יש הרבה קטעים מרגשים בספר והכתיבה המונוטונית לא פוגעת בטלטלה שחווה הקורא לפרקים. ההורים הלא מתפקדים כפי שיקראו להם רבים מאיתנו, אוהבים את ילדיהם אהבת אמת, למרות שאם נמנה את המעללים שעוללו לילדיהם, ואת ההזנחה סביר שנגיע למסקנה הפוכה.
יש לי חבר מהתיכון, בחור מוכשר, בתיכון עם מבחני קבלה, הוא היה מהמובילים. היינו ראש לאריות.. אותו בחור מנהל חיי הומלס, מבחירה, אמנם בלי ילדים, אבל גם בלי קורת גג. הוא רזה פרוע ומלוכלך, אבל כשאני פוגש איתו ומשוחח, הוא תמיד צלול לא מנסה להטיף וגורם לך לחשוב: כמה שעות ביום אתה עושה דברים שהיית מעדיף לא לעשות? כמה פעמים ביום אתה נמצא במקום אבל היית מעדיף להיות במקום אחר? כמה פעמים בחודש אתה מרגיש שאתה עשוי לכרוע תחת העול של לפרנס ולחנך משפחה גדולה ונורמטיבית...?
את הסקירה הזו אני רוצה, להקדיש לו- הוא בטח לא יקרא, אני שמח גם בשבילו שהאביב הגיע.
_חג חרות שמח_
ג'אנט וולס כתבה ספר אוטוביוגרפי. היא פורשת את מניפת ילדותה המוזרה, המזעזעת ומכמירת הלב. הוריה של וולס היו זוג נוודים, אידיאליסטים, נון-קונפורמיסטים, משכילים, אינטליגנטיים ורחבי אופקים. אביה האלכוהוליסט היה בוגר קולג', אבל היה בעיקר אוטודידקט שהצטיין במתמטיקה, פיזיקה, גיאולוגיה, הנדסה, כימיה, היסטוריה ועוד כהנה וכהנה. אמה הייתה ציירת ופסלת, משוררת וציירת, רחבת נפש ומכורה לשוקולד ולריגושים, שאומנותה לא קיבלה מעולם יחס ראוי, אבל זכתה, לעומת זאת, לשפע של מכתבי דחייה. הם גידלו את ארבעת ילדיהם בעוני פיזי מחפיר, נודדים בין חורבה אחת לשנייה, רובן אינן ראויות למגורי אדם, ובחלקן הגדול מהוות סכנה פיזית ממשית. הילדים סבלו חרפת רעב, הזנחה פיזית ותנאים של לכלוך קיצוני. אבל לעומת זאת, הילדים המחוננים זכו בעושר מחשבתי ורעיוני, הם היו משוחררים ממוסכמות, ילדי טבע נחושים ובוגרים מגילם, אינטליגנטים וחכמים ובעלי תודעה חברתית מפותחת.
הספר מתאר את חייה של ג'אנט ואת חיי משפחתה מאז הייתה בת שלוש ועד שבגרה מספיק כדי לשפוט נכוחה את הקונכיה הפרוצה לכל רוח, שבה גדלה.
אין מספיק מילים נרדפות כדי לתאר את יופיו של הספר הזה. האפיזודות האבסורדיות הללו מתוארות ביד אומן ובחמלה וגורמות לנו לספוק כפיים מצד אחד ולהתגלגל מצחוק מצד שני. השלווה הסטואית של הוריה והאופן שבו ראו עין בעין את דרך החיים המטורללת הזאת, והאהבה שהחזיקה אותם ביחד, מדהימים במיוחד כשנתקלים במקרים שבו זרים או קרובי משפחה פגעו בילדים פיזית או מינית.
המנטרה של ההורים הייתה: מה שלא הורג, מחשל. אבל היו להם מיליון משפטים חכמים יותר כדי להגדיר כל סיטואציה בדרך שנוחה להם. האדישות שלהם לא נבעה מחוסר אהבה או מחוסר מעורבות, היא נגרמה מחולשה רגשית, שגרמה להם להיסחף בגלי החיים בלי להילחם. עושר הרוח היה החשוב ביותר ולצרכים הפיזיים היה מקום מינימליסטי ובלתי מספק. החלומות שלהם תפסו מקום כה גדול, עד שמילאו את קיומם ודחקו כל צורך אחר. בשלב מוקדם של חייהם, הבינו הילדים כי החלומות הללו, הינם בועה בלתי חדירה שאינה יכולה להתנפץ. בעודם קופאים מקור או אוכלים בשר שורץ רימות, הייתה אמם מציירת בתזזיתיות ואביהם מתכנן את האדריכלות של טירת הזכוכית שיבנה למענם. עד שיגלו מוזיאונים את כישרונותיה של האם ועד שהאב ימצא מימון לבניית טירת הזכוכית השאפתנית, נגזר עליהם לישון בבתים שורצים חולדות ומקקים.
וולס מתארת בפירוט רב כל חורבה וחורבה שבה עגנו למשך כמה חודשים או שנים, עד שמצאו עצמם נמלטים, כמעט תמיד באישון לילה, מאימת איזה גורם עויין דמיוני או מפני שתקפה את הוריהם קדחת הנדודים.
ההורים רמסו כל שאיפה לנורמאליות. באחד הקטעים הנוגעים ללב, מתארת וולס את חג המולד שהיו חוגגים תמיד שבוע אחרי כולם, כדי שיוכלו לאסוף מהזבל אשוח על קישוטיו. כמתנות, הם אף פעם לא קיבלו צעצועים קונבנציונליים, לעומת זאת, אביהם הרשה להם לבחור כמתנה אישית אחד מכוכבי הלכת, בהבטחה, כי כשכדור הארץ יצטרך להתרוקן מיושביו ילדיו וילדי ילדיו יהיו עשירים כשימכרו קרקעות על הכוכב שלהם.
הספר מרתק לכל אורכו. הכתיבה של וולס נפלאה. היא שנונה ומרגשת, ומיטיבה לתאר את תנאי החיים בטבע ואת תנאי החיים הבלתי אפשריים שבהם חיו. פעמים רבות במהלך הקריאה, גורמים התיאורים הקיצוניים לפליאה: ואיפה היו רשויות הרווחה. אבל יש לזכור כי בשנות השישים והשבעים, חיו קבוצות רבות בארצות הברית בתנאים לא מבוייתים כמו קומונות, ותנועות חברתיות רבות כמו ההיפים לא נכנעו לסתגלנות השמרנית.
הם אכן חיו בזבל, אך יחד עם זאת חוו אהבה וקשר משפחתי עמוק.
הספר מומלץ ביותר. מזמן לא קראתי ספר מקסים כמוהו, שכתוב ביד אמן ובכישרון כה רב.
ואין ספק, שגם אם חוויתם ילדות ענייה כמו רבים מילדי שנות החמישים והשישים, תחושו לאחר קריאת הספר, כאילו גדלתם במשפחת רוקפלר.
