“חסיד גור עושה אהבה עם אשתו (יותר נכון "משמיש" אותה במונח החרדי המקובל). זה קורה בחדר חשוך, שלא יבחין חלילה בקימורי גופה. עליו להיות לבוש בציצית ולבצע את ה"תשמיש" כמה שיותר מהר, כדי שייהנה מהאקט כמה שפחות. ההתייחדות לא מותרת לו בכל עת שיחפוץ, אלא הוא מוגבל לפעם – פעמיים בחודש. אנשי הרב יעקב אריה אלתר, האדמו"ר של גור עושים לו תשאול באופן קבוע בנוגע למעשיו עם אשתו בחדרי חדרים. באם האברך עובר על "התקונעֶס" (תקנות) הללו, יבולע לו מהאדמו"ר, שבמקרים חמורים במיוחד אף יימחץ את אשכיו (כך ממש!).
בנוגע לאשה זה עוד יותר מעניין: בזמן מעשה האהבה, עליה לדמיין בעייני רוחה את האדמו"ר הקדוש, כאילו הוא זה שמתנה עמה אהבים. אגב, לבעלה אסור לקרוא לה בשמה ולה אסור לקרוא לו בשמו לאורך כל חייהם המשותפים. למה? ככה.
האם כל חסידי גור מקפידים על התקנות הללו שלא ברור לשם מה הן קיימות? כנראה שלא, אך ידוע שרבים כן מקיימים אותן או לפחות עושים השתדלות לקיים.
החסידים רואים באדמו"ריהם התגלמות האל עלי אדמות ממש. בחסידות גור אף יוצאים פשקווילים, בהם מוכרז כי "הרבי הוא השם", לא פחות. בני כל החסידויות חווים התעלות רוחנית בזמן "טישים", כשהם צופים ברבי שלהם נוגס בחלה או לוקח ביס מהגפילטֶע שלו. זכות גדולה היא לאכול מהשאריות שהוא מותיר ורבים נלחמים על האפשרות לאכול מהם או לפחות ללקק את הצלחת אחריו. אחד מעמודי התווך של תנועת החסידות בכלל היא ביטול עצמי כמעט מוחלט בפני הרבי, שהוא הופך למרכז חייו של החסיד, אפילו יותר מ"השם", מושג אבסטרקטי ואמורפי מדי. לחסידים לבוש מיוחד, הכולל קפטַן שחור בימי חול או לבן – זהוב בשבתות, גרביים לבנים או שחורים ושטריימל. מהו השטריימל? אותו כובע פרווה שנגזר על היהודים לחבוש כדי להשפילם אי שם במאות ה16 – 18. במקור היה עשוי מזנבות חתול, אך בימינו הוא מיוצר מצובלים ומחירו נע בין אלפי לעשרות אלפי דולרים. מדהים כיצד פריט לבוש שנועד לבזות את בעליו ואת הקהילה כולה הפך בימינו למושא גאווה וסימן היכר לקדושה.
גם הליטאים כיום , או בשמם העתיק "המתנגדים", חסידי הגאון מווילנה, לא מה שהיו פעם. בדומה לחסידים הם אימצו להם רבנים שהם סוגדים להם. אולם את חוש ההומור שיש לחסידים הם לא הצליחו ללמוד וגם לא להכין קוגל.
בעולם החסידי והחרדי בכלל, נראה כי הייחוס הוא הכל. מי שיורש את הרבי הוא בנו ואם אין לו, אז בן משפחתו. קרוביו של הרבי זוכים לכבוד מיוחד בכל עת. חסידויות לא מתערבבות ביניהן. גורבי גרביים לבנים מקפידים לא להתחתן עם גורבי גרביים שחורים, אם כי רבניהם יכולים לכבד זה את זה באירועים מיוחדים. בעלי תשובה הם בגדר סוג ב' שלא נאה להסתובב איתם. היחס לגֶרים המצטרפים לחסידות יכול להיות מחפיר ממש, כפי שמצטייר מהספר כי לדידם שורש נשמת הגר אינו קדוש מספיק. מה עם ציווי אהבת הגר? להשם פתרונים. הגזענות של החרדים האשכנזים מתגלה במלוא "הדרה" בספר . חלקם אף נוקטים בטריקים ושטיקים למיניהם כדי שהספרדים לא יפקדו את הטישים שלהם. להתחתן עם ספרדייה? רק אם האברך פגום איכשהו וגם זה יש לשמור בסוד ככל הניתן, כי מדובר בבושה גדולה.
