אחד הדברים האהובים עלי בקריאה היא העובדה שלא כל ספר מתאים תמיד, גם אם יהיה הספר מעולה. הרבה מעבר לחוש טעם למזון שמתפתח ומשתנה מעט, לספר צריך מצברוח, צריך תקופה מתאימה בחיים, צריך התאמה. את 'יונה ונער' קניתי מזמן ובקריאה ראשונה, לפני שנים, לא הצלחתי להגיע אפילו לעמוד מאה. כשכולם פיארו ושאלו למה נתקעתי, אמרתי שהתיאורים הירושלמיים שברו אותי. מצחיק אותי היום לחשוב על התשובה הזו, כי זה בערך לתאר את המסגרת כששואלים אותך איך הציור. אז מה השתנה מאז? התחלתי ללמוד, עזבתי את הבירה והדרמתי. השקעתי בלימודים זמן רב והותרתי מעט זמן לספרים. ועכשיו החלטתי לעשות קצת שינוי בחיים, לא משהו קיצוני, אבל קצת להרגיע ולהתפתח לעוד כיוונים. כאן מצאה אותי חברה יקרה והמליצה לי על הספר, בלי לדעת שפעם התחלתי והפסקתי. וכאן בעצם חזרתי שוב לפגוש בדמותו של יאיר ובדמותו של התינוק, אחד מהם על סף שינוי בחייו בדרך לגילוי מחודש של עצמו והשני מרותק מיעוד אחד בו בחר ובו יתמיד עד מותו. אני בטוח שרבים וטובים תיארו בביקורות קודמות את תוכנו של הספר ולכן לא אעשה כך. רק אומר שמאיר שלו כתב ביד אמן ואני מקווה שמי מכם שלא צלח בעבר ידע לתת, כשהזמן יתאים, הזדמנות שנייה ליצירה מופתית

התחשק לי לשים אותו בצד, לדרג אותו עם שני כוכבים ולקוות שאף אחד שאני אוהב לא ישים עליו את ידו. מעולם לא כתבתי כך ביקורת, טעון - אם אני בכלל כותב, זה נעשה בצורה רגועה תוך שאני מנסה לקלוע את המחשבות שלי לצורה - אבל כאן אני לא יכול, הספר נוגע בשורשים חשופים. הוא לא ספר גרוע בכלל, הוא פשוט קשה. משפחתי מצד אבי גדלה על טהרת הקיבוצים, הוריו - בוגרי השומר עלו לאחר השואה מהונגריה, השתכנו בקיבוץ ועזבו לאחר מכן לירושלים בעקבות חילוקי דעות. אבי בבגרותו הצטרף לגרעין נחל והשתתף בהקמת קיבוץ בערבה. משפחתי שלי נבנתה בקיבוץ, אני ואחי הצעיר היינו מבני הדורות האחרונים של הלינה המשותפת. את אחי הצעיר הוריי סרבו להשיב לבית הילדים לאחר שברח באחד הלילות מתחת אפו של השומר וחצה את הקיבוץ לבדו בעודו בן שנתיים חזרה לבית הוריי. אני המשכתי קצת אחריו עד שסירובם של הורי להחזיר את אחי הוביל לעזיבתנו לקיבוץ אחר בו לא התקיימה לינה של ילדים בנפרד מהוריהם. חזרתי הבייתה בגיל 6. בגיל 13 התחלנו לעבוד במשק, לילות מוזרים של השכמה לחליבות בוקר ועבודה עם התאילנדים. בגיל 15 עזבנו לעיר. השכבה שלי, כל השבעה שהרכבנו אותה התפזרה מאז ולא שמרנו על קשר. חזרתי לבקר בו לראשונה השנה - הקיבוץ הגדול של אז נראה כיום מקום קטן ומוזנח. הספר פותח בזכרונות מוכרים, אם מחיינו או מחיי ההורים וזה נעים ומצחיק להזכר. אבל ככל שדמותה של יעל גדלה - מעמיק הפער בין החוויה המשותפת לבין עולמה האישי ונטול הרגש. קראתי מהר, קראתי כדי לסיים, כדי לברר האם היא יצאה משם והכל הסתדר ובעיקר כדי להניח את הספר הזה בצד ולחזור לצחוק עם האחים שלי על כמה שהיה שם דפוק, בלי להעמיק באמת

