ב"סוס אחד נכנס לבר" של גרוסמן יש לא פחות דתיות מאשר בכל מה שיצא מעולמה של השירה המכונה "אמונית"
מראה המורים הרבנים של מכינת "עוצם", המכינה שייסד שר החינוך הרב רפי פרץ, ודבריו של הרב שר החינוך עצמו, "אנחנו בצעדי ענק של החזרת הנבואה לישראל" ובמקום אוניברסיטאות יקומו פה "בתי ספר לנבואה", מחייבים גם את הדתיים היושבים במדינת ישראל וגם את אלו המכונים היום "חילוניים" לחשוב מחדש על המלה הזאת. לא כל המגדירים עצמם כדתיים בישראל דומים לרבני "עוצם". אבל רבני המכינות מסמנים משהו העולה היום ממעמקים של איבה ואימה מול החילוניות, והם פותחים במצור מחודש עליה. נראה כי המושג המקיף את החילוניות בתודעתם של אלה המציפים את מערכת החינוך הישראלית ב"יהדות" מסתיר מעיניהם הרבה יותר ממה שהוא מגדיר.
בהעדר מונח המסמן בדיוק את הגוש הקיצוני הזה בתוך הדתיות הישראלית, הגוש המצרף איבה לחילוניות לימניות לאומנית, ומצרף לכל זה איבה לנשיות ואימה ממיניות, אכנה אותו כאן כ"דתיות האיבה".
שגיאה אחת, אמו של עדר גדול של טעויות, מקיפה את הצמד "חילוניות מול דתיות" בעולמה של הישראליות. השגיאה הזאת היא ההנחה כי הפלג הדתי של החברה הוא הצד הרוחני שבה וכי הפלג החילוני שבה הוא הכרוך בחומר, בגוף וביצר. ההנחה הזאת היא זקנה מאוד וימיה כימי החילוניות, והיום היא ניזונה מחדש השכם והערב מדברי רבנים ומטיפים במדרשות־מכינה קדם־צבאיות, אבל גם רוב שאר האנשים סבורים כי הדתיות היהודית היא הממונה על המוסר והמסורת והיא העוסקת בלימוד, וכי הלימוד הוא רוחני מעצם טיבו. ולכן, הדתיות הישראלית היא שומרת הרוח. הרוח היהודית והרוח בכלל.
הניגוד "חילוני־דתי" הוא משחק מכור. הוא בנוי על מחשבה עתיקה מאוד על יצרים ועל המלחמה בהם. הישראלים בטוחים למעשה כי המצוות, ובעיקר אלו העוסקות בצניעות ובהיבדלות בין המינים, הן מוסריות ומובילות לחיי־רוח אמיתיים ומוסריים. החילוניים, משום כך, נתונים לפיתויי היצר כל הזמן ממש, בלי הרף. יחסם המתירני למיניות ולאכילת סרטנים וחזירים מוכיח זאת לכאורה בלא כל צורך לבדוק זאת הלאה.
דווקא מי שהיהדות ומסורתה יקרים לו ומי שמוכן להביט ביושר על הדורות האחרונים של הישראליות, יראה דבר אחר מאוד ממערכת הניגודים הפשוטה הזאת. כי המציאות התרבותית והמוסרית והרוחנית של החברה הישראלית אינה דומה כלל לתמונת הניגודים הזו המייחסת מוסר ורוח לדתיות ואת הבשר והפריצות לחילוניות. כי למעשה ההפך הגמור הוא הנכון.
אבל אני מקדים את המאוחר. הדברים אינם כה פשוטים. יש כמובן גם כמה אנשים דתיים בין אלו המגדירים עצמם כדתיים, ויש לא מעט אנשים דתיים בין אלה המגדירים עצמם כחילוניים. כי, לפני הכל, אין באמת כל התאמה בין דתיות אמיתית לבין הדתיות הפורמלית והפוליטית. ואין זו הבדלה (כמקובל בשיח אקדמי מסוים) בין "דתיות" ל"רליגיוזיות". כי אין טעם לייחס את המלה הלועזית לדתיות העמוקה, הרוחנית, ולתת למלה העברית לייצג דתיות הכרוכה בציות לתרי"ג המצוות. דתיות היא דתיות, היא חייו של מי שיש מעליו שמים, וממנה ואליה נמשכת ההוויה הרוחנית של האדם.
ב"כוכבים בחוץ" של אלתרמן או ב"ימי צקלג" של ס. יזהר או ב"סוס אחד נכנס לבר" של גרוסמן יש לא פחות דתיות מאשר בכל מה שיצא מעולמה של השירה הישראלית המכונה "אמונית" בדורות האחרונים. אבל המהותי יותר הוא שגם את הרוח הדתית הרוגשת של משוררים דתיים גדולים, כמו זלדה או יונדב קפלון, תמצא למעשה רק בסביבה הרוחנית והתרבותית של החילוניות הישראלית. כי החילוניות אינה אכילת סרטנים. החילוניות היא העולם שבו ניתן לאדם להביע את חייו ואת דעתו במלוא ייחודו ויצירתיותו, ולכן היא המקום שבו יכולה להיות אמנות של אמת. ממנה ובה מתרחשות הספרות וההגות ובה הן יכולות להיווצר ולהתפרסם ולהיקרא ולהילמד. העניין הוא בכך שמזה למעלה מ-500 שנה (הרבה לפני ה"אמנציפציה") החילוניות היא מקור ההתרחשות הרוחנית של האדם ושל כל מערכת חייו, והיא כזאת גם היום וביתר שאת.