חסידות גור היא הגדולה ביותר בישראל והרב יעקב אריה שעומד בראשה מחזיק נכסים בשווי מאות מליוני שקלים. גם האדמו"ר של וויז'ניץ לא פראייר בכלל וגם הוא יכול להתגאות (או שמא להצטנע) בסכומים דומים בחשבון הבנק. כשעושר כה מופלג מונח על הכף, מן הסתם מתעוררות מחלוקות איזה "בעל ייחוס" קדוש דיו להחזיק בו. קמים רבנים אחרים מהחסידות שמתמרדים לנוכח ההתנהלות הטייקונית של אדמו"ריהם, פורשים מהחסידות ועל הדרך מושכים איתם כמה חסידים. מעשה מעין זה הוא עילה של ממש למלחמת חורמה. כך קמה לה למשל חסידות "גור תורה" של הרב שאול, שהיא למעשה חסידות גור ב', אשר האברכים שלה מסתפקים במועט כמשקל נגד ל"גור נדל"ן" בראשותו של הטייקון והרודן יעקב אלתר. בוויז'ניץ קרה דבר דומה. החסידים של החצרים גור וויז'ניץ המקוריים מצוּוים על ידי אדמו"ריהם לרדוף ולפגע בכל דרך בפורשים. התקפות אלה, שנגמרות במקרים רבים באשפוזים בביתי חולים, לא זוכים לאזכור בתקשורת החרדית ובטח שלא בזו החילונית.
העיסוק במין, צניעות ושפיכת זרע לבטלה אלה נושאים שהיחס אליהם הוא אובססיבי בעולם החרדי. נשים שלא מתלבשות צנוע מספיק (הדוק מדי) גם אם מכוסות הן מכף רגל ועד ראש, על פי דעת הרבנים מביאות למחלות ותאונות, לא חלילה רדיפת הבצע של הרבנים עצמם. רבנים - הן האשכנזים והן הספרדים עוסקים רבות בעניין שפיכת הזרע , שזהו חטא שאין עליו כפרה כמובן. על כן, הם נוקטים בכל האמצעים האפשריים למנוע כל אפשרות להכשלת האברכים הצדיקים. אם כי תמורת סכומים מכובדים, המשולמים לאדמו"רים ומר"נים ייתכן ואפשר לקנות ישועה בעולם הבא, גם אם עינגת את עצמך ושפכת. "מעוכבי שידוך" - בנים ובנות, מתפללים ובוכים בתפילות המוניות, אך חלילה להם להיפגש והתחינה לזיווג אמורה להיעשות בהפרדה מוחלטת. בקבר עמוקה, אליו באים לבקש חתן/כלה, הכניסה ולגברים ונשים נפרדת. איפה כתוב בתורה/ משנה שאסור להביט על נשים? אף חרדי לא ממש יודע. שלא לדבר על נביאים וכתובים, אותם החרדים לא לומדים כלל, בשונה לדעה הרווחת. אולם טוביה טננבום מראה שהלך מחשבה חסר הגיון אינו אופייני ליהודים חרדים בלבד. "הליגה נגד השמצה" בארה"ב (ADL), שמי שמנהלים אותה בימינו הם יהודים פרוגרסיביים, הוציאה לאחרונה מכתב חריף. המכתב עוסק בתחפושות לחג ה-Halloween. פרנסי הליגה רואים בחומרה את התופעה שהבנות המתחפשות לחג נראות יפות ונשיות מדי. בכך הן "מנציחות את התפיסות המגדריות" והדבר עשוי לפגוע מאוד בטרנסג'נדרים, לא מוגדרים מינית וא –בינאריים. .. על כן, דורשת הליגה לאסור את התחפושות הנשיות ובמקומן למכור מכנסיים שלא מדגישות את המיניות יתר על המידה בעיניהם. טוביה חושב שהפרוגרסיבים והחרדים יכולים להסתדר נהדר יחד.
כמובן שלצד הרבנים, המנצלים את עוצמתם לרעה, ישנם לא מעטים אשר מתנהלים בצניעות הראויה והם אנשי שיחה נעימים. במאה שערים, התושבים הם מסבירי פנים ומכניסי אורחים נדיבים, לפחות כל עוד אתה יהודי דובר יידיש. האוכל שלהם לדעת טוביה טננבום, שמוזמן לארוחות וטישים רבים הוא הטעים ביותר בעולם. גם הבגדים שלהם יפים מאוד בעיניו והנשים נראות מפתות וסקסיות. טוב, על טעם ועל ריח...
