לרגל ציון שמונים שנה להטלת הפצצה האטומית על הירושימה, ב־6 באוגוסט 1945. הספר הספירה לאחור 1945 אינו מותחן היסטורי מרתק. זה תאור קבלת החלטה מצמררת מפלצתית שיש בה היעדר מוחלט כמעט של מוסר אנושי. מספר את סיפורם של גברים רבי עוצמה-מדענים, גנרלים, נשיא-כביכול גיבורי על בדרמה אפית. אך בולט בפחות מידי הדגשה לגורלם של האנשים שנשרפו חיים? הילדים שנמחקו בשבריר שנייה? האימהות שראו את עולמן נמחה בהלומת אור מסנוורת? הספר נוקט לטעמי בגישה קרה, כמעט טכנית, לנשק שהוא - הוא שיא הזוועה האנושית. הוא מדגיש "החלטות קשות" ואת "הכרח ההכרעה" אך פחות מדגיש שמדובר בפשע מוסרי בקנה מידה כמעט חסר תקדים-השמדה המונית של אזרחים חפים מפשע באמצעים לא אנושיים.(הכמעט -זו השואה שאנחנו עברנו לפני ה"ארוע" הזה ) הספר מזכיר את הקורבנות. אך כנספח שולי לדרמה שבעיקרה פוליטית מדעית. השאלה המוסרית: האם יש הצדקה לשימוש בפצצה גרעינית נגד אוכלוסיה אזרחית? האם באמת היה צורך ברצח המוני? בעת הזו כששוב מעלים מחדש אפשרות לשימוש בנשק אטומי - יש מקום להעצים את הדימוי ה"ראוי" למנהיגים שמקבלים החלטות מחרידות האילו ב"משחק השחמט" הנורא שלהם. יש מקום להאיר את הצד האפל, לזעוק על אובדן האנושיות. להזהיר שאין דבר נאצל במלחמה. רק אבק ועפר וזעקות. הספירה לאחור 1945 הוא שיעור חשוב- רק אם נלמד ממנו את הדבר הנכון: שהשמדת חיים אינה פתרון, אלא כישלון קולוסלי מפלצתי נורא של האנושות ושל הנהגות איומות.

לרגל ציון שמונים שנה להטלת הפצצה האטומית על הירושימה, ב־6 באוגוסט 1945. הספר הספירה לאחור 1945 אינו מותחן היסטורי מרתק. זה תאור קבלת החלטה מצמררת מפלצתית שיש בה היעדר מוחלט כמעט של מוסר אנושי. מספר את סיפורם של גברים רבי עוצמה-מדענים, גנרלים, נשיא-כביכול גיבורי על בדרמה אפית. אך בולט בפחות מידי הדגשה לגורלם של האנשים שנשרפו חיים? הילדים שנמחקו בשבריר שנייה? האימהות שראו את עולמן נמחה בהלומת אור מסנוורת? הספר נוקט לטעמי בגישה קרה, כמעט טכנית, לנשק שהוא - הוא שיא הזוועה האנושית. הוא מדגיש "החלטות קשות" ואת "הכרח ההכרעה" אך פחות מדגיש שמדובר בפשע מוסרי בקנה מידה כמעט חסר תקדים-השמדה המונית של אזרחים חפים מפשע באמצעים לא אנושיים.(הכמעט -זו השואה שאנחנו עברנו לפני ה"ארוע" הזה ) הספר מזכיר את הקורבנות. אך כנספח שולי לדרמה שבעיקרה פוליטית מדעית. השאלה המוסרית: האם יש הצדקה לשימוש בפצצה גרעינית נגד אוכלוסיה אזרחית? האם באמת היה צורך ברצח המוני? בעת הזו כששוב מעלים מחדש אפשרות לשימוש בנשק אטומי - יש מקום להעצים את הדימוי ה"ראוי" למנהיגים שמקבלים החלטות מחרידות האילו ב"משחק השחמט" הנורא שלהם. יש מקום להאיר את הצד האפל, לזעוק על אובדן האנושיות. להזהיר שאין דבר נאצל במלחמה. רק אבק ועפר וזעקות. הספירה לאחור 1945 הוא שיעור חשוב- רק אם נלמד ממנו את הדבר הנכון: שהשמדת חיים אינה פתרון, אלא כישלון קולוסלי מפלצתי נורא של האנושות ושל הנהגות איומות.

