יש ספרים שנכנסים ללב, יש כאלה שמרגישים בבטן, וכאלה שמחטטים לך בקרביים. העולם על פי גארפ בועט בביצים. ההפתעה, הכאב החד, הניסיון לשאוף אוויר. הייתי חייב לעצור, לנשק את הילדים, ולהכיר לעצמי שמדובר בספר.

השבוע חגגתי 50. אז נכון שגיל הוא רק מספר, אבל נראה שלמספר הזה ספציפית יש קצת יותר משקל ממספרים אחרים. ויצא שדווקא השבוע סיימתי את "חיים". סיפורה של חבורת חברים ירושלמית מימי בית הספר היסודי ועד ימינו אנו. אני לא חושב שנתקלתי בתאריכים מדוייקים, אבל אני מניח שגיבורי הספר הם בערך 5-10 שנים גדולים ממני, ובסיומו לכולם ילדים בוגרים והמהירה מביניהם כבר סבתא. העלילה די פשוטה: מדובר באנשים מן היישוב שרב חוויותיהם הן חוויות אנשים מן היישוב (פה ושם יש קצת אש ולהבה, אבל בעיקר – חיים). דיברה נצחיה על תחושת הנוסטלגיה. אם אתם אוהבים את זה – קראו. מה שהבנתי עם סיום הקריאה זה שגיבורי הספר לא משתנים. הם מתבגרים כמובן - לומדים, עובדים, מתאהבים, מתחתנים ומתגרשים. אבל נראה שבין שהם ילדים שמצילים חתולים או סבים שרצים לקנות דברים לנכדים, הם נשארים אותם אנשים. ואת זה אהבתי. הם לא זכו בחוכמת זקני השבט, או גילו שרוקנרול זה כיף רק כשבני עשרים. הם הם, רק יותר מבוגרים. וגם אני אני, רק עם מספר עגול, אבל בחיי שהשיחות שלי עם החברים ועם אשתי נשמעות בדיוק אותו דבר כמו לפני 30-40 שנה, ואפילו כשאני עושה שיחות אבא לילדים זה מרגיש כמו חיקוי לשיחות שהיו לי עם אבא שלי. ואני מניח שהוא בזמנו, הרגיש אותו דבר...

השבוע חגגתי 50. אז נכון שגיל הוא רק מספר, אבל נראה שלמספר הזה ספציפית יש קצת יותר משקל ממספרים אחרים. ויצא שדווקא השבוע סיימתי את "חיים". סיפורה של חבורת חברים ירושלמית מימי בית הספר היסודי ועד ימינו אנו. אני לא חושב שנתקלתי בתאריכים מדוייקים, אבל אני מניח שגיבורי הספר הם בערך 5-10 שנים גדולים ממני, ובסיומו לכולם ילדים בוגרים והמהירה מביניהם כבר סבתא. העלילה די פשוטה: מדובר באנשים מן היישוב שרב חוויותיהם הן חוויות אנשים מן היישוב (פה ושם יש קצת אש ולהבה, אבל בעיקר – חיים). דיברה נצחיה על תחושת הנוסטלגיה. אם אתם אוהבים את זה – קראו. מה שהבנתי עם סיום הקריאה זה שגיבורי הספר לא משתנים. הם מתבגרים כמובן - לומדים, עובדים, מתאהבים, מתחתנים ומתגרשים. אבל נראה שבין שהם ילדים שמצילים חתולים או סבים שרצים לקנות דברים לנכדים, הם נשארים אותם אנשים. ואת זה אהבתי. הם לא זכו בחוכמת זקני השבט, או גילו שרוקנרול זה כיף רק כשבני עשרים. הם הם, רק יותר מבוגרים. וגם אני אני, רק עם מספר עגול, אבל בחיי שהשיחות שלי עם החברים ועם אשתי נשמעות בדיוק אותו דבר כמו לפני 30-40 שנה, ואפילו כשאני עושה שיחות אבא לילדים זה מרגיש כמו חיקוי לשיחות שהיו לי עם אבא שלי. ואני מניח שהוא בזמנו, הרגיש אותו דבר...