אבל לא רק בשירה ובספרות אמורים הדברים. האם יצא מעולמה של הדתיות היהודית הפורמלית, זו הלמדנית, המקודשת על ידי רבני המכינות הקדם־צבאיות, דבר הגות, מוסר או חוכמה שהודפס ופורסם ונקרא והשפיע משהו מעבר לגבולה הצר של הכיתה המסוימת שבה הוא נכתב? האם נאמר משם דבר שנאמר לכל ישראל? שנאמר והיה בו כוח של רוח ומוסר שהתפשט ונודע והגיע והשפיע על מישהו? האם נאמר שם דבר על מהותה של היהדות, על תולדותיה ועל תפישתה את עצמה? דבר המגיע, נאמר, לקרסוליו של "שבתי צבי" או "תולדות התנועה השבתאית" של גרשֹם שלום? העניין אינו נעוץ בשאלה אם החוקר או ההוגה הוא "דתי" או "חילוני". ברור כי הווייתו הרוחנית של גרשם שלום היא דתית לעילא ולעילא, ואין חציצה מהותית בין המעשה המדעי־מחקרי לבין המעשה הדתי. אבל התרחשותו של המעשה הזה, כתיבתו האדירה, לשונו, ואורח המחשבה הגלום בו, וכמובן ההקשר של פרסומו, הם חילוניים. וכך גם תלמידיו הגדולים של המאור הגדול הזה היום, החוקרים את הדתיות היהודית (שחלקם אנשים דתיים וחלקם לא), הם יכולים לפעול רק מתוך הדחף התרבותי של המדע, שהוא מעצם טיבו המחקרי — חילוני.
האם יצא מן העולם הדתי הישראלי דיון אתי, מורכב ויצירתי בשואה ובזיכרון השואה המגיע לקרסוליו של הרצף "חדר הבריחה" בספרו האחרון "תקלה בקצה הגלקסיה" של אתגר קרת? הסגנון הדיבורי האירוני של קרת מסתיר מעיני רבים את הגדולה האמנותית שבו, כי זו מזוהה על ידם עם כובד ראש טרגי. אבל הקרובים אל הרוח ראו זה מכבר כי מדובר באחד היוצרים הגדולים והעמוקים בספרות הישראלית העכשווית. גדולת הרוח של הסופר הזה אינה של חילוניים או דתיים. גדולת הרוח היא אחת, אבל חירות היצירה המפעמת בו היא חילונית.
הדברים הם ידועים ופשוטים ואין אלא להזכיר אותם, כי לא רק דתיי האיבה שוכחים אותם. המדע הוא חילוני מעצם טיבו כי בסיסו הוא המחקר וההתבוננות בתופעות הנגלות ומהן הוא עובר אל הנסתרות. אבל לא על הרוחניות של הנסתר יש לדבר אלא דווקא על הרוחניות של הנגלה: הרוחניות שבטכנולוגיה המתקדמת, על שאר הרוח הממריא שבמחקר הרפואי ובמעוף הרוח שביצירה האמנותית, כי הם כולם, הם הם החילוניות. הידע, החריפות, כוח ההמצאה והתושייה הפועלים בעבודתו של המהנדס היוצר מכשיר רפואי או מכונה הפועלת מכוח קרני השמש, הם סכום של רוח גדולה. הרוח הגדולה הזאת אינה נופלת מן הרוח האצורה בין דפי התלמוד. וכל תלמידי הישיבות ורבניהן, הנדים מעל דפי הגמרות כשהם חולים ופצועים ר"ל, הם נרפאים בזכות הרפואה והטכנולוגיה המפעמת בה.
החילוניות אינה אג'נדה אידיאולוגית. היא יסוד הפרוש בתוך חיי התרבות מאז ומתמיד והוא מצוי (בשלום גמור) גם בחיי הדת והמסורת (רק בתקופת הרנסנס צמחה המלה שבישרה אותה, ה"הומניזם", ורק מימי ההשכלה והעימות הפוליטי בין ההשכלה לבין האורתודוקסיה צמחה המלה הזאת ועמה האיבה הגלויה בין התחומים). והרי יש חילוניים א־תיאיסטים ויש חילוניים מאמינים בכל מיני אלוהויות, ואפילו ב"אלוהים הרגיל" (כניסוחה הנוגע ללב של אורלי קסטל־בלום), ויש ביניהם דמוקרטים ויש לאומיים ויש סוציאליסטים מסורתיים ויש ניאו־סוציאליסטים וכיו"ב. החילוניות אינה אמונה אלא תנאי וחובה. היא תנאי החירות לחשוב, להאמין ולבטא, והיא החובה לשמור על התנאי הזה בכל אדם ובכל קהילה. ומעל התנאי והחובה תלוי מופת. הוא מופת החקירה והחיפוש אחר האמת בכלי המחקר האנושיים. זהו מעין שילוש: תנאי, חובה ומופת. כישלונה האדיר של החילוניות, הלאומיות, היה כרוך בהפרת התנאי והחובה של החילוניות ובהפרת העיקרון המדעי העמוק, המופת של החילוניות.
לא כאן המקום למנות את הפירות הבאושים שצמחו מן החילוניות. אבל כאן המקום רק לומר כי הפירות הבאושים הללו מוצאים היום מצע תרבית שוקק דווקא בקרב זרמים מסוימים של הדתיות העכשווית, דתיות האיבה היהודית והלא־יהודית. ואין זה מקרה: כישלונות החילוניות היו במקומות שבהם היא ניסתה להיות דת חדשה.
אוסיף רק כי יש להוסיף על כך תו היכר אופייני של החילוניות הישראלית, הוא תו חזק של סירוב המתרומם מעל שילוש התנאי, החובה והמופת: הסירוב לדתיות הממוסדת הישראלית. סירוב המזוג באיבה ובמיאוס. האיבה והמיאוס אינם באים רק מהשתלטנות הרבנית הממוסדת, אלא מההכרה כי המיסוד הזה פגע ופוגע פגיעה אנושה בצלמה הרוחני של היהדות המסורתית וכי הוא האחראי לניתוק המעמיק והולך בין החילוניים לבין מורשתם היהודית.
