הספר הנמכר ביותר בשפה העיברית ולדעתי חובה לקריאה לכל ישראלי, במיוחד לצעירים לפני הגיוס לצה"ל כדי להמחיש על מה נלחמת המדינה ומה יקרה אם לא נעמוד על המשמר כמו שלא עמדנו ב- 07.10 בדרום. דווקא עכשיו כשנראה שהמלחמה הסתיימה הספר מעניק נקודת מבט שלא מועברת בתקשורת ואפילו לא בראיונות של החוזרים מהשבי, זה פשוט לא אפשרי להסביר זאת בזמן מועט. הספר מכניס אותנו לתוך עולמו של אלי שרעבי, גם אם בצורה מאוד מצומצמת למה שקרה בזמן החטיפה ובשבי, לאיך זה לחיות בתוך מנהרות טרור עם מחבלים, לאיך ניתן לשרוד בתנאי רעב קשה ובחוסר ידיעה על מה שקורה בחוץ והאם הקרובים אליך בכלל בחיים. אלי שרעבי הוא אדם מאוד אינטלגנטי ורהוט וזכיתי לפגוש אותו בחתימה על הספר ביחד עם אחיו ולראות בעצמי כיצד נראה גיבור. בספר מגלים כיצד הוא פעל בחוכמה מול המחבלים וכיצד עזר לחברים שהיו ביחד עמו לשרוד את התופת. התחלתי וסיימתי לקרוא את הספר תוך שעות בודדות ואני בטוח שאקרא אותו שוב בעתיד כאשר החלק שהשפיע עלי ביותר הוא ההבנה שלו שאשתו ובנותיו נרצחו מיד לאחר שנלקח, שורות בודדות עם מספר מילים מועט ועם מסר כל כך חזק שהרגשתי שהייתי עם אלי בחדר כאשר הבין את הבשורה הקשה מכל. רציתי לצטט חלק אחר שהתרחש זמן קצר לפני כן (וממש עמוד קודם לכן) על הנסיעה של אלי ואוהד בן עמי ברכב של הצלב האדום: "אוהד שואל את פליסיטי [מהצלב האדום] בקול סדוק: תגידי איפה הייתם? היא שותקת. גם הנהג שותק. שנה וארבעה חודשים, ממשיך אוהד, שנה וארבעה חודשים לא ראינו אתכם, לא שמענו מכם, לא דאגתם לנו, לא הגעתם לבקר. איפה הייתם?... לא נתנו לנו להגיע אליכם היא אומרת בשקט."

לפי הידוע לי איין ראנד היתה דוחה בתיעוב רב את הדרך שבה הספר הזה הגיע לידי - ספרייה ציבורית במוסד החינוכי שאני עובדת בו. על פי הרומן "מרד הנפילים" שראנד כתבה, דברים לא ניתנים בחינם, ואדם צריך לשלם עבור מוצר או שירות שהוא מקבל, כמו שהוא אמור לקבל תשלום על דברים שהוא מייצר או עושה. המונח התנדבות פסול בעיניה, והרעיון של מקום ציבורי שבו אנשים מניחים חפצים שלהם לשימוש הכלל נראה לי כמו רעיון שהיה בלתי נסבל עבורה.

איין ראנד, לפי הספרים שלה ולפי ההגות שהיא כתבה שהם דברים מאוד דומים, דוגלת בקפיטליזם כחלק מתפיסה כוללת של אינדיבידואליזם שחלק מהאנשים יגידו שהוא קיצוני. אחרי קריאה בספר הזה אני קצת מבינה יותר למה. ראנד כותבת על ברית המועצות תקופה קצרה אחרי המהפכה הקומוניסטית, בערך בשנים 1920-1925. קראתי ספרים על ברית המועצות הקומוניסטית, כולל ספרים שסבא שלי ואח שלו כתבו אחרי שהם ברחו ממסך הברזל, ועדיין היה בספר הזה חידוש.

אז קירה ארגונובנה, בת של תעשיין לשעבר, מגיעה עם משפחתה ללנינגרד, הם מנסים למצוא בית ומקום עבודה ולימודים, אלא שההשקפות שלהם כמו גם העיסוק ה"בורגני" שהיה בעבר הוא בעוכריהם. קירה מעוניינת ללמוד הנדסה והיא גם מתחילה לעשות את זה, אבל מסיבות שהספר מתאר היא לא מצליחה להשלים את הלימודים שלה. העלילה העיקרית של הספר היא משולש אהבה בין קירה ובין שני גברים - אחד שבו היא מתאהבת במפגש אקראי, ושמו ליאו. השני מאוהב בה, יש לו תפקיד בממשל הסובייטי, אבל קירה מתעניינת בו רק כאמצעי לתת לליאו החולה את האמצעים להבריא.

