הספירה לאחור:
116 ימים


12 באפריל 1945


וושינגטון


הארי טרומן נזקק למשקה. זה היה יומו ה-82 כסגן הנשיא. וכרגיל, הוא העביר את שעות אחרי הצהריים באולם החקיקה של הסֵנָאט, והפעם פיקח על ויכוח בעניין חוזה מים עם מקסיקו. בעוד הסנטורים מברברים, נדדה מחשבתו אל אמו ואחותו, שעדיין התגוררו קרוב לחווה הישנה של משפחת טרומן בגרַנדְוויוּ שבמיזורי. טרומן שלף פיסת נייר ועט, אף על פי שישב אל שולחנו המוגבה על הבמה של אולם הסנאט.


"אמא ומרי היקרות," הוא כתב: "סנטור נפוח מוויסקונסין" מדבר ומדבר בלי הפסקה "על נושא שכלל לא מוכר לו״. זה היה חלק מתפקידו של טרומן כנשיא הסנאט: לכהן במושבים כאלה. אבל לא היתה לו סבלנות לחכות עד סוף המושב. היה מקום אחר שהוא רצה להיות בו. לא היה לו מושג שחייו עומדים להשתנות לבלי שוב.


קצת לפני השעה חמש בערב סיים הסנאט, לשמחתו של טרומן, את עבודתו לאותו היום. טרומן החל לצעוד לבדו בבניין הקפיטול, בלי המאבטח שלו: הוא יצא מאגף הסנאט, חלף דרך הרוֹטוֹנדָה של הקפיטול, ואחר כך חצה את היכל הפסלים הלאומי, ועבר אל אגף בית הנבחרים. לבוש בהידור כדרכו — בחליפה אפורה כפולת־רכיסה, עם ממחטה לבנה בכיס ועניבת פרפר כהה מנוקדת לבן — טרומן תמיד נראה ממהר. כי צעדיו היו תמיד מהירים.


הוא ירד מהקומה הציבורית הראשית של הקפיטול, אל קומת הקרקע ואל מקום מחבואו של יושב ראש בית הנבחרים, סם רייבֶּרן (Sam Rayburn): חדר 9, שנודע בכינוי "מועצת החינוך". זה היה החדר הכי אקסקלוסיבי בקפיטול — מקום שהכניסה אליו נעשית אך ורק בהזמנה אישית של רייברן. ברוב שעות אחרי הצהריים, ובתום שעות העבודה הרשמיות, נפגשו כאן חברי הקונגרס כדי לדון בעניינים אסטרטגיים, להחליף רכילויות וליהנות ממשקה או שניים. טרומן היה אורח קבוע במקום. והמשקה המועדף עליו היה ויסקי בּרבֶּן מהול במים מינרליים.


"מועצת החינוך" היה מקום מפלט אופייני לקפיטול: כשישה מטרים אורכו, גדוש כורסאות עור גדולות, ספה אחת ושולחן מהגוני ארוך ששימש גם כארון משקאות. הדבר החריג היחיד היה תקרה מצוירת, עם מקלעות של ציפורים, חיות וצמחים. רייברן הוסיף אל הקיר האחורי ציור קיר, עם סמל "הכוכב הבודד" של מדינת טקסס.


כשטרומן הגיע, ניגש אליו רייברן — "מיסטר סם" — ואמר לו שהבית הלבן מחפש אותו. "סטיב אֶרלי (Steve Early) רוצה שתתקשר אליו מיד," אמר רייברן, והתכוון לדובר הוותיק של הבית הלבן בשנות שלטונו של הנשיא רוזוולט. טרומן מזג לעצמו משקה, ואז התיישב וחייג למרכזייה של הבית הלבן: N-a-t-i-o-n-a-l 1-4-1-4.


"מדבר סגן הנשיא," אמר טרומן.


כשארלי עלה על הקו, הוא דיבר ישר לעניין. קולו היה מתוח. הוא אמר לטרומן לבוא אל הבית הלבן "מהר ובחשאי" ככל האפשר, ולהיכנס דרך הכניסה הראשית שבשדרות פנסילבניה. רייברן צפה בטרומן, שלדעתו תמיד נראה חיוור. עכשיו הוא נעשה "קצת יותר חיוור״.


"בשם אלוהים וגנרל ג'קסון," קרא טרומן כשהניח את השפופרת מידו, המום מכדי להסתיר את תדהמתו. הוא ניסה להישאר רגוע. הוא אמר לנוכחים האחרים בחדר 9 שהוא חייב ללכת לבית הלבן בגלל "זימון מיוחד". הוא קם מיד, הלך אל הדלת, הניח את ידו על הידית הכדורית, ואז עצר והסתובב לאחור. "בחורים, שזה לא יֵצא מהחדר הזה. משהו בטח קרה."