היסוד החילוני, ששורשו הוא קדושת החירות של האדם, אינו יכול להיות דומה לדת "כי אין לו משיח ואין לו דגלים" (אלתרמן, "מעבר למנגינה"), כי הקדושה שבו נוגעת בדיוק במה שהתרבות והמסורת אינה מסוגלת לקדש: הגורל הקונקרטי של האדם, ניסיונו הממשי, המפורט עד דק, כאבו החד־פעמי, בלא קשר למקורו האתני, הדתי או המגדרי. זו קדושה אחרת, שקופה, שאינה מוכנה להצהיר על עצמה. אבל היא היא סיבתה של האיבה החילונית הישראלית לדתיות הישראלית הממוסדת. אין זו איבה של בורות. ההפך הגמור. אינסטינקט מוסרי ורוחני לעילא מניע אותה.
החילוניות היא מונח גרוע. הוא קרוץ מן המלה "חולין" ובכך הוא מעומת מניה וביה עם הקודש. אבל בהעדר מונח קולע ויעיל די הצורך אין לנו אלא להשתמש בו. אין בעולמם של המגדירים עצמם כדתיים יותר קדושה מאשר בעולמם של החילוניים, היא אולי נמצאת במקומות וברגעים אחרים. גם בחיי הא־תיאיסטים הגמורים לא הכל בגדר חולין. הם פשוט אינם מוכנים לתכתיב הטקסי, הסותר את התנאי הגדול של החילוניות, והם מסרבים למבנה הקדושה של הדת, סירוב עמוק ונחרץ, מפני שהוא סותר את החובה הגדולה של החילוניות, החובה לשמור על מלוא צלמו הרוחני והקיומי של כל אדם באשר הוא.
הדוגמה הבולטת לכך היא היחס לנשים ולנשיות. הפמיניזם, ואחריו כל תפישת מעמדן של הנשים בחברה העכשווית, הוא אחד הפירות המרשימים ביותר של החילוניות והוא בוודאי החשוב והעקרוני שבהם. יחסה של הדת היהודית לנשים שבקרבה הוא הדבר שאדם חילוני אינו מוכן לקבלו. וכאן, לא רק יחסם של הדוגלים ב"חדש אסור מן התורה" לנשים מקומם כל אדם חילוני אלא גם מושגי הצניעות וההדרה הנהוגים בין הדתיים המעורים ביותר בחדש סותרים בעיניו את יסודו של צלם האדם.
הדתיים בארצנו, גם ה"לייט" ביותר, אינם מעלים בדעתם כמה עמוקה השלילה וכמה עמוק הבוז שרוחשים להם החילוניים על יחסם לנשים בעולמם ולמכלול תפישת המגדר שלהם, מכלול המושגים והמעשים האופפים את המין. מושגים נוסח "תומתה" של אשה ושאלת טוהרם של הגברים בזיקה לנשים, המושגים הממלאים את דרשות רבני האיבה ושסביבם מתרחשים בכל יום עימותים בין חיילים וחיילות, מעוררים בקרב החילוניים זעם ואיבה קשים יותר מכל עימות רעיוני. בתחום הזה תפישת הטוהר הדתי אינה רק בגדר גרוטה ארכאית שאבד עליה כלח, אלא היא פשע נתעב כנגד חציו של המין האנושי. יותר מכך: הזיהוי הארכאי בין הנשיות לבין הטומאה (ובכלל זה טומאת הנידה) והשמירה הקפדנית על טוהרה של הגבריות מובנים בעיני כל חילוני כשקר גמור, מחפיר והרסני, המופץ מכיוון העולם הדתי החוצה. הרי ברור כי גם בעולם הדתי לא על הנשים להישמר אלא על הגברים. אם כל שערה נשית גלויה מקפיצה את יצרם עד בוש, ייתכן שיש להם מה ללמוד מאחיהם החילוניים על מוסר ועל היכולת לשלוט ביצר.
אין כל ניסיון ממשי המראה כי העולם החילוני פחות מוסרי בחייו מאשר העולם הדתי. ואם בחיי האישות אין מקום להשוואה משום פער התפישות והאמונות, אזי נותרים די והותר תחומים, כמו ניצול מיני למיניהו ושאר פשעים הכלולים והבלתי כלולים בעשרת הדיברות, המראים שהחילוניים, גם בלי "שולחן ערוך", אינם גונבים ואינם נואפים ואינם רוצחים יותר מאחיהם הדתיים. משמע, המוסר וכללי החיים בצוותא קיימים ותקפים בחייהם בלא כל צורך בעין הרבנית הפקוחה עליהם.
הפמיניזם, ואחריו כל תפישת מעמדן של הנשים בחברה העכשווית, הוא אחד הפירות המרשימים ביותר של החילוניות והוא בוודאי החשוב והעקרוני שבהם
הרוח המכונה "מתירנות", אם כל חטאת לדידם של שומרי החומות, היא תהליך מקיף ורדיקלי שהשלכותיו חורגות הרבה מעבר למושגי היחס לטהרה, בתולים, נישואים וכיו"ב. הרוח הזאת, המקרבת את המין האנושי ליחס הרבה פחות מבוהל כלפי חיי המין שלו, ליחס פתוח ומפוכח אל העירום, אל הנטיות המיניות והמאוויים הארוטיים, אל הדיבור על אודותיהם, אל ההתפתחות הרגשית האופפת את הקיום הגופני של האדם, מינקות ועד זקנה. ברוח הזאת נבנה צעד אחר צעד הערעור המאיים ביותר על מבנה החשיבה הדתי השמרני, משום שהמבנה הפוליטי הפנים־דתי מושתת על רגולציה של המין וחיי המין. מושגי הטוהר והטומאה אינם אלא שלוחות גלויות של השורש האחד, הגדול והיציב, שבו נוטעת עצמה הדתיות הממוסדת באברי המין של נתיניה. היא כמובן מייצבת את השורש הזה באמצעות הצמרת האלוהית, אלא שאין לה עוד צורך חיוני בעליונים האלה. המבנה הזה, התקוע באברי המין, כה שריר ועתיק עד שהתאבן כליל.
