•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
מסכים איתך בכל מילה. תלמידים לומדים, אם בכלל, רק דרך חיקוי. אני מורה כבר 8 שנים וחמש מתוכן כמחנך. לא סובל דיבור על ערכים. הוא מלא במילים ריקות בדרך כלל, פאתוס חלול ומביך שלא עומד מאחוריו דבר. ולגבי הספר - גם מסכים איתך. הוא כתוב בתנופה וקשה להניח אותו.
הביקורת שלך יפה מאוד, ואם הצלחת לגרום לנער בן 14 לקרוא ספר, ועוד ספר כזה, אז בכלל כל הכבוד! זה נשמע מהביקורת שכתבת שהילדים שלך קוראים הרבה ובכלל מתעניינים בדברים חשובים יותר משאר בני גילם, אבל עדיין זה לא מובן מאליו (אין לי ילדים בגיל הזה אבל עוסק בהוראה של בני נוער באותם גילאים ורואה את הרתיעה שלהם מקריאה).
העניין כאן בספר הזה הוא החוויה הסובייקטיבית של יעל נאמן ותחושותיה האישיות. אתה יכול להגיד לה שמה שהיא מרגישה לא נכון או לא משקף, אבל איך אומרים? זו האמת שלה. (אני לא חושבת שזה ספר מושלם, יש בו הרבה כשלים. אבל ספציפית הכתיבה בגוף ראשון רבים תואמת את התמה העיקרית בסיפור)
לא אמורה לשקף את הכלל. היא אמורה לשקף את התחושה הסובייקטיבית של הכותבת שמרגישה שהאינדיבידואל שלה נדרס ונמחק תחת הקולקטיביזם הקיבוצי ולכן אין לה בכלל "אני" אלא אך ורק "אנחנו". זה לא ספר תיעודי כמו הביתה של ענברי אלא ספר אישי-סובייקטיבי על התחושות האישיות של הכותבת.
