בבת אחת חזרתי חצי שנה אחורה. אל הימים המשוגעים שבהם אחד עשר ילדים היו מבחינתי עולם מלא, וקמתי בבוקר רק בשבילם וחשבתי עליהם כשהייתי איתם וכשלא וחלמתי עליהם בלילות.
כתבתי עליהם כאן שלוש פעמים בדיוק. אני זוכרת. כל אחת מהן היתה קשה כל כך. כי איך מתרגמים למילים את האהבה העקשנית לילדים שלא יזכרו אותך בעוד עשר שנים, שנה, חודש. את האושר הצרוף שבהישגים זעירים כל כך: עיצור חדש שנהגה, כפית עושה את דרכה אל ה

ספר שנכתב לפי מקרה אמיתי, בידי מי שהמשיכה להוציא ספרים העוסקים במה שנקרא פעם חינוך לילדים מופרעים נפשית והיום מדובר בבתי ספר לילדים עם צרכים מיוחדים.
אלה ראשית שנות השבעים של המאה הקודמת. <mark>מרי מק'קראקן</mark> מתחילה את שנת הלימודים כמורה בבית הספר עם רופוס, בריאן וג'אמי, שלושה בנים שכבר התקדמו, ואז מנחיתים עליה את חנה (האנה). היא לא מוכנה לכך במובן זה שכלל אינה מכירה את הילדה, לא את התיק שלה ולמעשה שום פ

הספר "חמודית" מתאר את חוויותיה של <mark>מרי מק'קראקן</mark>, ששימשה כמורה בפועל בבית ספר לילדים עם בעיות חברתיות\קשיים נפשיים.
הדמות של חנה\חמודית היא הדמות המרכזית שאנו צופים בהתפתחותה מתחילת הספר כילדה פרועה, מזוהמת ואנטי-חברתית לילדה נקיה, מסודרת ומתקשרת. בנוסף לחנה יש עוד שלושה תלמידים בכיתה, כל אחד עם בעיותיו הוא, אשר יוצרים אינטראקציה בינם לבין עצמם וגם עם חנה, התלמידה החדשה.

מרי, שלא סיימה את הכשרתה

בע"ה
Nobody knows it but you've got a secret smile / And you use it only for me
(Semisonic)
האמת היא שכולנו בודדים. אף אחד לא יכול באמת להבין אותנו, להיכנס לראש שלנו ולהבין מה קורה. אבל אנחנו מנסים. אנחנו קובעים חוקים ומוסכמות. אם כל בני האדם יחייכו כשהם שמחים, אז נדע מי שמח ומי לא. אם כל בני האדם יקראו לצבע של השמיים "כחול" ולצבע של הכלניות "אדום", שיחות החולין יהיו קלות בהרבה. אם כל בני האדם

עדיין לא עברה חצי שנה מאז שיצאתי מההדרכה ואני מתגעגעת. כל כך מתגעגעת.
יותר מהכל, אני מתגעגעת לחניכות. לקשר הקרוב איתן, לידיעה מה עובר עליהן - כל אחת ואחת - השבוע. לתזכורות לעצמי לברר איך היה הניתוח של אחיה של זאת ואיך היה המבחן באנגלית של ההיא, זה שהתכוננו אליו יחד. מתגעגעת לדפיקות בדלת כשהייתי חולה, לחיוך הענק שהן הביאו לי, לחיפוש אחר מה שיקדם כל אחת. לשיחות האישיות והשבטיות איתן, לתמימות הפשוטה