ה"צניעות" הדתית הישראלית מזדעקת בבהלה נוראה נוכח המתירנות המינית של החילוניות. מבחינתה, בצדק גמור. כי בזה טמון כוחה של החילוניות, וזהו כוח אדיר וחיוני מאין־כמותו. הרוח המכונה "מתירנות" אינה רק מן הדברים החכמים ביותר שהתפתחו בדורות האחרונים, אלא היא תהליך מטא־פוליטי ומטא־תרבותי בעל כוח של איתן־טבע. המשיכה של האדם אל המיניות ואל ביטויה החופשי, הן בחייו והן בתרבותו, היא קמאית. מה שהיה בגדר זרם תת־קרקעי בתחומים הדחויים שהוקצו לו בעולם הדתי המסורתי, תחומי החטאים והפריצות, פורץ החוצה ומשתחרר.
ומה קרה? האם התמלאו חוצות הערים פריצות וזוהמה מינית? ההפך הגמור. הזרם התת־קרקעי של המיניות האנושית הדחויה (ולא רק של הלהט"בים), מרגע שהתגלה והחל לזרום בתוך התרבות, מתנהג כמעיין רגיל: הוא נרגע וזורם בגלוי. והוא מחולל רגיעה חדשה ושלום חדשים בתחומי הרגש והאהבה, רגיעה ושלום שלא היו בהם דורות רבים (לתדהמתם של חוקרי התרבות, אפילו הריגשה הרומנטית לא נפגעה מן המתירנות, ומסתבר כי לא שמירת הבתולים ולא דחיית הסיפוקים המיניים הם שחוללו את "שיר השירים" או את הרומאן "אנקת גבהים").
הזדעקותה של ה"צניעות" הדתית נוכח החילוניים החיים את חייהם המתירניים היא מוצדקת: כי בכל האמור בחיי המין ובתרבות המקיפה אותם חיים החילוניים חיים רגועים יותר, נעימים הרבה יותר, ולאין שיעור יותר מעניינים בתחום החי והחיוני ביותר של חיי הנפש והרוח והיצירתיות הנמשכת ממנו. והמזדעקים במכינת "עוצם" רואים דבר מטריד הרבה יותר: לא סדום ועמורה צמחו בתל אביב, ממש לא, ואפילו לא איבה למסורת היהודית ומאכליה, ואפילו לא העדרה של רוח יהודית. המתירנות בתחום המין, שאינה אלא ביטוי דרמטי של צירוף התנאי, החובה והמופת של החילוניות, היא הנקודה הארכימדית שעליה נשענת הרוח החילונית.
מי שחושש לשלומה של החילוניות הישראלית — צודק. כוחו של המנוס מחופש גדול לא פחות מכוחה של השאיפה לחירות. ובתרבות הישראלית חזקים מאוד הקולות המקנים לשעבוד פנים וחום כאילו הוא פניה החדשים של אהבת אם. די להביט רגע באסיפת ההמון מול הכותל בליל הסליחות האחרון שהקדים את יום הכיפורים, לשמוע את העם הרב זועק בקול אחד "חטאנו לפניך". יש הנפעמים מול הרגע החגיגי המצמרר הזה. יש הנבהלים ממנו. לא מפני הקודש אלא מפני שהחיזיון הזה הוא זיווגה השלם של היהודיות ללאומנות לכדי זעקת "חטאנו" גדולה. היהודיות הישראלית הופכת את היחיד לאיש ההמון במהדורתו הדביקה והבכיינית ביותר, הישראלית.
שירת הסליחות ההמונית אינה קרוצה רק מחשבון הנפש. היא חוברת דווקא לעור העבה, למרפקי ברזל ולאיזו נחת זחוחה המתמוגגת בדמעות. וכך ה"ציבור" מתעבה לשבטיות סמיכה המבעבעת יחד את צדקת עמנו ואת רגישותו הדמעונית והיא תופחת תוך כדי שירה ומתמלאה תחושה של טוּב ונועם היודעת לדרוס כל מה שאינו בא בקהלה.
היסוד שממנו צמחה החילוניות המודרנית הוא אחד: הסקרנות האנושית, החושנית והאינטלקטואלית. כך פותח אריסטו את ה"מטאפיסיקה" שלו: "כל בני האדם שואפים מטבעם אל הדעת. סימן לדבר התענוג הבא מן החושים". זוהי ראשיתה של התובנה הגדולה שהצטברה בהמשך לאותה רוח של חילוניות. ואין באותה "שאיפה אל הדעת" הנסמכת על החושים דבר המנתק אותה מן הרוחני, המופשט, הנסתר והמסתורי. ההפך הגמור. הספר הזה עצמו הוא המוביל במעין סולם אל העל־חומר, הנסתר, המטאפיסי. לא מקרה הוא שרמב"ם כינה אותו "האלוהי", ודווקא הספר הזה הוא שהסעיר את החכם היהודי הגדול יותר מכל. כלומר, העימות בין הדתיות והחילוניות אינו בעצם הדתיות אלא בדבקותה של הדתיות הממוסדת (ולא רק זו היהודית) בעולם המושגים הארכאי ובסירוב ליסוד המתפתח שבעולם הניסיון, שהוא מעצם טיבו מצטבר וצומח תמיד.
ברור כי בחילוניות הישראלית, כלומר באפשרות של יהדות פתוחה לעולם ולעצמה, יש איום חמור על הדתיות התקועה הזאת, הנסוגה אל השמרנות העלובה ביותר. משום שהיא, החילוניות, עושה מה שהדתיות עצמה צריכה לעשות: היא חיברה את היהדות מחדש לא רק אל החומר אלא אל הרוח. הישראלי החילוני אינו דתי לא משום שאינו מוכן להיות רוחני, אלא בדיוק ההפך: משום שאינו מוכן לוותר על הרוח; על מלואה של הרוח באשר יישאוה כנפיה.
