מהפנט ושומר על כוחו גם בתרגום לעברית (לא שאני יודע רוסית) אבל כך זה מצטלצל וזאת הודות לתרגום הנפלא של שלונסקי !

את הספר קראתי לפני איזה עשרים שנה בערך ולא זכרתי ממנו הרבה, רק שהוא אסופת סיפורים מצויינת, זכרתי גם את הסיפור הנפלא 'חיי' ועוד איזה משפט וחצי מהסיפור 'בביקעה' שבו שואלת ליפה למה גם תינוקות סובלים לפני מותם, את סבלם של המבוגרים היא מבינה כי באה למחול על חטאותם, על כך עונה לה זקן נווד שאי אפשר לדעת הכול ושלציפור אין ארבע כנפיים כי ניתנו לה רק שתיים כי גם בשתיים אפשר לעוף, כך גם האדם הוא אומר לה, לא הכול הוא יכול לדעת, אלא רק חצי או רבע, כמה שנחוץ לו כדי לחיות את חייו, וזכרתי את המשפטים האלה בגלל שעל אף פשטותם יש בהם הרבה עומק, ובגללם קראתי בספר שוב. בסיפור 'ההגמון' יפה יפה מתאר צ'כוב בכמה שורות קצרות את ההרגשה המזופתת שאתה שב הביתה ממקום גלות שבו כל-כך התגעגעת לדבר מה במולדת שאיננו כבר כשם שאתה זוכר אותו ואליו כל-כך ערגת. לאורך כל הספר שזורה בקיאותו וידענותו העמוקה של הסופר בנצרות, בחגיהם, בתפילותם ובימים החשובים שלהם - לעתים זה מייגע ולעתים זה מרגיש כמו הרחבת אופקים גרידא - ובמחשבה שלישית אחרי דקות זה נשכח מעצמו. עוד דבר חד שכדאי לשים לב אליו הוא השפה הלא שיפוטיתשעושה צ'כוב בדמויות, כמו: שיהיו רעים וטיפשים ככל שיהיו - אין כאילו בידי המספר מידות מוסר נהוגות ואין הוא שופט אותם לא לקולא ולא לחומרא - הוא רק מספר את סיפור גיבוריו ונותן לנו הקוראים להחליט בהם. דבר נוסף שניכר הוא הגעגוע העז שאנשים נתקפים בו למולדתם בשיבתם במקום גלות אם מרצונם ואם בעל כורחם. באחרית דבר של נילי מירסקי היא מספרת סיפור משעשע על הפסנתרן הרוסי סרגיי רחמנינוב ששמו יצא למרחקים שכדי לקדם את עצמו בא לשמוע עצה מלב טולסטוי, טולסטוי לא התרשם מנגינתו ושילח אותו בעלבונו, שלושים שנה לא הצליח רחמנינוב להתנחם עד שצ'כוב אמר לו: "מן הסתם היתה קיבתו של טולסטוי מקולקלת באותו יום, ותו לא. אילו באת אליו בפעם אחרת, היתה תגובתו שונה בתכלית."