טרומן יצא וסגר היטב את הדלת מאחוריו, ואז פתח בריצה מהירה, הפעם דרך חלליו הכמעט־ריקים של הקפיטול. צעדיו הדהדו במסדרונות השיש כשהוא חלף במרוצה על פני פסליהם של גנרלים ופוליטיקאים ומספרַת הסנאט, ועלה במדרגות אל לשכתו. הוא היה חסר נשימה כשהגיע לשם. הוא חטף את כובעו ואמר לסגל העובדים שהוא הולך אל הבית הלבן, אבל הורה להם לא לומר מילה על כך. לא היה לו זמן להסברים. וממילא הוא בעצמו לא ידע הרבה יותר מזה.


בחוץ ירד גשם. טרומן נכנס למכונית השרד שלו, מרקורי שחורה מתוצרת פורד, ונתן הוראות לנהג, טום הארטי. גם הפעם הוא השאיר את המאבטח שלו מאחוריו. בשל מזג האוויר והתנועה, נדרשו לטרומן יותר מעשר דקות כדי להגיע לבית הלבן. וכל הזמן הזה הוא תהה מה בדיוק קורה.


הנשיא רוזוולט היה אמור להיות בווֹרם ספרינגס שבג'ורג'יה, שם שהה בשבועיים האחרונים כדי להתאושש מהתשישות שפקדה אותו אחרי השתתפותו בוועידת יאלטה, לצד ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל והמנהיג הסובייטי יוסיף סטלין.


אולי רוזוולט חזר לוושינגטון? ידידו הוותיק, ג'וליוס אטווד, בישופ אפיסקופלי בדימוס, נקבר מוקדם יותר באותו היום בוושינגטון. האם הנשיא השתתף בטקס האשכבה ועכשיו הוא רוצה להיפגש עם טרומן? אלא שמאז נכנס טרומן לתפקיד סגן הנשיא, לפני כמעט שלושה חודשים, הוא נפגש ביחידות עם רוזוולט פעמיים בלבד. אז למה עכשיו?


ב-17:25 פנה הרכב של טרומן משדרות פנסילבניה, חלף על פני השער הצפון־מערבי, והמשיך בנסיעה מתחת לאכסדרה הצפונית של הבית הלבן. בדלת הקדמית חיכו לו כמה מעובדי הבית, שלקחו את כובעו והובילו אותו אל מעלית הנשיא הקטנה, המחופה לוחות עץ אלון.


הגברת הראשונה, אלינור רוזוולט, המתינה לו בחדר העבודה הפרטי שלה בקומה השנייה, יחד עם בתה וחתנה — אנה ולוטננט־קולונל ג'ון בוטיגר (John Boettiger) — ולצדם סטיב ארלי. שתי הנשים לבשו שחורים.


הגברת הראשונה ניגשה אל טרומן, הניחה את זרועה על כתפו, ואמרה: "הארי, הנשיא מת."


טרומן היה המום מכדי לדבר. הוא מיהר אל הבית הלבן כדי לראות את הנשיא. ועכשיו, הנה הוא כאן, מגלה פתאום שהוא הנשיא.


לקח לו רגע להתאושש. הוא שאל את גברת רוזוולט, "יש משהו שאני יכול לעשות בשבילך?"


"יש משהו שאנחנו יכולים לעשות בשבילך?" היא השיבה. "כי אתה זה שנמצא בצרות עכשיו."


כעבור כמה דקות, ב-17:47, הופצה הודעה רשמית בכל רחבי המדינה והעולם: פרנקלין דלאנו רוזוולט, האיש שהנהיג את האומה ב-12 השנים האחרונות — בימי השפל הגדול, בזמן ההתקפה על פרל הארבור, ועכשיו, על סף ניצחון באירופה וסיום מלחמת העולם השנייה — מת משטף דם במוח בגיל שישים ושלוש.


הבית הלבן, שהיה נטוש ברובו בגלל היעדרו של רוזוולט, נֵיעור פתאום לחיים. פגישה של הקבינט נקבעה ל-18:15. טרומן הורה לזמן אליו גם את מנהיגי הקונגרס. והרלן סטון (Harlan Stone), נשיא בית המשפט העליון, נקרא לבית הלבן כדי להשביע את הנשיא החדש. היה רק עוד דבר אחד שטרומן צריך לעשות.


ב-18:00 הוא התקשר לאשתו, בֶּס, בדירת שלושת החדרים הצנועה שלהם בשדרות קונטיקט. בתו, מרגרט, ענתה לטלפון. היא עדיין לא שמעה את החדשות, והיא התחילה להתבדח איתו, כדרכה. הוא קטע אותה ואמר לה לקרוא לאמה לטלפון.


טרומן בדרך כלל שיתף את אשתו בכול. אבל לא היה זמן לזה עכשיו. הוא אמר לה שהנשיא רוזוולט מת, ושהוא שולח מכונית שתאסוף אותה, את מרגרט, ואת חמותו, מדג' ואלאס, שהתגוררה עם המשפחה. הוא רצה ששלושתן יהיו לצדו בזמן ההשבעה.


טרומן הניח את השפופרת על כנה. הוא היה ער לכך שהשיחה זעזעה את אשתו. מאז התמנה לסגן הנשיא, בקיץ האחרון, הוא ידע שמזה היא פוחדת יותר מכול — שרוזוולט לא ישרוד את הכהונה הרביעית שלו בתפקיד. עכשיו נכפה על טרומן ובני משפחתו התפקיד שממנו היא חששה.