לרגל ציון שמונים שנה להטלת הפצצה האטומית על הירושימה, ב־6 באוגוסט 1945. הספר הספירה לאחור 1945 אינו מותחן היסטורי מרתק. זה תאור קבלת החלטה מצמררת מפלצתית שיש בה היעדר מוחלט כמעט של מוסר אנושי. מספר את סיפורם של גברים רבי עוצמה-מדענים, גנרלים, נשיא-כביכול גיבורי על בדרמה אפית. אך בולט בפחות מידי הדגשה לגורלם של האנשים שנשרפו חיים? הילדים שנמחקו בשבריר שנייה? האימהות שראו את עולמן נמחה בהלומת אור מסנוורת? הספר נוקט לטעמי בגישה קרה, כמעט טכנית, לנשק שהוא - הוא שיא הזוועה האנושית. הוא מדגיש "החלטות קשות" ואת "הכרח ההכרעה" אך פחות מדגיש שמדובר בפשע מוסרי בקנה מידה כמעט חסר תקדים-השמדה המונית של אזרחים חפים מפשע באמצעים לא אנושיים.(הכמעט -זו השואה שאנחנו עברנו לפני ה"ארוע" הזה ) הספר מזכיר את הקורבנות. אך כנספח שולי לדרמה שבעיקרה פוליטית מדעית. השאלה המוסרית: האם יש הצדקה לשימוש בפצצה גרעינית נגד אוכלוסיה אזרחית? האם באמת היה צורך ברצח המוני? בעת הזו כששוב מעלים מחדש אפשרות לשימוש בנשק אטומי - יש מקום להעצים את הדימוי ה"ראוי" למנהיגים שמקבלים החלטות מחרידות האילו ב"משחק השחמט" הנורא שלהם. יש מקום להאיר את הצד האפל, לזעוק על אובדן האנושיות. להזהיר שאין דבר נאצל במלחמה. רק אבק ועפר וזעקות. הספירה לאחור 1945 הוא שיעור חשוב- רק אם נלמד ממנו את הדבר הנכון: שהשמדת חיים אינה פתרון, אלא כישלון קולוסלי מפלצתי נורא של האנושות ושל הנהגות איומות.

לרגל ציון שמונים שנה להטלת הפצצה האטומית על הירושימה, ב־6 באוגוסט 1945. הספר הספירה לאחור 1945 אינו מותחן היסטורי מרתק. זה תאור קבלת החלטה מצמררת מפלצתית שיש בה היעדר מוחלט כמעט של מוסר אנושי. מספר את סיפורם של גברים רבי עוצמה-מדענים, גנרלים, נשיא-כביכול גיבורי על בדרמה אפית. אך בולט בפחות מידי הדגשה לגורלם של האנשים שנשרפו חיים? הילדים שנמחקו בשבריר שנייה? האימהות שראו את עולמן נמחה בהלומת אור מסנוורת? הספר נוקט לטעמי בגישה קרה, כמעט טכנית, לנשק שהוא - הוא שיא הזוועה האנושית. הוא מדגיש "החלטות קשות" ואת "הכרח ההכרעה" אך פחות מדגיש שמדובר בפשע מוסרי בקנה מידה כמעט חסר תקדים-השמדה המונית של אזרחים חפים מפשע באמצעים לא אנושיים.(הכמעט -זו השואה שאנחנו עברנו לפני ה"ארוע" הזה ) הספר מזכיר את הקורבנות. אך כנספח שולי לדרמה שבעיקרה פוליטית מדעית. השאלה המוסרית: האם יש הצדקה לשימוש בפצצה גרעינית נגד אוכלוסיה אזרחית? האם באמת היה צורך ברצח המוני? בעת הזו כששוב מעלים מחדש אפשרות לשימוש בנשק אטומי - יש מקום להעצים את הדימוי ה"ראוי" למנהיגים שמקבלים החלטות מחרידות האילו ב"משחק השחמט" הנורא שלהם. יש מקום להאיר את הצד האפל, לזעוק על אובדן האנושיות. להזהיר שאין דבר נאצל במלחמה. רק אבק ועפר וזעקות. הספירה לאחור 1945 הוא שיעור חשוב- רק אם נלמד ממנו את הדבר הנכון: שהשמדת חיים אינה פתרון, אלא כישלון קולוסלי מפלצתי נורא של האנושות ושל הנהגות איומות.