מראה המורים הרבנים של מכינת "עוצם", המכינה שייסד שר החינוך הרב רפי פרץ, ודבריו של הרב שר החינוך עצמו, "אנחנו בצעדי ענק של החזרת הנבואה לישראל" ובמקום אוניברסיטאות יקומו פה "בתי ספר לנבואה", מחייבים גם את הדתיים היושבים במדינת ישראל וגם את אלו המכונים היום "חילוניים" לחשוב מחדש על המלה הזאת. לא כל המגדירים עצמם כדתיים בישראל דומים לרבני "עוצם". אבל רבני המכינות מסמנים משהו העולה היום ממעמקים של איבה ואימה מול החילוניות, והם פותחים במצור מחודש עליה. נראה כי המושג המקיף את החילוניות בתודעתם של אלה המציפים את מערכת החינוך הישראלית ב"יהדות" מסתיר מעיניהם הרבה יותר ממה שהוא מגדיר.
בהעדר מונח המסמן בדיוק את הגוש הקיצוני הזה בתוך הדתיות הישראלית, הגוש המצרף איבה לחילוניות לימניות לאומנית, ומצרף לכל זה איבה לנשיות ואימה ממיניות, אכנה אותו כאן כ"דתיות האיבה".
שגיאה אחת, אמו של עדר גדול של טעויות, מקיפה את הצמד "חילוניות מול דתיות" בעולמה של הישראליות. השגיאה הזאת היא ההנחה כי הפלג הדתי של החברה הוא הצד הרוחני שבה וכי הפלג החילוני שבה הוא הכרוך בחומר, בגוף וביצר. ההנחה הזאת היא זקנה מאוד וימיה כימי החילוניות, והיום היא ניזונה מחדש השכם והערב מדברי רבנים ומטיפים במדרשות־מכינה קדם־צבאיות, אבל גם רוב שאר האנשים סבורים כי הדתיות היהודית היא הממונה על המוסר והמסורת והיא העוסקת בלימוד, וכי הלימוד הוא רוחני מעצם טיבו. ולכן, הדתיות הישראלית היא שומרת הרוח. הרוח היהודית והרוח בכלל.
הניגוד "חילוני־דתי" הוא משחק מכור. הוא בנוי על מחשבה עתיקה מאוד על יצרים ועל המלחמה בהם. הישראלים בטוחים למעשה כי המצוות, ובעיקר אלו העוסקות בצניעות ובהיבדלות בין המינים, הן מוסריות ומובילות לחיי־רוח אמיתיים ומוסריים. החילוניים, משום כך, נתונים לפיתויי היצר כל הזמן ממש, בלי הרף. יחסם המתירני למיניות ולאכילת סרטנים וחזירים מוכיח זאת לכאורה בלא כל צורך לבדוק זאת הלאה.
דווקא מי שהיהדות ומסורתה יקרים לו ומי שמוכן להביט ביושר על הדורות האחרונים של הישראליות, יראה דבר אחר מאוד ממערכת הניגודים הפשוטה הזאת. כי המציאות התרבותית והמוסרית והרוחנית של החברה הישראלית אינה דומה כלל לתמונת הניגודים הזו המייחסת מוסר ורוח לדתיות ואת הבשר והפריצות לחילוניות. כי למעשה ההפך הגמור הוא הנכון.
אבל אני מקדים את המאוחר. הדברים אינם כה פשוטים. יש כמובן גם כמה אנשים דתיים בין אלו המגדירים עצמם כדתיים, ויש לא מעט אנשים דתיים בין אלה המגדירים עצמם כחילוניים. כי, לפני הכל, אין באמת כל התאמה בין דתיות אמיתית לבין הדתיות הפורמלית והפוליטית. ואין זו הבדלה (כמקובל בשיח אקדמי מסוים) בין "דתיות" ל"רליגיוזיות". כי אין טעם לייחס את המלה הלועזית לדתיות העמוקה, הרוחנית, ולתת למלה העברית לייצג דתיות הכרוכה בציות לתרי"ג המצוות. דתיות היא דתיות, היא חייו של מי שיש מעליו שמים, וממנה ואליה נמשכת ההוויה הרוחנית של האדם.
ב"כוכבים בחוץ" של אלתרמן או ב"ימי צקלג" של ס. יזהר או ב"סוס אחד נכנס לבר" של גרוסמן יש לא פחות דתיות מאשר בכל מה שיצא מעולמה של השירה הישראלית המכונה "אמונית" בדורות האחרונים. אבל המהותי יותר הוא שגם את הרוח הדתית הרוגשת של משוררים דתיים גדולים, כמו זלדה או יונדב קפלון, תמצא למעשה רק בסביבה הרוחנית והתרבותית של החילוניות הישראלית. כי החילוניות אינה אכילת סרטנים. החילוניות היא העולם שבו ניתן לאדם להביע את חייו ואת דעתו במלוא ייחודו ויצירתיותו, ולכן היא המקום שבו יכולה להיות אמנות של אמת. ממנה ובה מתרחשות הספרות וההגות ובה הן יכולות להיווצר ולהתפרסם ולהיקרא ולהילמד. העניין הוא בכך שמזה למעלה מ-500 שנה (הרבה לפני ה"אמנציפציה") החילוניות היא מקור ההתרחשות הרוחנית של האדם ושל כל מערכת חייו, והיא כזאת גם היום וביתר שאת.