כשטרומן הגיע לחדר הישיבות של הקבינט, הוא היה הראשון שם. הוא ישב אל השולחן הגדול. עד מהרה התמלא החדר סביבו. אחד מאנשי הסגל של רוזוולט סיפר אחר כך שטרומן נראה "כמו איש קטן, כשישב שם והמתין בכורסת עור ענקית״. אבל כאשר הגיעו למקום כל חברי הקבינט שהיו בוושינגטון, טרומן קם על רגליו. "אני רוצה שכל אחד מכם יישאר בתפקידו וימשיך לבצע אותו," הוא אמר להם, "ואני רוצה לעשות הכול כמו שהנשיא רוזוולט היה רוצה שנעשה."


נוצר עיכוב כלשהו כשכולם המתינו לבואו של נשיא בית המשפט העליון. נוסף על כך, בני משפחתו של טרומן נאלצו לעבור, בדרכם החוצה, דרך קהל רב שנאסף מחוץ לבניין הדירות שלהם. עובדי הבית הלבן מיהרו למצוא ספר תנ"ך, ולבסוף מצאו על שולחנו של מנהל משק הבית של הבית הלבן תנ"ך "גדעוני", כמו אלה שאפשר למצוא בכל חדר מלון בארצות הברית.


ב-19:09 כבר עמדו טרומן ונשיא בית המשפט העליון מול מדף האח שבקצה חדר הישיבות של הקבינט, כשבני משפחת טרומן וחברי הקבינט מקיפים אותם בחצי גורן. נשיא בית המשפט העליון התחיל בטקס ההשבעה. "אני, הארי שיפּ טרומן," הוא אמר, בהנחה כי האות הראשונה בשם האמצעי של טרומן — האות S — באה ממשפחת אביו, כאשר למעשה היא לא ייצגה דבר.


"אני, הארי אֶס טרומן," הוא ענה ותיקן את נשיא בית המשפט העליון.


זאת לא היתה התקלה היחידה. לאחר שטרומן השלים את השבועה, אמר לו נשיא בית המשפט העליון שהוא אחז בתנ"ך בידו השמאלית והניח את יד ימינו על הספר. לכן היה עליהם לעשות זאת שוב, והפעם הנשיא החדש הרים את ידו הימנית באוויר כשנשבע. כאשר ההשבעה הסתיימה סוף־סוף, טרומן נשק לתנ"ך, ואז הסתובב לנשק את אשתו ובתו.


הארי טרומן מושבע לנשיא ב-12 באפריל 1945.


אחרי ההשבעה דיבר טרומן בקצרה עם קבוצת השרים שלו. הוא חזר על כוונתו להמשיך במדיניות של רוזוולט. הוא אמר שתמיד ירצה לשמוע את עצתם הכנה, אבל הבהיר שהוא יהיה האיש שיקבע מה יהיו ההחלטות הסופיות; ושמרגע שיגיע להחלטה הסופית, הוא מצפה לתמיכתם המלאה.


כשהסתיימה הפגישה ובעלי התפקידים הבכירים הלכו הביתה, נשאר רק איש אחד מאחור: הנרי סטימסון (Henry Stimson), מזכיר המלחמה של ארצות הברית.1 הוא ביקש לדבר עם הנשיא החדש ביחידות "על נושא דחוף ביותר".


סטימסון בן השבעים ושבע היה דמות שהפכה לאגדה: הוא שירת חמישה נשיאים, וטרומן יהיה השישי שלו. לאחר שהתיישב לשיחה עם הנשיא החדש, אמר סטימסון שהוא לא יאריך בדברים: הנושא מורכב, והוא יספק פרטים נוספים בהמשך. אבל הוא רוצה שטרומן יֵדע על "פרויקט ענק שהולך ומתגבש", במטרה לפתח "חומר נפץ חדש בעל כוח הרס לא ייאמן כמעט". הפרויקט היה סודי כל כך — ומסוכן כל כך בפוטנציה — שרק קומץ אנשים ידע עליו. סטימסון אמר שהוא ייתן לטרומן תדרוך מלא לאחר שהנשיא יתמקם בתפקידו תוך כמה ימים.


וזה הכול. התדריך המסתורי והקצר של סטימסון הותיר את טרומן מבולבל. אבל הוא ניסה לעכל עניינים רבים כל כך: מותו של רוזוולט, תגובת האומה, האחריות הפתאומית שהוטלה עליו להוביל את המאמץ המלחמתי גם באירופה וגם באוקיינוס השקט. ה"פרויקט" של סטימסון היה בסך הכול עוד מטלה ברשימת המטלות שעמדה כעת בפניו. ולא היה לו מושג במה דברים אמורים. זה היה יום שבו "העולם נפל עלי", יאמר טרומן מאוחר יותר.


"החלטתי שהדבר הטוב ביותר לעשות הוא ללכת הביתה ולנוח עד כמה שאפשר, ולהתמודד מול הקשיים," הוא כתב ביומנו.