הרקע של הספר - המציאות הסובייטית, מתואר בדרכה של ראנד בכישרון רב. בכריכה כתוב כי הספר מתאר את "העימות בין חיי הפרט ואושרו לבין הדורסנות של המדינה הרודנית", ואת זה היא מתארת במגוון דרכים ובעזרת הרבה דמויות בסיפור. את השיתופיות בדירות, הצורך באישור מגורים, השליטה של האחראי על המגורים על כל היבט בחיי היומיום, התלות של היכולת להתפרנס ברישום לאיגוד מקצועי, העוני, העליבות, התורים הארוכים ותלושי המזון. היא נכנסת לפרטי הפרטים של הריהוט, הביגוד, הדרך לבשל את האוכל ולחמם את הבתים, החובה "להתנדב" אחרי שעות העבודה ולבצע משימות שונות למען הקהילה, המישטור של הדעות הנאמרות והצורך להשתתף באסיפות פוליטיות. כמו ב"כמעיין המתגבר" גם כאן הצבעים הם שחור, לבן, אדום עם קצת אפורים אבל שום צבע אחר, וכמו בכל הספרים, ובכלל בספרי התקופה, יש גם מונולוגים ארוכים המסבירים השקפות עולם. עד כאן טוב ויפה, ואם זוכרים את הנטייה שמאלה בארץ והסגידה הקומוניסטית וגם בארצות הברית, הרי שבשנת 1935 שהיא השנה שבה ראנד פירסמה את הספר, יש בו חידושים רבים שאנשים באותה תקופה ניסו להתעלם מהם ולא לדעת עליהם.

המחזה הרשמי האחרון של שייקספיר.

במובן מסוים זה כל כך מסתדר שבאופן מודע הגאון העל זמני הזה יבחר בלא לבחור ז׳אנר. בלא לבחור גיבור אחד ספציפי. בלא לסיים באופן מוחלט וברור למעט חמלה אנושית שהיא מוטיב שזור לאורך כל כתביו. לסיום המחזה הוא כותב אפילו אפילוג מה שלדעתי לא עשה עד כה. באפילוג הזה הוא למעשה סוג של משאיר לנו את הברירה האם להשאיר אותו בעולם התרבותי האנושי או שלא, ואם לא, זה בסדר, את שלי עשיתי.

הסערה היא המניע בו משתמש שייקספיר להביא סט של סיטואציות אל אי שהוא מיקרוקוסמוס. מעין מעבדה אנושית שבה מונחות שאלות של כוח, שפה, קולוניאליזם, הקללה או הישועה של הידע והמדע. אפילו מיסטיקה יש לנו כאן, נאמנויות שהופכות לרופפות על פי ערכן לאדם. פרוספרו (כביכול הגיבור או המחזאי) משמש גם כשליט האי וגם כמנחה תיאטרלי שכן כבר מהתחלה נשמע שכל המחזה ידוע לו מראש, נשאר רק הביצוע. קאליבן הוא דמות מורכבת למרות שלכאורה סתם צאצא של מכשפה מיתית אך בעיני הוא המושא לחסד ולכוח אנושי לא מבוטל. האי הופך לזירת מבחן מוסרית שבה בגידות אנושיות, קומיות ואימה עוברות סימולטנית לקורא או הצופה ולא נותר לנו אלא לעקם פינו למראה פרצופנו האמיתי כפי שמשתקף במראה השייקספיריאנית.

כבר בהתחלת המחזה ניתן להבין את השורה התחתונה:
הספינה בה יושבים מלכים, משפחתם, אצילים ומשרתים נקלעת לסערה. במהלך הסערה הגדולים עולים למעלה לשמוע האם המלחים, הקברניט ורב המלחים עושים מה שיכולים על מנת לצאת מהסערה.

אומר אחד מהחשובים לרב המלחים שביקש: רדו למטה, אתם מפריעים לנו להשתלט על הסערה: ״טוב, רק תזכור מי יש לך פה בספינה!״