וואו איזה ספר! נתחיל בזה שהיום כבר לא כותבים ספרים כאלה, וזו הסיבה העיקרית שאני ממעט לקרוא ספרות עכשווית, אין לי ספק שאני מפספס דברים טובים פה ושם, אבל, האמינו לי שאני מרוויח יותר משאני מפסיד. בספר דרים אלה לצד אלה דמויות גדולות מהחיים, נשגבות ממש, כמו ההגמון מיריל של דיניה, לצד דמויות תלושות, אומללות, מהסחי של החברה. ז'ן ולז'ן הוא אחד הגיבורים הספרותיים המפעימים והמורכבים ביותר שנכתב אודותם, מן הדמויות האלה שמתאהבים בהם, וכל אימת שהוא נתון בסכנה חש עצמו הקורא כאילו הסכנה עצמה אורבת לו עצמו. ברשותכם שני ציטוטים מרחיבי מחשבה ואולי מעוררי חשק לכמה מכם - בנוגע להרגשות פנימיות שאנו חווים לעתים נדירות: "התרחשה בקרבו תנועה בלתי ניתנת לתיאור, שאף אדם אינו חש בה יותר מאשר פעמיים-שלוש בחייו, מן עוית של המצפון, המטלטלת את כל אגפיו של הלב. עוית שמרכיביה הם הלעג, הצחוק והיאוש, ושניתן לכנות פרץ צחוק פנימי." "אי אפשר למנוע מהמחשבה לשוב לאיזה רעיון, יותר משאפשר למנוע מהים לשוב אל החוף. המלח קורא לזה גאות; האשם מכנה זאת נקיפות מצפון." התלבטתי אם בכלל לעלות סקירה ל 'עלובי החיים', שכן, אורון המכונה (לא חשוב) כבר כתב על הספר את אחת הסקירות היפות והמלאות ביותר שנכתבו כאן, ובכל זאת החלטתי לתת מילה משלי מתוגברת מילה של ויקטור הוגו (הציטוטים). לא הרבה ספרים הרחיבו את לבי - הספר הזה כן! על אף רגעיו הפומפוזים והסנטימנטאלים. מאד מתאים לבני נוער שהמהפכה של ישראל תלויה בעיקר בהם, המהפכה זקוקה עכשיו ללהט, והלהט הטבעי ביותר הוא להט הנעורים. "אין זה נורא למות. נורא להפסיק לחיות."

את הספר קראתי לפני איזה עשרים שנה בערך ולא זכרתי ממנו הרבה, רק שהוא אסופת סיפורים מצויינת, זכרתי גם את הסיפור הנפלא 'חיי' ועוד איזה משפט וחצי מהסיפור 'בביקעה' שבו שואלת ליפה למה גם תינוקות סובלים לפני מותם, את סבלם של המבוגרים היא מבינה כי באה למחול על חטאותם, על כך עונה לה זקן נווד שאי אפשר לדעת הכול ושלציפור אין ארבע כנפיים כי ניתנו לה רק שתיים כי גם בשתיים אפשר לעוף, כך גם האדם הוא אומר לה, לא הכול הוא יכול לדעת, אלא רק חצי או רבע, כמה שנחוץ לו כדי לחיות את חייו, וזכרתי את המשפטים האלה בגלל שעל אף פשטותם יש בהם הרבה עומק, ובגללם קראתי בספר שוב. בסיפור 'ההגמון' יפה יפה מתאר צ'כוב בכמה שורות קצרות את ההרגשה המזופתת שאתה שב הביתה ממקום גלות שבו כל-כך התגעגעת לדבר מה במולדת שאיננו כבר כשם שאתה זוכר אותו ואליו כל-כך ערגת. לאורך כל הספר שזורה בקיאותו וידענותו העמוקה של הסופר בנצרות, בחגיהם, בתפילותם ובימים החשובים שלהם - לעתים זה מייגע ולעתים זה מרגיש כמו הרחבת אופקים גרידא - ובמחשבה שלישית אחרי דקות זה נשכח מעצמו. עוד דבר חד שכדאי לשים לב אליו הוא השפה הלא שיפוטיתשעושה צ'כוב בדמויות, כמו: שיהיו רעים וטיפשים ככל שיהיו - אין כאילו בידי המספר מידות מוסר נהוגות ואין הוא שופט אותם לא לקולא ולא לחומרא - הוא רק מספר את סיפור גיבוריו ונותן לנו הקוראים להחליט בהם. דבר נוסף שניכר הוא הגעגוע העז שאנשים נתקפים בו למולדתם בשיבתם במקום גלות אם מרצונם ואם בעל כורחם. באחרית דבר של נילי מירסקי היא מספרת סיפור משעשע על הפסנתרן הרוסי סרגיי רחמנינוב ששמו יצא למרחקים שכדי לקדם את עצמו בא לשמוע עצה מלב טולסטוי, טולסטוי לא התרשם מנגינתו ושילח אותו בעלבונו, שלושים שנה לא הצליח רחמנינוב להתנחם עד שצ'כוב אמר לו: "מן הסתם היתה קיבתו של טולסטוי מקולקלת באותו יום, ותו לא. אילו באת אליו בפעם אחרת, היתה תגובתו שונה בתכלית."

