.
מיהו הישראלי? האם אפשר להגדיר אותו? האם ניתן לספר עליו בקווים כלליים, לנסח את "עשרת הדיברות" שלפיהם ינהג לרוב ישראלי טיפוסי?
את הספר "צופן הישראליות" כתב פרופסור לסוציולוגיה בשם גד יאיר, ראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. דבר זה עשוי להעניק לו הילה מכובדת - כטקסט שנולד לאחר מחשבה מעמיקה או אולי אפילו לאחר מחקר בין תרבותי משווה, כך העלתה בי האינטואיציה כשעלעלתי בחיבור הנושא את שמו של אדם כבעל רזומה שכזה.
בפועל יוק. לכל אורך הספר חשתי שאני קורא טור דעה קצת מייגע, כמו תגובה/טוקבק שנכתבה מהמותן, מחולקת לעשרה פרקים המסמלים לטענת הכותב את מרכיבי הצופן הישראלי. הטקסט חוזר על עצמו לרוב כמעגל, ונסיונו של הכותב כחוקר סוציולוג לא בא לידי ביטוי. נראה שהוא אפילו לא מנסה. כותב וכותב, חוזר וחוזר על טענות התרשמויות ודוגמאות שמגיעות ממקום שנראה אישי – סובייקטיבי למדי.
דווקא בגלל שזהו נושא שנדון הרבה ואף כמעט נטחן לעייפה, ציפיתי לקרוא טענות מקוריות, להתוודע לרעיונות מרעננים שיעניקו מבט מחודש, יתקעו טריז, אפילו קטן, בתבניות החשיבה המקובלות והנפוצות. אך התאכזבתי למצוא שוב את אותן מסקנות רגילות על "אל תצא פרייאר", טראומת השואה וחרדת ההשמדה, תרבות החפיף, החוצפה והעדר הרשמיות כדיברות שמאפיינים את הישראלי. זהו טקסט שכל אדם שרוצה יכל לכתוב, ואכן רבים כבר כתבו ואוהבים לכתוב על הישראלי - בין אם בספרים, טורי דעה, בכתבות של גיליונות מדי חג בסגנון "מה ישראלי בעיניך" (יאיר לפיד עשה מזה קריירה לפני שהפך פוליטיקאי) או בשיחות סלון בארץ ובין ישראלים המזהים זה את זה בחו"ל.
הרי זו הנטייה במקומותינו – זהותנו הקולקטיבית רעועה כשבעצם נוצקה זה עתה כשעטנז חילוני על בסיס מסורת דתית בת אלפי שנים בגולה, ולכן מרכיב מהותי בישראליות הוא הנסיון המתמיד לנסח הגדרה (שאף פעם לא תהיה קולעת במלואה, אגב) לדבר הזה, לישראליות, בד בבד עם התקדמות הזמן והתארכות קורות ההיסטוריה. ואגב, דווקא זה חסר בין מרכיבי הצופן.
בעצם נסיונו להגדיר ישראליות ממקומו כישראלי ספר כזה עלול להכנס ללמלכודת שבנה לעצמו, והסופר שהיה מודה לכך מציין לשלילה הלכי רוח שבאים לשנות חברה ממקום "תקין פוליטית", ושספר זה בניגוד אליהם אינו מתיימר להיות פטור מתבנית נוף מולדתו.
אך עדיין, דומה שההערה נכתבה רק כי היה נכון לכתבה, ואין פירוט כנה, "גילוי נאות" שמנסה ולו בקצת לחשף את המקום המעמדי/סוציולוגי/תרבותי של הכותב בתוך אותה חברה בה הוא חי ואותה הוא מנסה לבחון. אם היה עושה זאת – כאדם מאוד משכיל ומומחה לסוציולוגיה שמסוגל לכתוב כך, זה היה חיבור מאוד מעניין ומקורי. מה שיצא לצערי הוא עוד נסיון שטחי של אדם מהישוב, שבחר להוסיף ולהכליל ליקוט של טוקבקים מרחבי האינטרנט תוך התבססות על שאלוני סטודנטים כאיזושהי דרך לחזק את מובאות המסקנות. ברור שעולות מכך בעיות מתולוגיות לא פשוטות, שרק אחת אזכיר כאן, כי היא מרמזת מאוד על הנחות היסוד הסמויות שמכתיבות את הדפוסים שעומדים בבסיס רעיונות הספר, וזה הצבע האחיד של משתתפי צוות החשיבה – סטודנטים לסוציולוגיה מאונ' עברית בירושלים – כבר מזה ניתן להסיק על לא מעט (ומשמותיהם בעמוד האחרון בספר ניתן אולי להסיק אף יותר). וכאן המקום שוב להזכיר את ההערה שימי כור ההיתוך כבר חלפו והמשגה של התרבות הישראלית במונחים שמעלימים את הקווים בין חילונים, דתיים ,חרדים , ערבים מזרחים רוסים ואשכנזים ועוד היא לא רק אולי אנכרוניסטית, היא גם לא רלוונטית, לא מלמדת ומטעה – כי אפילו אם לדעת הכותב הדיברות מאפיינים את כולם יחד עם השוני ביניהם –גישה כזו עיוורת למימדים רבים, עיקריים ומהותיים בקוד התרבותי של האנשים כאן.
המנסה להגדיר תרבות של חברה לפי קווים התנהגותיים משותפים עליו להיזהר. רבות מהמסקנות שהוא עלול להגיע עליהן הן למעשה כלל אנושיות וחוצות תרבויות, וממיקומו האישי הוא יפעיל סלקציה בלתי מודעת ולכן על חלק יצביע ואחרות לא. מסיבה זו היתה חסרה מאוד מובאה בדמות מחקר או אפילו תצפית משווה – עליה הספר מנסה לחפות בהסתמכות על כמה "עדויות" של סטודנטים מחו"ל שמילאו שאלונים.