השבוע חגגתי 50. אז נכון שגיל הוא רק מספר, אבל נראה שלמספר הזה ספציפית יש קצת יותר משקל ממספרים אחרים. ויצא שדווקא השבוע סיימתי את "חיים". סיפורה של חבורת חברים ירושלמית מימי בית הספר היסודי ועד ימינו אנו. אני לא חושב שנתקלתי בתאריכים מדוייקים, אבל אני מניח שגיבורי הספר הם בערך 5-10 שנים גדולים ממני, ובסיומו לכולם ילדים בוגרים והמהירה מביניהם כבר סבתא. העלילה די פשוטה: מדובר באנשים מן היישוב שרב חוויותיהם הן חוויות אנשים מן היישוב (פה ושם יש קצת אש ולהבה, אבל בעיקר – חיים). דיברה נצחיה על תחושת הנוסטלגיה. אם אתם אוהבים את זה – קראו. מה שהבנתי עם סיום הקריאה זה שגיבורי הספר לא משתנים. הם מתבגרים כמובן - לומדים, עובדים, מתאהבים, מתחתנים ומתגרשים. אבל נראה שבין שהם ילדים שמצילים חתולים או סבים שרצים לקנות דברים לנכדים, הם נשארים אותם אנשים. ואת זה אהבתי. הם לא זכו בחוכמת זקני השבט, או גילו שרוקנרול זה כיף רק כשבני עשרים. הם הם, רק יותר מבוגרים. וגם אני אני, רק עם מספר עגול, אבל בחיי שהשיחות שלי עם החברים ועם אשתי נשמעות בדיוק אותו דבר כמו לפני 30-40 שנה, ואפילו כשאני עושה שיחות אבא לילדים זה מרגיש כמו חיקוי לשיחות שהיו לי עם אבא שלי. ואני מניח שהוא בזמנו, הרגיש אותו דבר...

השבוע חגגתי 50. אז נכון שגיל הוא רק מספר, אבל נראה שלמספר הזה ספציפית יש קצת יותר משקל ממספרים אחרים. ויצא שדווקא השבוע סיימתי את "חיים". סיפורה של חבורת חברים ירושלמית מימי בית הספר היסודי ועד ימינו אנו. אני לא חושב שנתקלתי בתאריכים מדוייקים, אבל אני מניח שגיבורי הספר הם בערך 5-10 שנים גדולים ממני, ובסיומו לכולם ילדים בוגרים והמהירה מביניהם כבר סבתא. העלילה די פשוטה: מדובר באנשים מן היישוב שרב חוויותיהם הן חוויות אנשים מן היישוב (פה ושם יש קצת אש ולהבה, אבל בעיקר – חיים). דיברה נצחיה על תחושת הנוסטלגיה. אם אתם אוהבים את זה – קראו. מה שהבנתי עם סיום הקריאה זה שגיבורי הספר לא משתנים. הם מתבגרים כמובן - לומדים, עובדים, מתאהבים, מתחתנים ומתגרשים. אבל נראה שבין שהם ילדים שמצילים חתולים או סבים שרצים לקנות דברים לנכדים, הם נשארים אותם אנשים. ואת זה אהבתי. הם לא זכו בחוכמת זקני השבט, או גילו שרוקנרול זה כיף רק כשבני עשרים. הם הם, רק יותר מבוגרים. וגם אני אני, רק עם מספר עגול, אבל בחיי שהשיחות שלי עם החברים ועם אשתי נשמעות בדיוק אותו דבר כמו לפני 30-40 שנה, ואפילו כשאני עושה שיחות אבא לילדים זה מרגיש כמו חיקוי לשיחות שהיו לי עם אבא שלי. ואני מניח שהוא בזמנו, הרגיש אותו דבר...

השבוע חגגתי 50. אז נכון שגיל הוא רק מספר, אבל נראה שלמספר הזה ספציפית יש קצת יותר משקל ממספרים אחרים. ויצא שדווקא השבוע סיימתי את "חיים". סיפורה של חבורת חברים ירושלמית מימי בית הספר היסודי ועד ימינו אנו. אני לא חושב שנתקלתי בתאריכים מדוייקים, אבל אני מניח שגיבורי הספר הם בערך 5-10 שנים גדולים ממני, ובסיומו לכולם ילדים בוגרים והמהירה מביניהם כבר סבתא. העלילה די פשוטה: מדובר באנשים מן היישוב שרב חוויותיהם הן חוויות אנשים מן היישוב (פה ושם יש קצת אש ולהבה, אבל בעיקר – חיים). דיברה נצחיה על תחושת הנוסטלגיה. אם אתם אוהבים את זה – קראו. מה שהבנתי עם סיום הקריאה זה שגיבורי הספר לא משתנים. הם מתבגרים כמובן - לומדים, עובדים, מתאהבים, מתחתנים ומתגרשים. אבל נראה שבין שהם ילדים שמצילים חתולים או סבים שרצים לקנות דברים לנכדים, הם נשארים אותם אנשים. ואת זה אהבתי. הם לא זכו בחוכמת זקני השבט, או גילו שרוקנרול זה כיף רק כשבני עשרים. הם הם, רק יותר מבוגרים. וגם אני אני, רק עם מספר עגול, אבל בחיי שהשיחות שלי עם החברים ועם אשתי נשמעות בדיוק אותו דבר כמו לפני 30-40 שנה, ואפילו כשאני עושה שיחות אבא לילדים זה מרגיש כמו חיקוי לשיחות שהיו לי עם אבא שלי. ואני מניח שהוא בזמנו, הרגיש אותו דבר...