התחשק לי לשים אותו בצד, לדרג אותו עם שני כוכבים ולקוות שאף אחד שאני אוהב לא ישים עליו את ידו. מעולם לא כתבתי כך ביקורת, טעון - אם אני בכלל כותב, זה נעשה בצורה רגועה תוך שאני מנסה לקלוע את המחשבות שלי לצורה - אבל כאן אני לא יכול, הספר נוגע בשורשים חשופים. הוא לא ספר גרוע בכלל, הוא פשוט קשה. משפחתי מצד אבי גדלה על טהרת הקיבוצים, הוריו - בוגרי השומר עלו לאחר השואה מהונגריה, השתכנו בקיבוץ ועזבו לאחר מכן לירושלים בעקבות חילוקי דעות. אבי בבגרותו הצטרף לגרעין נחל והשתתף בהקמת קיבוץ בערבה. משפחתי שלי נבנתה בקיבוץ, אני ואחי הצעיר היינו מבני הדורות האחרונים של הלינה המשותפת. את אחי הצעיר הוריי סרבו להשיב לבית הילדים לאחר שברח באחד הלילות מתחת אפו של השומר וחצה את הקיבוץ לבדו בעודו בן שנתיים חזרה לבית הוריי. אני המשכתי קצת אחריו עד שסירובם של הורי להחזיר את אחי הוביל לעזיבתנו לקיבוץ אחר בו לא התקיימה לינה של ילדים בנפרד מהוריהם. חזרתי הבייתה בגיל 6. בגיל 13 התחלנו לעבוד במשק, לילות מוזרים של השכמה לחליבות בוקר ועבודה עם התאילנדים. בגיל 15 עזבנו לעיר. השכבה שלי, כל השבעה שהרכבנו אותה התפזרה מאז ולא שמרנו על קשר. חזרתי לבקר בו לראשונה השנה - הקיבוץ הגדול של אז נראה כיום מקום קטן ומוזנח. הספר פותח בזכרונות מוכרים, אם מחיינו או מחיי ההורים וזה נעים ומצחיק להזכר. אבל ככל שדמותה של יעל גדלה - מעמיק הפער בין החוויה המשותפת לבין עולמה האישי ונטול הרגש. קראתי מהר, קראתי כדי לסיים, כדי לברר האם היא יצאה משם והכל הסתדר ובעיקר כדי להניח את הספר הזה בצד ולחזור לצחוק עם האחים שלי על כמה שהיה שם דפוק, בלי להעמיק באמת

התחשק לי לשים אותו בצד, לדרג אותו עם שני כוכבים ולקוות שאף אחד שאני אוהב לא ישים עליו את ידו. מעולם לא כתבתי כך ביקורת, טעון - אם אני בכלל כותב, זה נעשה בצורה רגועה תוך שאני מנסה לקלוע את המחשבות שלי לצורה - אבל כאן אני לא יכול, הספר נוגע בשורשים חשופים. הוא לא ספר גרוע בכלל, הוא פשוט קשה. משפחתי מצד אבי גדלה על טהרת הקיבוצים, הוריו - בוגרי השומר עלו לאחר השואה מהונגריה, השתכנו בקיבוץ ועזבו לאחר מכן לירושלים בעקבות חילוקי דעות. אבי בבגרותו הצטרף לגרעין נחל והשתתף בהקמת קיבוץ בערבה. משפחתי שלי נבנתה בקיבוץ, אני ואחי הצעיר היינו מבני הדורות האחרונים של הלינה המשותפת. את אחי הצעיר הוריי סרבו להשיב לבית הילדים לאחר שברח באחד הלילות מתחת אפו של השומר וחצה את הקיבוץ לבדו בעודו בן שנתיים חזרה לבית הוריי. אני המשכתי קצת אחריו עד שסירובם של הורי להחזיר את אחי הוביל לעזיבתנו לקיבוץ אחר בו לא התקיימה לינה של ילדים בנפרד מהוריהם. חזרתי הבייתה בגיל 6. בגיל 13 התחלנו לעבוד במשק, לילות מוזרים של השכמה לחליבות בוקר ועבודה עם התאילנדים. בגיל 15 עזבנו לעיר. השכבה שלי, כל השבעה שהרכבנו אותה התפזרה מאז ולא שמרנו על קשר. חזרתי לבקר בו לראשונה השנה - הקיבוץ הגדול של אז נראה כיום מקום קטן ומוזנח. הספר פותח בזכרונות מוכרים, אם מחיינו או מחיי ההורים וזה נעים ומצחיק להזכר. אבל ככל שדמותה של יעל גדלה - מעמיק הפער בין החוויה המשותפת לבין עולמה האישי ונטול הרגש. קראתי מהר, קראתי כדי לסיים, כדי לברר האם היא יצאה משם והכל הסתדר ובעיקר כדי להניח את הספר הזה בצד ולחזור לצחוק עם האחים שלי על כמה שהיה שם דפוק, בלי להעמיק באמת