אבל לא רק בשירה ובספרות אמורים הדברים. האם יצא מעולמה של הדתיות היהודית הפורמלית, זו הלמדנית, המקודשת על ידי רבני המכינות הקדם־צבאיות, דבר הגות, מוסר או חוכמה שהודפס ופורסם ונקרא והשפיע משהו מעבר לגבולה הצר של הכיתה המסוימת שבה הוא נכתב? האם נאמר משם דבר שנאמר לכל ישראל? שנאמר והיה בו כוח של רוח ומוסר שהתפשט ונודע והגיע והשפיע על מישהו? האם נאמר שם דבר על מהותה של היהדות, על תולדותיה ועל תפישתה את עצמה? דבר המגיע, נאמר, לקרסוליו של "שבתי צבי" או "תולדות התנועה השבתאית" של גרשֹם שלום? העניין אינו נעוץ בשאלה אם החוקר או ההוגה הוא "דתי" או "חילוני". ברור כי הווייתו הרוחנית של גרשם שלום היא דתית לעילא ולעילא, ואין חציצה מהותית בין המעשה המדעי־מחקרי לבין המעשה הדתי. אבל התרחשותו של המעשה הזה, כתיבתו האדירה, לשונו, ואורח המחשבה הגלום בו, וכמובן ההקשר של פרסומו, הם חילוניים. וכך גם תלמידיו הגדולים של המאור הגדול הזה היום, החוקרים את הדתיות היהודית (שחלקם אנשים דתיים וחלקם לא), הם יכולים לפעול רק מתוך הדחף התרבותי של המדע, שהוא מעצם טיבו המחקרי — חילוני.
האם יצא מן העולם הדתי הישראלי דיון אתי, מורכב ויצירתי בשואה ובזיכרון השואה המגיע לקרסוליו של הרצף "חדר הבריחה" בספרו האחרון "תקלה בקצה הגלקסיה" של אתגר קרת? הסגנון הדיבורי האירוני של קרת מסתיר מעיני רבים את הגדולה האמנותית שבו, כי זו מזוהה על ידם עם כובד ראש טרגי. אבל הקרובים אל הרוח ראו זה מכבר כי מדובר באחד היוצרים הגדולים והעמוקים בספרות הישראלית העכשווית. גדולת הרוח של הסופר הזה אינה של חילוניים או דתיים. גדולת הרוח היא אחת, אבל חירות היצירה המפעמת בו היא חילונית.
הדברים הם ידועים ופשוטים ואין אלא להזכיר אותם, כי לא רק דתיי האיבה שוכחים אותם. המדע הוא חילוני מעצם טיבו כי בסיסו הוא המחקר וההתבוננות בתופעות הנגלות ומהן הוא עובר אל הנסתרות. אבל לא על הרוחניות של הנסתר יש לדבר אלא דווקא על הרוחניות של הנגלה: הרוחניות שבטכנולוגיה המתקדמת, על שאר הרוח הממריא שבמחקר הרפואי ובמעוף הרוח שביצירה האמנותית, כי הם כולם, הם הם החילוניות. הידע, החריפות, כוח ההמצאה והתושייה הפועלים בעבודתו של המהנדס היוצר מכשיר רפואי או מכונה הפועלת מכוח קרני השמש, הם סכום של רוח גדולה. הרוח הגדולה הזאת אינה נופלת מן הרוח האצורה בין דפי התלמוד. וכל תלמידי הישיבות ורבניהן, הנדים מעל דפי הגמרות כשהם חולים ופצועים ר"ל, הם נרפאים בזכות הרפואה והטכנולוגיה המפעמת בה.
החילוניות אינה אג'נדה אידיאולוגית. היא יסוד הפרוש בתוך חיי התרבות מאז ומתמיד והוא מצוי (בשלום גמור) גם בחיי הדת והמסורת (רק בתקופת הרנסנס צמחה המלה שבישרה אותה, ה"הומניזם", ורק מימי ההשכלה והעימות הפוליטי בין ההשכלה לבין האורתודוקסיה צמחה המלה הזאת ועמה האיבה הגלויה בין התחומים). והרי יש חילוניים א־תיאיסטים ויש חילוניים מאמינים בכל מיני אלוהויות, ואפילו ב"אלוהים הרגיל" (כניסוחה הנוגע ללב של אורלי קסטל־בלום), ויש ביניהם דמוקרטים ויש לאומיים ויש סוציאליסטים מסורתיים ויש ניאו־סוציאליסטים וכיו"ב. החילוניות אינה אמונה אלא תנאי וחובה. היא תנאי החירות לחשוב, להאמין ולבטא, והיא החובה לשמור על התנאי הזה בכל אדם ובכל קהילה. ומעל התנאי והחובה תלוי מופת. הוא מופת החקירה והחיפוש אחר האמת בכלי המחקר האנושיים. זהו מעין שילוש: תנאי, חובה ומופת. כישלונה האדיר של החילוניות, הלאומיות, היה כרוך בהפרת התנאי והחובה של החילוניות ובהפרת העיקרון המדעי העמוק, המופת של החילוניות.
לא כאן המקום למנות את הפירות הבאושים שצמחו מן החילוניות. אבל כאן המקום רק לומר כי הפירות הבאושים הללו מוצאים היום מצע תרבית שוקק דווקא בקרב זרמים מסוימים של הדתיות העכשווית, דתיות האיבה היהודית והלא־יהודית. ואין זה מקרה: כישלונות החילוניות היו במקומות שבהם היא ניסתה להיות דת חדשה.
אוסיף רק כי יש להוסיף על כך תו היכר אופייני של החילוניות הישראלית, הוא תו חזק של סירוב המתרומם מעל שילוש התנאי, החובה והמופת: הסירוב לדתיות הממוסדת הישראלית. סירוב המזוג באיבה ובמיאוס. האיבה והמיאוס אינם באים רק מהשתלטנות הרבנית הממוסדת, אלא מההכרה כי המיסוד הזה פגע ופוגע פגיעה אנושה בצלמה הרוחני של היהדות המסורתית וכי הוא האחראי לניתוק המעמיק והולך בין החילוניים לבין מורשתם היהודית.
