אדם עני בשם ז'אן ולז'ן גונב לחם ונתפס בידי רשויות החוק. בהתחלה הוא מקבל רק כמה שנים אבל אחרי ניסיונות בריחה הולכים ונשנים והוא מקבל 19 שנים. בסופו של דבר הוא משתחרר מנודה ומריר והאדם היחיד שנותן לו מקום ללון בו זה ההגמון המקומי. בהמשך ז'אן עובר שינוי פנימי והופך להיות אדם טוב ונדיב ומתעשר ומשנה את שמו ומשתקע בעיר מסויימת בצרפת. ובהמשך הסיפור נהיה עצוב יותר ויותר ומרתק. ז'אן שמעולם לא היו לו ילדים משלו מאמץ ילדה קטנה ואומללה בשם קוזט, אימא שלה מתה, המשפחה המאמצת שלה מתעללת בה ורק רואה בה טינופת ומשרתת ולא יותר מזה. הוא מציל אותה מהחיים הנוראים הללו ומעניק לה חיים חדשים אבל הסיפור לא מסתיים כאן. ספר עצוב שמדבר על נושאי העוני, הפערים בין העשירים והעניים, אהבה, הורות. קצרה היריעה מלתאר כל מה שהולך בספר. הספר הכי טוב שקראתי בחיים שלי.

ספר מעניין שמעלה שאלות בנוגע לנישואים, יחסי גברים ונשים, ילדים וחיי הנישואין. במהלך נסיעה בקרון הרכבת אנחנו נתקלים בנוסעים מכל שכבות החברה שמתחילים לדון בנושאים הללו ממש כדי לשבור את הקרח ולהעביר את הזמן במהלך הנסיעה. בהמשך אנחנו נחשפים לאדם בשם פוזדנישב שרצח את אשתו בהתקף של קנאה, והוא מביע את השקפותיו בנוגע לנושאים הללו. טולסטוי יוצא נגד השלטון הגברי נגד הנשים, טוען שהגברים דיכאו את הנשים לאורך כל ההיסטוריה ולא העניקו להן שוויון אבל גם טוען שהנשים לא חפות מפשע שהנשים הן ערמומיות ומשתמשות ביופי שלהן כדי לנצל את תשוקותיהם של הגברים וללכוד אותם, ובכך לנקום בהם. אבל יותר מכל טולסטוי מעלה את הספקות שלו בנוגע ליציבותו של מוסד הנישואין והכנות של האהבה.

טולסטוי טוען בכאב לאורך כל הספר, שהאהבה בימינו היא בסך הכל כימיה ושזאת אשלייה שאנחנו נהיה תמיד נאמנים כל החיים לאדם אחד בלבד מבלי להביט לצד ולתור אחרי בני זוג פוטנציאליים נוספים ושכולנו בעצם נואפים. טולסטוי חושק באהבה אמיתית שלא תלויה רק בתשוקה למילוי היצר המיני או כדי להתרבות אלא באהבה אמיתית וכנה מהלב או רוחנית, אהבה שלא תלויה בסיפוק היצר הגופני בלבד, נושאים שטולסטוי משבח בספרים מאוחרים יותר ודתיים שכתב. ספר מצויין ומעורר מחשבה.

שני סיפורים סטיריים מאת בלזק הסיפור הראשון מספר על אריה צעיר שנשלח בידי אביו לפריז ומשם בלזק מתאר באופן מלגלג את פריז ויושביה והקורא מתוודע לכך שבלזק לא היה מרוצה מצרפת וממה שהיא ייצגה. הסיפור השני גם משקף רעיונות דומים ולא טוב מהסיפור הראשון. משעמם אפילו שקצר וכואב לקריאה.. לא התחברתי לספר או לרעיונות שהוא מנסה להעביר ונראה שהוצאות הספרים לא יכולות לנוח מלחפש עוד ועוד דרכים לעשות רווח ולפרסם כל שטיק שסופר גדול כזה או אחר השאיר בעיזבון במגירה.