נפלא , עמוק ומותיר רושם , האיש היה גאון בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו , לכל מי שאוהב שירה מומלץ בחום !

אז זהו, זה עתה גמרתי לקרוא את הספר, כמו שחלקכם יודעים המינגווי הוא גיבור גדול שלי, אבל הספר הזה הוא הספר הכי פחות טוב שארנסט כתב, מדובר על הארי מורגן שמבריח סחורות ואנשים מקובה לפלורידה דרך זרם הגולף - הוא עושה זאת בעיקר על מנת לנסות ולהחזיק את המשפחה הלא מתפקדת שלו, כמו בכל הספרים של א.ה האלכוהול נשפך כמים והים והבר הם שני מקומות ההתרחשות. הספר כמעט לכל אורכו שיעמם אותי בנחרצות ואם אינכם נמנים עם מעריציו הגדולים - כדאי שתוותרו - כי מדובר בבזבוז זמן ובהחלט לא מדובר כאן בספר שלא ניתן להניח מהיד - נהפוכו. לקראת סופו, שני קטעים בכל זאת שבו אותי ולכן בסיכום כללי כן היה כדאי לקרוא את הספר: עמ' 223 - "היו שקפצו את הקפיצה הגדולה מדירתם או מחלון המשרד; אחרים גמרו בשקט בתוך מוסך כפול סגור כשהמנוע פועל; אחרים נעזרו במסורת הלאומית של קולט או סמית-אנד-ווסון; אותם מכשירים בנויים היטב המחסלים נדודי שינה, מסלקים חרטות, מרפאים סרטן, מונעים פשיטות רגל ופוערים פתח ליציאה ממצבים בלתי נסבלים על ידי לחץ קל באצבע; האבזרים האמריקאיים הנפלאים האלה שכל כך קל לשאתם, שתוצאת פעולתם מובטחת, שעיצובם כה מתאים לניפוץ החלום האמריקאי כשהוא הופך לסיוט, וחסרונם היחיד הוא הבלגן שהקרובים צריכים לנקות אחר כך". * "קולט" ו "סמית-אנד-ווסון" - שני יצרני האקדחים הכי גדולים בארה"ב. ** כידוע המינגווי עצמו התאבד ביריה. עוד קטע יפה עמ' 229 - "מעניין איך אדי יתנהג אם נתחתן. נראה לי שהוא היה מסתובב עם מישהי צעירה יותר. כנראה שככה הם בנויים, ואנחנו לא שולטות בזה יותר משהם שולטים בזה. אני פשוט רוצה הרבה מזה וזה עושה לי הרגשה טובה, ולהיות מישהו אחר או מישהו חדש לא משנה כלום בעצם. זה רק "זה", ואם הם עושים לך את זה. את תאהבי אותם תמיד. אני מתכוונת תאהבי אותו גבר. אבל הם לא בנויים ככה. הם רוצים מישהי חדשה, או מישהי צעירה, או מישהי שהם לא יכולים להשיג, או מישהי שנראית כמו מישהי אחרת. ואם את שחורת שיער הם רוצים בלונדינית. ואם את בלונדינית הם מחפשים ג'ינג'ית. ואם את ג'ינג'ית, אז משהו אחר. בחורה יהודייה, אולי, ואם באמת נמאס להם אז הם רוצים סינית או לסביות או אלוהים יודע מה".