היסוד החילוני, ששורשו הוא קדושת החירות של האדם, אינו יכול להיות דומה לדת "כי אין לו משיח ואין לו דגלים" (אלתרמן, "מעבר למנגינה"), כי הקדושה שבו נוגעת בדיוק במה שהתרבות והמסורת אינה מסוגלת לקדש: הגורל הקונקרטי של האדם, ניסיונו הממשי, המפורט עד דק, כאבו החד־פעמי, בלא קשר למקורו האתני, הדתי או המגדרי. זו קדושה אחרת, שקופה, שאינה מוכנה להצהיר על עצמה. אבל היא היא סיבתה של האיבה החילונית הישראלית לדתיות הישראלית הממוסדת. אין זו איבה של בורות. ההפך הגמור. אינסטינקט מוסרי ורוחני לעילא מניע אותה.
החילוניות היא מונח גרוע. הוא קרוץ מן המלה "חולין" ובכך הוא מעומת מניה וביה עם הקודש. אבל בהעדר מונח קולע ויעיל די הצורך אין לנו אלא להשתמש בו. אין בעולמם של המגדירים עצמם כדתיים יותר קדושה מאשר בעולמם של החילוניים, היא אולי נמצאת במקומות וברגעים אחרים. גם בחיי הא־תיאיסטים הגמורים לא הכל בגדר חולין. הם פשוט אינם מוכנים לתכתיב הטקסי, הסותר את התנאי הגדול של החילוניות, והם מסרבים למבנה הקדושה של הדת, סירוב עמוק ונחרץ, מפני שהוא סותר את החובה הגדולה של החילוניות, החובה לשמור על מלוא צלמו הרוחני והקיומי של כל אדם באשר הוא.
הדוגמה הבולטת לכך היא היחס לנשים ולנשיות. הפמיניזם, ואחריו כל תפישת מעמדן של הנשים בחברה העכשווית, הוא אחד הפירות המרשימים ביותר של החילוניות והוא בוודאי החשוב והעקרוני שבהם. יחסה של הדת היהודית לנשים שבקרבה הוא הדבר שאדם חילוני אינו מוכן לקבלו. וכאן, לא רק יחסם של הדוגלים ב"חדש אסור מן התורה" לנשים מקומם כל אדם חילוני אלא גם מושגי הצניעות וההדרה הנהוגים בין הדתיים המעורים ביותר בחדש סותרים בעיניו את יסודו של צלם האדם.
הדתיים בארצנו, גם ה"לייט" ביותר, אינם מעלים בדעתם כמה עמוקה השלילה וכמה עמוק הבוז שרוחשים להם החילוניים על יחסם לנשים בעולמם ולמכלול תפישת המגדר שלהם, מכלול המושגים והמעשים האופפים את המין. מושגים נוסח "תומתה" של אשה ושאלת טוהרם של הגברים בזיקה לנשים, המושגים הממלאים את דרשות רבני האיבה ושסביבם מתרחשים בכל יום עימותים בין חיילים וחיילות, מעוררים בקרב החילוניים זעם ואיבה קשים יותר מכל עימות רעיוני. בתחום הזה תפישת הטוהר הדתי אינה רק בגדר גרוטה ארכאית שאבד עליה כלח, אלא היא פשע נתעב כנגד חציו של המין האנושי. יותר מכך: הזיהוי הארכאי בין הנשיות לבין הטומאה (ובכלל זה טומאת הנידה) והשמירה הקפדנית על טוהרה של הגבריות מובנים בעיני כל חילוני כשקר גמור, מחפיר והרסני, המופץ מכיוון העולם הדתי החוצה. הרי ברור כי גם בעולם הדתי לא על הנשים להישמר אלא על הגברים. אם כל שערה נשית גלויה מקפיצה את יצרם עד בוש, ייתכן שיש להם מה ללמוד מאחיהם החילוניים על מוסר ועל היכולת לשלוט ביצר.
אין כל ניסיון ממשי המראה כי העולם החילוני פחות מוסרי בחייו מאשר העולם הדתי. ואם בחיי האישות אין מקום להשוואה משום פער התפישות והאמונות, אזי נותרים די והותר תחומים, כמו ניצול מיני למיניהו ושאר פשעים הכלולים והבלתי כלולים בעשרת הדיברות, המראים שהחילוניים, גם בלי "שולחן ערוך", אינם גונבים ואינם נואפים ואינם רוצחים יותר מאחיהם הדתיים. משמע, המוסר וכללי החיים בצוותא קיימים ותקפים בחייהם בלא כל צורך בעין הרבנית הפקוחה עליהם.
הפמיניזם, ואחריו כל תפישת מעמדן של הנשים בחברה העכשווית, הוא אחד הפירות המרשימים ביותר של החילוניות והוא בוודאי החשוב והעקרוני שבהם
הרוח המכונה "מתירנות", אם כל חטאת לדידם של שומרי החומות, היא תהליך מקיף ורדיקלי שהשלכותיו חורגות הרבה מעבר למושגי היחס לטהרה, בתולים, נישואים וכיו"ב. הרוח הזאת, המקרבת את המין האנושי ליחס הרבה פחות מבוהל כלפי חיי המין שלו, ליחס פתוח ומפוכח אל העירום, אל הנטיות המיניות והמאוויים הארוטיים, אל הדיבור על אודותיהם, אל ההתפתחות הרגשית האופפת את הקיום הגופני של האדם, מינקות ועד זקנה. ברוח הזאת נבנה צעד אחר צעד הערעור המאיים ביותר על מבנה החשיבה הדתי השמרני, משום שהמבנה הפוליטי הפנים־דתי מושתת על רגולציה של המין וחיי המין. מושגי הטוהר והטומאה אינם אלא שלוחות גלויות של השורש האחד, הגדול והיציב, שבו נוטעת עצמה הדתיות הממוסדת באברי המין של נתיניה. היא כמובן מייצבת את השורש הזה באמצעות הצמרת האלוהית, אלא שאין לה עוד צורך חיוני בעליונים האלה. המבנה הזה, התקוע באברי המין, כה שריר ועתיק עד שהתאבן כליל.