לאיוואן מאטוייץ' ואשתו ילנה איוואנובנה מתחשק לראות תנין המוצג בפסאז' ואליהם נלווה המספר, ידיד קרוב של הזוג, שמספר את הסיפור הזה מגוף ראשון כמספר כל יודע. אז בוקר אחד כשלאיוואן יש את הזמן הפנוי הם הולכים לראות את התנין. הם מגיעים לפסאז' ורואים את התנין שנמצא במין ארגז פח גדול שדומה לאמבטיה ופוגשים את הבעלים של הקרוקודיל: איזה גבר גרמני דובר רוסית מקולקלת ואת אימא שלו ושני אלו אחראים על העסק של התצוגה. הגרמני גאה מאוד בעצמו הוא האדם היחיד באירופה שמציג תנין לראווה תמורת תשלום. ביסודו של דבר העניינים מסתבכים ואיוואן מאטוייץ' שהיה קרוב מידי לתנין נבלע בידי התנין אבל איכשהו נישאר בחיים. ומכאן והלאה דוסטויבסקי משתמש בדמותו של איוואן שמצוי כעת בתוך בטנו של התנין, כדי להעביר דברי ביקורת על ערכי תרבות המערב, העיתונות וכולי. סיפור מצחיק כתוב טוב מאת דוסטויבסקי והרעיון ייחודי ומעניין. אני אהבתי את הספר הזה.

הספר הזה מכיל 2 יצירות לא גמורות מאת דוסטויבסקי: ניטוצ'קה ואת לילות לבנים. דוסטויבסקי עבד עליהן בסביבות השנים 1848-1849 אבל לעולם לא סיים אותן. ביצירה הראשונה ניטוצ'קה מתארת את חייה הקשים והמחניקים בעוני, מספרת על האימא האומללה שלה שמנסה לפרנס אותה ואת בעלה יפימוב וחוסכת כל פרוטה, ועל אביה החורג יפימוב שהוא מוזיקאי שנפל לאלכוהוליזם ולגאווה. יפימוב הוא לא באמת אביה של ניטוצ'קה, אבל באותו הזמן כשניטוצ'קה הייתה ילדה קטנה היא לא ידעה זאת. בהמשך אנחנו עוד נתוודע עד כמה ניטוצ'קה עוד תתחרט על כך שהיא העדיפה את יפימוב על פני אימא שלה, האימא שבאמת ובתמים אהבה אותה ואילו יפימוב למעשה היה רק השפעה מזיקה על חיי המשפחה. יפימוב הוא כל כולו מלא בגאוותנות ורוע, מלא שחצנות ושנאה ורכילות כלפי נגנים אחרים, טובים ממנו. יפימוב רק מחכה לרגע שהאימא תמות כי כך לטענתו הוא יוכל לממש סוף סוף את הכישרון הטמון בו.. עד שמגיע האסון הבלתי נמנע. הנובלה השנייה מסופרת מפיו של מספר חסר שם והוא צעיר המתגורר בסנט פטרסבורג וסובל מבדידות. הוא לומד להכיר ומתאהב באישה צעירה, אך האהבה נותרת נכזבת כשהאישה מתגעגעת לאהוב שלה. זהו ספר כל כך קטן, פיוטי, מלא בעצבות שחותכת בנשמה.

בסך הכל יצירות קטנות ומפוספסות מאת דוסטויבסקי. אני מצידי מאוד התחברתי לכתיבה של דוסטויבסקי ומאוד נהניתי לקרוא את הספר הזה ועכשיו אני מבין למה דוסטויבסקי מוערך כל כך בידי כל כך הרבה אנשים, והרי אני כעת אחד מחסידיו הרבים.