מדוע הישראלים לא מתרעמים על הכיבוש, הסופר תמה לאורך הספר בלי להסתייג שהתמיהה באה ממקומו הפוליטי והאישי. בעמ 106 הוא מסלף וטוען שאנחנו מעזים להכנס בניצולי שואה כי גם הזקנים המזרחיים בודדים וחולים כמותם. וכלום לא צריך לתת לקשישים באשר הם קשישים במצוקה? אכן זה נקרא "להכנס" בניצולי שואה ולהיות דעתן ישראלי ששוחט פרות קדושות? דווקא ההיפך: יש קונצנזוס ברור ובולט בציבוריות הישראלית שיש לעזור כלכלית לניצולי שואה באשר הם. כל דבר אחר נחשב כהתאכזרות. מעניין שהוא לא ראה לנכון לכתוב על זה. הוא בן לניצולים וזה אולי מלמד משהו על מודעות עצמית של מי שבא לכתוב ניתוח חברתי פוליטי שמתיימר לנסות להיות אובייקטיבי כשזה בעצם בא ממקום אישי. הערה זו חושפת עוד דפוס חשיבה שגוי ומהותי: פרות קדושות הן הקרביים של התרבות החברתית ולכן שם קבור הקוד, עליהן מנוסח הצופן התרבותי. תמוה מאוד שבמקום להצביע עליהן ולהסביר את מקורן כחוקר תרבות הוא מביע כעס על מה שהוא רואה (תוך סילוף כאמור) כנעיצת מסמר בפרה קדושה.
במקום אחר (104) הוא בוחר להצליף על מה שהוא רואה כשלילה ו"אנטי" שיש לישראלים כלפי האינטלקטואלים, ומפליא בסגנון נאיבי עד כדי מבוכה כשהוא מוסיף על יוקרתם וטוב ליבם של "אנשי הרוח" שדעותיהם הבלתי תלויות בעיניו צריכות לעמוד לנס בקרב בני האנוש האחרים:
"התגובה שלנו כלפי אנשי רוח ואינטלקטואלים מדגימות היטב את חופש הדעה הישראלי. אנשי הרוח כותבים בתוקף ראייתם הרחבה, עמדתם הבלתי תלויה ובמו כישרונם. כמיטב המסורת האינטלקטואלית הם כותבים על האפשרי והרצוי ומבקרים את הנהוג והמקובלף מחלצים מתוך כבלי המציאויות את קווי המתאר של מציאויות חלופיות ומספרים לנו מדוע כדאי לנו לשנות, למרוד או לשרוד, ומדוע מוטלת עלינו חובה מוסרית לעשות כן. פילוסופים מהוללים ווסופרים עטורי פרסים משתמשים ביוקרתם כדי לפרוץ למען הכלל אפשרויות חשיבה חדשות, או כדי לשמר מצב ששינויו ימיט אסון".
מבוכה נוספת נגרמה לי בקוראי את דבריה של סטודנטית אמריקאית, שהפרופסור לסוציולוגיה מישראל מצא לנכון להביא אותם כחיזוק לטענה על קו גזעני עמוק ששורר בבסיס ההתנהלות הישראלית הממוצעת: הסטודנטית טוענת כלפי הישראלים שהם משתמשים רבות במילה "כושי" בעוד שבארה"ב יש למילה קונוטציה מאוד שלילית ולכן נמנעים ממנה. ואני חושב שבמקום להביא את דבריה כטענה לגזענות בספר על ישראלים, צריך, וגם יותר נכון וקרוב לאמת - להסביר לה שבעברית למילה "כושי" תוכן סימבולי שונה מהnigger האמריקאי. ה"כושי" העברי הוא עניין שעל השוני שלו נכתב כבר לא מעט, ולכן זו בכל מקרה דוגמה גרועה למדי בשביל "לחזק" טענה על גזענות ישראלית וקצת מפתיע להיווכח שאדם מלומד מביא אותה.
הדמות הישראלית המובאת בספר היא פשוט הדמות הישראלית הסטריאוטיפית המקובלת – קוויה בולטים בשטח כשהם מתאימים לאותו סטראוטיפ ולכן כותבים עליהם, אך קווים אחרים שלעיתים נוגדים ואף סותרים את התדמית חומקים מן הצופה הבוחן. הסטריאוטיפ הזה יותר משהוא מציאות שניתן להכליל, הוא (גם) למעשה תהליך תרבותי שבעיקר מזין את עצמו בעת שמשתתפיו אוהבים לתאר אותו, כמו במקרה של הספר הזה.
בעמוד האחרון מתנצל הכותב על כי הדברים לא נכתבו לאחר דיון יותר מעמיק עם תלמידיו כפי שתכנן לעשות מראש:
"הספר היה אמור להכתב בשיתוף תלמידי כי הזמן דוחק והמלאכה מרובה, והספר על עשרת הדיברות הישראליים המודרניים הוא רק הערת שוליים בפוריקט המחקר הגדול שמעסיק אותי. לפיכך אני מתנצל על עצלות המהירות (שיתוף לוקח זמן)..."
ואולי זו עוד דוגמה לדיבר השביעי בספר: "יאללה חפיף תאלתר – על יצירתיות וחוסר רצינות"?
לא אהיה סרקסטי. אבל ממי שבחר להביא לקורא את משל המערה של אפלטון כדי להמשיל את עצמו (לא פחות) לאותו אדם שיצא ממערה ומנסה עכשיו לעודד את האחרים לצאת ממנה – צריך לצפות ליותר. בינתיים, נראה שיש כמה צללים שדווקא הוא מתעקש עדיין לחושבן כמציאות.
.