הרומן "הספר השחור" מאת אורחאן פאמוק הראשון של אורהאן פאמוק שתורגם לעברית. מתרחש בעיר איסטנבול. הספר עוקב אחר גאליפ, עורך דין המתגורר בעיר, היוצא לחיפוש אחר אשתו, רויה, שנעלמה מביתם. היעלמותה של רויה מניעה את גאליפ לנוע בחלקים שונים של איסטנבול ולעקוב אחר עקבות אפשריים, תוך שהוא נתקל באנשים שונים הקשורים אליה או לבן דודה ג'לאל , כותב טורים ידוע בעיתון העירוני שנעלם גם כן וקשור להעלמותה. העיר איסטנבול מתוארת בספר כישות רבת פנים ואכן עיר מיוחדת וממולצת מאד לביקור בעיתות שנקווה שישובו במהרה. העיר המשלבת מאפיינים היסטוריים ומודרניים. ישנם תיאורים של סמטאות צרות בשכונות ותיקות, בנייני דירות ישנים לצד מבנים חדשים יותר, שווקים הומי אדם ורחובות ראשיים. המיקום הגיאוגרפי של העיר, המחולקת על ידי הבוספורוס ומגשרת בין יבשות, בא לידי ביטוי בתיאורים פיזיים של המצר, מעברי המים והתנועה על פניהם. מצבי מזג אוויר, כמו ערפל או שלג, משפיעים על האווירה הכללית ועל התיאורים הוויזואליים של העיר. האדריכלות של העיר, המשלבת סגנונות שונים מתקופות שונות, מהווה רקע למתרחש. הדמויות המאכלסות את הספר מגוונות. גאליפ הוא הדמות המרכזית דרכה נחווים האירועים והעיר. חיפושו אחר רויה מערב אותו באינטראקציות עם דמויות משנה שונות – החל משכנים ובני משפחה ועד אנשים הפועלים בתחומי המדיה והתרבות הקשורים לג'לאל . רויה עצמה נותרת דמות שעיקר היכרותנו איתה היא דרך זיכרונותיו של גאליפ והשפעתה על דמויות אחרות. ג'לאל , על אף שאינו נוכח פיזית ברוב חלקי הסיפור, משפיע רבות דרך הטורים שהוא כותב ודרך האופן בו גאליפ תופס אותו ואת עולמו ואת מעמדו כדמות ציבורית. הדמויות מתוארות לעיתים קרובות דרך הקשר שלהן למקומות מסוימים בעיר או דרך האופן בו הן מייצגות היבטים שונים של החברה . העלילה מתקדמת תוך שגאליפ מנסה להבין את היעלמותה של רויה ואת הקשר שלה לג'לאל סאליק ולאנשים אחרים, כאשר התנועה שלו בעיר ופגישותיו עם דמויות שונות מהוות את בסיס הסיפור. הספר מציג תמונה רחבה של איסטנבול על היבטיה השונים, תוך שזירת סיפור אישי בתוך תיאור אורבני נרחב של מקומות ואנשים. מחייב סבלנות וטעמי ספר איכותי וקריא.אישית אני נהנה מתאורים לא פחות מארועים.

בספרו "חרדי וטוב לו" מציג טוביה טננבום דוגמאות רב-גוניות הממחישות את עולמם הפנימי והחיצוני המורכב מאד של החרדים. בין הדוגמאות הבולטות ניתן למנות את הגרפיטי המאתגר "ציונים, סופכם קרוב" לצד מודעה המכריזה על "מתנות" שמעניק אדמו"ר בגן עדן למבקרים בקברו ביום השנה לפטירתו, יחסי הכוחות הרוחניים והחברתיים בתוך הקהילה אינם בהכרח הוכחה לרצון כן לקיום מצוות, תפיסת הנס והקדושה המתמשכת גם לאחר המוות מתבססת על תלות הכמעט מוחלטת בהנהגת הקהילה. אוי למנסה לערער אוי למבקר..... טננבום מתאר מפגשים עם דמויות שונות – החל מאדמו"רים נודעים, דרך זמרים חרדים , ועד לחרדי הפשוט ברחוב הנושא בנטל – ומעלה שאלות יומיומיות שנראות פשוטות אך טומנות בחובן לא מעט עומק פסיכולוגי וסוציולוגי, כגון: "למה חרדים לא לומדים תנ"ך?", "האם היהודים לבשו שטריימל במצרים?", "מדוע ילדים חרדים מלקקים דבש?", . שאלות החושפות המתח רב מאד בין המסורת לבין המודרניות, בין השמרנות לבין הרצון לשמחה ולחופש ביטוי, ומציגות את הקונפליקטים הפנימיים של הפרט בתוך מסגרת חברתית סגורה. דוגמה נוספת היא תיאורו של אורח החיים המוקפד בחסידות מסויימת, שבו "המשמיש" את אשתו חייב לעטות ציצית, לבצע את המעשה במהירות, ולהיות נתון לביקורת צמודה של האדמו"ר בנוגע ל"תקונעֶס" – תקנות מחמירות הנוגעות לחיי הנישואין, שבמקרים קיצוניים אף עלולות להסתיים בעונשים דרמטיים. תיאור זה מדגים את השליטה ההיררכית והפסיכולוגית על הפרט, את המתח בין הצורך באינטימיות לבין מגבלות חברתיות ודתיות.