הסיפור מתרחש באכסנייה קטנה הממוקמת בעיר חוף ושם באותה אכסנייה אנחנו נחשפים לבוקר יום קיץ. במרכז הבמה יש שולחן וכיסאות עליהם יושב פיטי וסביבו מרחפת אשתו של פיטי לה קוראים מג והיא מגישה לפיטי את ארוחת הבוקר: דייסה ולחם מטוגן. יש להם רק אורח אחד בשם סטנלי שהוא אמן לשעבר שמתארח כבר שנה אצל בני הזוג ולמעשה האורח היחיד שלהם במשך אותה השנה ולפעמים מנגן לזוג בפסנתר, אבל נמצא רוב הזמן בחדר שהשכיר. בהמשך מתברר שעומדים להגיע להתארח בקרוב שני אורחים נוספים שכן פיטי שעובד בחוף הים טוען שבערב ניגשו אליו שני אנשים ושאלו אם ניתן יהיה להתארח באכסנייה. ביסודו של דבר מכינים לשניים הללו חדר ואז סטנלי יוצא מהחדר ומצטרף לשיחה ולארוחת הבוקר. סטנלי הוא אדם ממורמר שמסתיר משהו מהעבר שלו נכנס לדריכות כאשר הוא שומע על האורחים ומתלונן למה דווקא הם חייבים לבוא לאכסנייה שהוא עצמו מתארח בה. סטנלי רגיש בנוגע לעניין הנגינה, כשמג מעירה לו למה הוא לא מנגן יותר בפסנתר הוא מתחמק וטוען בשקריות שקיבל הצעת עבודה ומספר סיפור מעורפל על מסע הופעות שאכזיב.

ביסודו של דבר מגיעים האורחים המוזרים ומכאן אפשר ללמוד שיש להם חלק בעברו של סטנלי ומכאן העלילה מתחילה להיות יותר ויותר מוזרה ועל הקורא מוטל לגלות בעצמו על מה בעצם כל העניין למה בדיוק האורחים הופיעו לחגוג יום הולדת לסטנלי. בעבורי למחזה היה פוטנציאל שאכזיב קיימים יותר מידי חורים בעלילה שגם כאשר סיימתי לקרוא את המחזה לא הבנתי לחלוטין מה אני קורא ומה היו מטרות הביקור של שני האורחים. לדעתי נקודת השיא הייתה מסיבת יום ההולדת ההזויה עצמה בה כל הדמויות השתתפו אבל בכל זאת לא הבנתי את המחזה עד תום.

מחזה פוליטי שמתרחש במדינה בדיונית ששמה איליריה בדרום אירופה בסביבות 1943 במהלך מלחמת העולם השנייה כשהגרמנים כבר מתחילים להפסיד במלחמה. הסובייטים מתחילים להתקדם בחזית המזרחית ומתקרבים לאותה ארץ בשם איליריה וצעיר אינטלקטואל בורגני בשם הוגו רוצה להוכיח את עצמו למפלגה הקומוניסטית ומקבל על עצמו לחסל אדם שהוא לא מכיר בשם הודרר, מנהיג המפלגה הקומוניסטית של איליריה. המפלגה רואה בהודרר בוגד ועל כן מחליטה לחסל אותו מפני שהודרר עצמו מחוסר ברירה כורת בריתות עם מפלגות יריבות ושמרניות אחרות והם חושבים ביחד על איך לנהל את השלטון אחרי המלחמה אחרי שהצבא האדום יעזוב את איליריה וזאת כנראה הסיבה שהמפלגה הקומוניסטית רוצה לחסל אותו.

בינתיים הוגו ואשתו ג'סיקה עוברים לגור עם הודרר, שהוא מקסים ובוטח מטבעו. לאחר מכן הוגו הופך למזכיר שלו. למרות שהוגו מנסה לשכנע את ג'סיקה שהוא רציני לגבי הרצח, היא מתייחסת לכל העניין כאילו זה משחק. עם חלוף הזמן, גם הוגו וגם ג'סיקה נכנעים לקסם ולהתנהגותו של הודרר. למרות שהוגו לא מסכים עם המדיניות של הודרר, הוגו מאמין שהודרר יכול לעזור לו לעבור מנערות לגבריות ולפתור את הסכסוכים הפנימיים שלו ומכאן הכל רק מתחיל להשתבש עוד יותר.

מחזה שדן על השלטון, הרצח, טוהר המידות ועל השאלה האם לשם השגת המטרה כל האמצעים כשרים גם במחיר הקרבתם של בני אדם ודם.