ה"צניעות" הדתית הישראלית מזדעקת בבהלה נוראה נוכח המתירנות המינית של החילוניות. מבחינתה, בצדק גמור. כי בזה טמון כוחה של החילוניות, וזהו כוח אדיר וחיוני מאין־כמותו. הרוח המכונה "מתירנות" אינה רק מן הדברים החכמים ביותר שהתפתחו בדורות האחרונים, אלא היא תהליך מטא־פוליטי ומטא־תרבותי בעל כוח של איתן־טבע. המשיכה של האדם אל המיניות ואל ביטויה החופשי, הן בחייו והן בתרבותו, היא קמאית. מה שהיה בגדר זרם תת־קרקעי בתחומים הדחויים שהוקצו לו בעולם הדתי המסורתי, תחומי החטאים והפריצות, פורץ החוצה ומשתחרר.
ומה קרה? האם התמלאו חוצות הערים פריצות וזוהמה מינית? ההפך הגמור. הזרם התת־קרקעי של המיניות האנושית הדחויה (ולא רק של הלהט"בים), מרגע שהתגלה והחל לזרום בתוך התרבות, מתנהג כמעיין רגיל: הוא נרגע וזורם בגלוי. והוא מחולל רגיעה חדשה ושלום חדשים בתחומי הרגש והאהבה, רגיעה ושלום שלא היו בהם דורות רבים (לתדהמתם של חוקרי התרבות, אפילו הריגשה הרומנטית לא נפגעה מן המתירנות, ומסתבר כי לא שמירת הבתולים ולא דחיית הסיפוקים המיניים הם שחוללו את "שיר השירים" או את הרומאן "אנקת גבהים").
הזדעקותה של ה"צניעות" הדתית נוכח החילוניים החיים את חייהם המתירניים היא מוצדקת: כי בכל האמור בחיי המין ובתרבות המקיפה אותם חיים החילוניים חיים רגועים יותר, נעימים הרבה יותר, ולאין שיעור יותר מעניינים בתחום החי והחיוני ביותר של חיי הנפש והרוח והיצירתיות הנמשכת ממנו. והמזדעקים במכינת "עוצם" רואים דבר מטריד הרבה יותר: לא סדום ועמורה צמחו בתל אביב, ממש לא, ואפילו לא איבה למסורת היהודית ומאכליה, ואפילו לא העדרה של רוח יהודית. המתירנות בתחום המין, שאינה אלא ביטוי דרמטי של צירוף התנאי, החובה והמופת של החילוניות, היא הנקודה הארכימדית שעליה נשענת הרוח החילונית.
מי שחושש לשלומה של החילוניות הישראלית — צודק. כוחו של המנוס מחופש גדול לא פחות מכוחה של השאיפה לחירות. ובתרבות הישראלית חזקים מאוד הקולות המקנים לשעבוד פנים וחום כאילו הוא פניה החדשים של אהבת אם. די להביט רגע באסיפת ההמון מול הכותל בליל הסליחות האחרון שהקדים את יום הכיפורים, לשמוע את העם הרב זועק בקול אחד "חטאנו לפניך". יש הנפעמים מול הרגע החגיגי המצמרר הזה. יש הנבהלים ממנו. לא מפני הקודש אלא מפני שהחיזיון הזה הוא זיווגה השלם של היהודיות ללאומנות לכדי זעקת "חטאנו" גדולה. היהודיות הישראלית הופכת את היחיד לאיש ההמון במהדורתו הדביקה והבכיינית ביותר, הישראלית.
שירת הסליחות ההמונית אינה קרוצה רק מחשבון הנפש. היא חוברת דווקא לעור העבה, למרפקי ברזל ולאיזו נחת זחוחה המתמוגגת בדמעות. וכך ה"ציבור" מתעבה לשבטיות סמיכה המבעבעת יחד את צדקת עמנו ואת רגישותו הדמעונית והיא תופחת תוך כדי שירה ומתמלאה תחושה של טוּב ונועם היודעת לדרוס כל מה שאינו בא בקהלה.
היסוד שממנו צמחה החילוניות המודרנית הוא אחד: הסקרנות האנושית, החושנית והאינטלקטואלית. כך פותח אריסטו את ה"מטאפיסיקה" שלו: "כל בני האדם שואפים מטבעם אל הדעת. סימן לדבר התענוג הבא מן החושים". זוהי ראשיתה של התובנה הגדולה שהצטברה בהמשך לאותה רוח של חילוניות. ואין באותה "שאיפה אל הדעת" הנסמכת על החושים דבר המנתק אותה מן הרוחני, המופשט, הנסתר והמסתורי. ההפך הגמור. הספר הזה עצמו הוא המוביל במעין סולם אל העל־חומר, הנסתר, המטאפיסי. לא מקרה הוא שרמב"ם כינה אותו "האלוהי", ודווקא הספר הזה הוא שהסעיר את החכם היהודי הגדול יותר מכל. כלומר, העימות בין הדתיות והחילוניות אינו בעצם הדתיות אלא בדבקותה של הדתיות הממוסדת (ולא רק זו היהודית) בעולם המושגים הארכאי ובסירוב ליסוד המתפתח שבעולם הניסיון, שהוא מעצם טיבו מצטבר וצומח תמיד.
ברור כי בחילוניות הישראלית, כלומר באפשרות של יהדות פתוחה לעולם ולעצמה, יש איום חמור על הדתיות התקועה הזאת, הנסוגה אל השמרנות העלובה ביותר. משום שהיא, החילוניות, עושה מה שהדתיות עצמה צריכה לעשות: היא חיברה את היהדות מחדש לא רק אל החומר אלא אל הרוח. הישראלי החילוני אינו דתי לא משום שאינו מוכן להיות רוחני, אלא בדיוק ההפך: משום שאינו מוכן לוותר על הרוח; על מלואה של הרוח באשר יישאוה כנפיה.