בכל עולם דיסטופי יש עיר מקלט, בין אם אתה נרדף ע"י חבורת זומבים, מוטנטים או קופים.. תמיד יש עיר מקלט אי שם בקצה החושך בסוף היקום שם הדמוקרטיה חוגגת והאדם חופשי, אז זהו שלא! הכל פיקציה, הכל בלוף אחד גדול...
הגיבור שלנו שאת שמו לא אגיד, כי אינני יודע, נהיה מודע בחנוכה אי שם בתחילת שנות השמונים כי ארעה הפיכה צבאית וכעת מדינת ישראל נתונה במשטר צבאי טוטליטרי בסגנון 1984 של ג'ורג' אורוול; משמרות צבא בכל מקום ביבשה, באויר ובים. אנשים ניצודים בביתם באופן אקראי ומוצאים להורג ואם התרגלנו שבמדינת תל אביב בכל פעם שיש מלחמה ועימות צבאי אז אנשים ממשיכים לחיות חיים מתורבתים ונהנתנים כאילו אין מחר בעוד אחרים מתים אז הפעם זה מתחיל אצלם.
גיבורנו, אני משער שהוא בשנות החמישים פלוס לחייו (הכל הנחות מניתוח משפטים אקראיים), בוגר תקופת המחתרות (אני משער שהוא היה באצ"ל כי זה מה שאני הייתי בוחר על אף שמחבר הספר קינן היה בלח"י), מומחה בהרג ערבים ומחיקת כפרים בוחר לברוח למעוז החופש האחרון בעין חרוד (עכשיו נשאלת שאלת השאלות האם לאיחוד או למאוחד?), הוא מצליח לחמוק ממדינת תל אביב, פוגש ערבי נמלט בשם מחמוד (מאד סטריוטיפי) או שהוא ספק שובה אותו או ספק מתחבר אליו ובדרכם הם שובים קצין בכיר בשם רפי, ובעודם נסים מכוחות הצבא שדולקים אחריהם הם הופכים לחבורה עליזה הכוללת את ליאורה, פילגשו של רפי ונחשפים למזימה ארכיאולוגית היסטורית למחיקת העבר ע"מ למנוע את העתיד.. ממש מסעות ההוביט של טולקין או שביל קליפות התפוזים של גוטמן - עד כאן חשפתי מספיק פרטים ואני מקווה שעוררתי את תיאבונכם ואת חוש הריח שלכם לספר כנעני לרצות ולקרוא את הספר.
אני לא מתכוון לטעות ולשפוט את הספר בעיניים של קורא בשנת 2026 מכיוון שהספר נכתב בשנת 1984 ואז שונים היו הדברים:
ראשית, הדמויות הנשיות בספר תפקידן מאד ברור; הן עקרות בית, פילגשות, זונות, רחם רוטט (כפי שאחת הדמויות מתייחסת לליאורה) והן רגילות שמתייחסים אליהן כמקור לסיפוק מיני באמצעות התחת או הפה - מוטיב הדפיקה בתחת כנראה מעסיק את כלל הגברים בספר, בין אם הם טובים או רעים וזה גם שגור בשפת הדיבור שלהם...
שנית, הרעות ואחוות הלוחמים איננה קיימת, כל קצין עושה דין לעצמו ומזל שבעלי המצפון הם החיילים הפשוטים אבל גם הם נטבחים על ימין ועל שמאל.
שלישית, כולם שונאים את הערבים והשיטה האידיאלית למחוק את זכרם מלבד להרוג אותם זה גם למחוק את הכפרים שלהם ולחרוש אותם אבל בבעלי החיים לא נוגעים: 'בטח שמת לב שאף על פי שלא רואים שום ערבי, רואים פה ושם חמור או עדר עזים. תשאל למה, אז ככה. היתה לנו עם החמורים בעיה מוסרית. מצד אחד, מה אשם החמור שבעליו היה ערבי. מצד שני, גם החמור וגם העז הם צאצאי החמורים והעזים של אבותינו שישבו כאן, על כן יש להם זכות על הארץ הזאת, תסכים אתי'...
אני משער שאם הסיפור הזה היה נכתב ומתפרסם בימינו אנו, היו קבוצות בחברה הישראלית שהיו מאמצות אותו בדומה לקבוצות אחרות בשחר ההיסטוריה שאמצו ספרים שקדמו את הרעיון האידיאולוגי בהם הם אוחזים ואולי אפילו היו מחליפים את דגל מדינת ישראל בדגל הקונפדרציה עם מגני דויד במקום כוכבים אבל לשמחתי הספר נכתב במציאות אחרת, בתקופה אחרת בה המחבר כנראה הכה על חטא קדמון שלו (האם ציינתי כבר שהוא היה לוחם בלח"י?) ונהנתי לקרוא אותו ואפילו נהנתי להריח את הספר הישן...
'הוי ארצי מולדתי, הר טרשים קירח'...האם אסיים בהתרפקות ובקינה של טשרניחובסקי על עזבונה של ארץ ישראל? או באכזבתו כפי שבאה לידי ביטוי ב'אומרים ישנה ארץ'..? בסוף כשאני מסתכל על עצמי בראי, בשנתיים וחצי האחרונות, אני רואה מראה שבורה ובצד שני מישהו שהשתנה..
https://www.youtube.com/watch?v=WRR-5bWIgh0 הפאפיה נפלה בול מתחת לעץ והצמיחה עץ חדש..