אדם בשם מרסו חי את החיים השגרתיים והמשעממים שלו באלג'יריה הצרפתית. מרסו אוהב לשחות, לעשן ולאכול אצל אדם בשם סלסט וככה הוא חי את החיים שלו עד שיום אחד הוא מקבל הודעה על מות אימא שלו שאיתה הקשר שלו לא היה מי יודע מה ואת אביו מרסו כלל לא הכיר. לפני שמרסו התוודע למותה של אימו, מסופר שאימא של מרסו נהגה לחיות במוסד לאנשים מבוגרים ומצאה במוסד אנשים לדבר איתם. הוא מגיע למוסד כדי לראות את אימא שלו בארון אבל מסרב ברגע האחרון. מרסו מתנהג מוזר: מרסו מעשן ושותה חלב עם השוער המקומי, נערכת ההלוויה ויום למחרת מרסו חוזר הביתה, פוגש אישה בשם מארי איתה הוא הולך לשחות, לצפות בסרט ולעשות אהבה.

בהמשך מרסו פוגש עוד שלל דמויות שימלאו תפקיד מכריע בהתפתחות של הסיפור. בנקודה מסויימת מרסו מסתבך ברצח של ערבי, מרסו נקלע לפרשת אהבים של צרפתי נוסף שהוא הכיר בשם רמון, שלו עצמו הייתה מאהבת ערבייה שהוא ראה בה כפוית טובה והיכה אותה ואז הסתבך עם המשטרה. מרסו רוצח אחד מהערבים שהיו מקורבים לאותה מאהבת של רמון ורצו לנקום ברמון על היחס שלו כלפי הערבייה. מכאן והלאה הכל רק מתחיל להסתבך עוד יותר ונשאלות שאלות על מקומו של האדם בחברה האנושית, יחסי בן ואם, שאלות על מקומה של הדת ועונש המוות. ספר מעניין ומעורר מחשבה.

זהו אוסף של סיפורים שהברון הירונימוס קארל פון מינכהאוזן נהג לספר לחבריו באיזו עיירה גרמנית אחרי שירותו הצבאי ברוסיה ומסעות ציד שערך. הסיפורים מתארים את השירות הצבאי של הברון ברוסיה, קרבות נגד התורכים ועוד מקומות נידחים וארצות שהברון ביקר בהן ומסעות ציד. מפתיע שבתקופה כל כך שמרנית כמו זאת של המאה ה18 היו אנשים בעלי דמיון כל כך מפותח כמו הברון ושידעו לספר סיפורים כל כך טוב. הסיפורים של הברון די התפרסמו ומתברר שהוא ידע לספר את הסיפורים שלו היטב, עד כדי כך כי שאצילים מקומיים באו להאזין לסיפורים שלו ויום אחד מישהו נוכל בשם רודולף אריך ראספה החליט לעלות הכל לספר והוא עצמו שמע חלק מהסיפורים מפיו של הברון עצמו. בעבורי הסיפורים הכי מעניינים היו הסיפור שבו הברון הגיע לאי סרי לנקה למטרות ציד, הברון נכנס עמוק לעומקו של הג'ונגל ומוצא את עצמו ליד מקווה מים ואז שם לב לאריה רצה להתנפל עליו ולאכול אותו. הברון ניסה להימלט אבל אז הוא ראה תנין גדול במים שפער את לועו, האריה קפץ לעברו של הברון ופיספס ונחת הישר ללוע של התנין וככה הברון ניצל. עוד סיפור מעניין היה כשהברון נמכר לעבד לסולטן הטורקי ונאלץ לרעות את הדבורים שלו והותקף בידי דובים. הברון השליך על הדובים גרזן כסף אבל לא כיוון כמו שצריך והגרזן הגיע לירח וכעת הוטל על הברון למצוא דרך להוריד בחזרה את גרזן הכסף בחזרה ארצה. פה ושם יש בסיפורים הדים למעשיות אחרות כגון ג'ק ואפון הפלא או סיפורים מהתנ''ך כמו הסיפור של יונה בבטן הלוויתן.

בסך הכל ספר מעניין אם כי לא כל הסיפורים שווים ברמה שלהם וחלקם חלפו לי מעל הראש. שמחתי לגלות שהסיפורים של הברון הוסרטו פעמים רבות ויש סרט על הרפתקאותיו של הברון משנת 1943 ועוד סרט משנת 1989, לפי דעתי הסרט של שנת 1943 נראה מאוד מושקע ושווה לצפייה. בסך הכל מעשיות האחים גרים או מסעות גוליבר זה לא, בכל זאת מומלץ לכל מי שאוהב לקרוא מעשיות והרפתקאות ועוד לא נתקל בספר הזה.