אחד הדברים האהובים עלי בקריאה היא העובדה שלא כל ספר מתאים תמיד, גם אם יהיה הספר מעולה. הרבה מעבר לחוש טעם למזון שמתפתח ומשתנה מעט, לספר צריך מצברוח, צריך תקופה מתאימה בחיים, צריך התאמה. את 'יונה ונער' קניתי מזמן ובקריאה ראשונה, לפני שנים, לא הצלחתי להגיע אפילו לעמוד מאה. כשכולם פיארו ושאלו למה נתקעתי, אמרתי שהתיאורים הירושלמיים שברו אותי. מצחיק אותי היום לחשוב על התשובה הזו, כי זה בערך לתאר את המסגרת כששואלים אותך איך הציור. אז מה השתנה מאז? התחלתי ללמוד, עזבתי את הבירה והדרמתי. השקעתי בלימודים זמן רב והותרתי מעט זמן לספרים. ועכשיו החלטתי לעשות קצת שינוי בחיים, לא משהו קיצוני, אבל קצת להרגיע ולהתפתח לעוד כיוונים. כאן מצאה אותי חברה יקרה והמליצה לי על הספר, בלי לדעת שפעם התחלתי והפסקתי. וכאן בעצם חזרתי שוב לפגוש בדמותו של יאיר ובדמותו של התינוק, אחד מהם על סף שינוי בחייו בדרך לגילוי מחודש של עצמו והשני מרותק מיעוד אחד בו בחר ובו יתמיד עד מותו. אני בטוח שרבים וטובים תיארו בביקורות קודמות את תוכנו של הספר ולכן לא אעשה כך. רק אומר שמאיר שלו כתב ביד אמן ואני מקווה שמי מכם שלא צלח בעבר ידע לתת, כשהזמן יתאים, הזדמנות שנייה ליצירה מופתית

התחשק לי לשים אותו בצד, לדרג אותו עם שני כוכבים ולקוות שאף אחד שאני אוהב לא ישים עליו את ידו. מעולם לא כתבתי כך ביקורת, טעון - אם אני בכלל כותב, זה נעשה בצורה רגועה תוך שאני מנסה לקלוע את המחשבות שלי לצורה - אבל כאן אני לא יכול, הספר נוגע בשורשים חשופים. הוא לא ספר גרוע בכלל, הוא פשוט קשה. משפחתי מצד אבי גדלה על טהרת הקיבוצים, הוריו - בוגרי השומר עלו לאחר השואה מהונגריה, השתכנו בקיבוץ ועזבו לאחר מכן לירושלים בעקבות חילוקי דעות. אבי בבגרותו הצטרף לגרעין נחל והשתתף בהקמת קיבוץ בערבה. משפחתי שלי נבנתה בקיבוץ, אני ואחי הצעיר היינו מבני הדורות האחרונים של הלינה המשותפת. את אחי הצעיר הוריי סרבו להשיב לבית הילדים לאחר שברח באחד הלילות מתחת אפו של השומר וחצה את הקיבוץ לבדו בעודו בן שנתיים חזרה לבית הוריי. אני המשכתי קצת אחריו עד שסירובם של הורי להחזיר את אחי הוביל לעזיבתנו לקיבוץ אחר בו לא התקיימה לינה של ילדים בנפרד מהוריהם. חזרתי הבייתה בגיל 6. בגיל 13 התחלנו לעבוד במשק, לילות מוזרים של השכמה לחליבות בוקר ועבודה עם התאילנדים. בגיל 15 עזבנו לעיר. השכבה שלי, כל השבעה שהרכבנו אותה התפזרה מאז ולא שמרנו על קשר. חזרתי לבקר בו לראשונה השנה - הקיבוץ הגדול של אז נראה כיום מקום קטן ומוזנח. הספר פותח בזכרונות מוכרים, אם מחיינו או מחיי ההורים וזה נעים ומצחיק להזכר. אבל ככל שדמותה של יעל גדלה - מעמיק הפער בין החוויה המשותפת לבין עולמה האישי ונטול הרגש. קראתי מהר, קראתי כדי לסיים, כדי לברר האם היא יצאה משם והכל הסתדר ובעיקר כדי להניח את הספר הזה בצד ולחזור לצחוק עם האחים שלי על כמה שהיה שם דפוק, בלי להעמיק באמת