בבני ברק אגב הקהילה מנוכרת יותר. אבל גם במאה שערים וגם בבני ברק יש הרבה מן המשותף, כמו מלחמות החצרות והבוז לציוניים. "ציוניים, סופכם קרוב" או "דורשים שואה לציוניים" מכריזות כתובות גרפיטי במאה שערים, שלפעמים נמחקות ולפעמים לא. בבתי כנסת מסוימים אף מסתייעים ב"שעון עמאן" כדי לא לתת גושפנקא לשלטון הציונים. אם הם מקבלים מספיק כסף, אז זה מעשה "השם" ובמקרה של "גזרות" כמו שהיו בימי ממשלת השינוי, זה הציונים שגונבים להם פרנסה. האבסורד הוא שבלי המשטרה הציונית, החסידים שנוסעים לקברים לא יכולים לעבור בשכונות הערביות בירושלים, שם הם נרגמים באבנים ומותקפים. אבל בעולם החרדי ההיגיון עובד אחרת...
עת שקראתי את הספר, נוצרה בי התחושה שיש בעולם הזה אווירה בולשביקית משהו. האיסור על שאלות מאתגרות, הוקעת אלה שחושבים אחרת, סודיות מיותרת, טאטוא נושאים כואבים מתחת לשטיח. אברכים באים להפגין מול ביתו של עיתונאי שקרא תיגר על רב נצלן, רק כי ציוו עליהם, גם אם הם עצמם תומכים בעיתונאי. בנוסף יש את תופעת "האנוסים" שממשיכים לחיות בקהילות החרדיות שלהם, אף שבסתר ליבם לא חשים שום חיבור אליהם. ממש מרתק היה לקרוא על זה.
אני חייב להודות שאני קצת מקנא בטוביה טננבום. היכולת שלו לחדור לעומק החברות שהוא כותב עליהן היא פנומנלית. איש משכיל, שיודע מספר שפות, נועז ובעל חוש הומור למכביר. העיסוק שלו באוכל קצת אובססיבי, אך זה רק מוסיף עניין. ספריו שקראתי מצליחים להסיר את המסכות שלא ידוע שבכלל קיימות, להגיע לאמת המזוקקת ביותר. אף על פי שהתמונה אודות החרדים יצאה בסקירה שלי פחות מחמיאה, אין לטוביה ודבר וחצי דבר נגדם. להיפך, הוא מקפיד ללמד זכות עליהם לכל אורך הספר, מספר בחן על מרכיבים רבים בחייהם, מדבר באהבה על הילדים שלהם היפים והמחונכים, על הנשמה גדולה שלהם, על התמימות והטוהר של רבים מהם, על אווירה מיוחדת של כניסת שבת במאה שערים. הוא בעצמו יצא מהעולם הזה פעם ומודה כי חלק ממנו עודנו שם, ביניהם.
בעיניי החרדיות היא וורסיה מאוד מסוימת של היהדות שעוצבה בעקבות הגלות הארוכה והתפתחה בתנאי חשדנות ופחד מתמידים. האם הדעה שלי על החרדים השתנתה בעקבות הספר? לא ממש. זו אוכלוסייה, שגדלה במהירות ומשפיעה על עתיד המדינה והחברה שאנו חיים בה. בגדול, אני מגנה כל שנאה כלפי כל חברה באשר היא והכללות גסות. אולם אני מודה שקשה לי להתמודד עם המחשבה, שציבור זה, המייצג כמובנים רבים אנטיתזה למה שאני מאמין בו מהווה מרכיב הולך וגדל בחברה. אני לא יכול להשלים עם היעדר השכלה כללית ולמידת שפות, דחיית המדע. לא יכול לקבל את הבטלה, את הדרישה לפטור גורף מהגנה על הארץ. ומעל לכל בשום אופן לא מסוגל לאמץ פגיעה ( לא משנה איך מסובבים את זה) בנשים ומעמדן בחברה, בהפרדה מגדרית וחוסר חירות מחשבתית ומצפונית.
הספר הוא תענוג לקריאה, רווי הומור וגישה פתוחה. דווקא בהיעדר השיטתיות של טננבום מצאתי חן מיוחד. הספונטניות של התחקיר שלו, יש בה האנושיות אשר היא היא זו שאפשרה לו לצייר תמונה כה מהימנה וחודרת של העולם הזה, שמרכיבים כה רבים שלו לא הכרתי לפני כן. מומלץ בחום וסליחה על האורך.
אז האם חרדי טוב לו? תלוי איזה חרדי שואלים...”
