בסיס פו"מ בגלילות לקראת סוף שנות השמונים. הגיבורה הראשית, שאת שמה איננו יודעים לאורך כל הסיפור, משרתת כפקידה שולית של מפקד קורס שחניכיו קצינים בדרג בינוני. היא כבר בעיצומה של גרידה שלישית, אולי רביעית ואולי חמישית... מרוב שכולם מזיינים אותה היא כבר לא יודעת מי האב הפוטנציאלי. זה לא משנה אם היא מסכימה או אומרת לא, היא בסה"כ חיילת מעיר פרבר של תל אביב, שהמוניטין שלה ושל מי שגר בה בסוף שנות השמונים לא הרקיע לשחקים. היא מבינה שלהידפק על ידי קצינים, בעלי משפחות, שרואים בה מפלט מחיי השעמום של המשפחה, הוא חלק בלתי נפרד מהתפקיד ואפילו קצינות הח"ן והת"ש של הבסיס מעדיפות להעלים עין על מנת שההטרדות ויחסי המין בכפייה לא יגיעו אליהן, שזה לא יפגוש אותן אז היא מחליטה שלפחות אם להידפק אז זה יהיה להידפק על ידי מישהו שיהיה אליה נחמד, מישהו שילחש לה מילות אהבה תשוקה באוזן כשהוא עליה, למרות שהיא יודעת שאין לזה עתיד, לפחות שהיא תהנה ושלזמן קצר תרגיש נאהבת. הגיבורה שלנו היא לא החיילת היחידה שחווה את מסלול המכשולים הצה"לי הזה; במקביל אליה חיילות נוספות שמשרתות ביחידה חוות הטרדות ויחסי מין בכפייה. חלקן מעדיפות לשתוק ולהשלים עם המצב ואולי להתאבד, וחלקן מנצלות את המצב לשיפור התנאים הסוציאליים שלהן בבסיס. חלקן מבינות שאם להיות ניצודות אז לפחות שהן תבחרנה את הצייד האידיאלי. הסופרת, דרך מבט האישי ובגוף ראשון של הגיבורה, מספרת לנו את סיפורן של מספר חיילות, כל אחת וסופה ספק טרגי יותר וספק טרגי פחות. יש מוצלחות יותר שמקדמות את עצמן ויש מוצלחות פחות שעל חשבונן המוצלחות מקודמות. מי ששירת בצה"ל, החל משנות המהפך של חוק ההטרדות מיניות ויחסי מרות, וקורא את הספר יכול לגלגל עיניים בחוסר אמון ולמלמל שאינו מאמין שכך היו הדברים אבל בתור מי ששירת בצה"ל בשנות התשעים, אני יכול להעיד ממקור ראשון שתופעת יחסי המרות בין קצינים לכפופות ויחסי מין אסורים היו עדיין קיימים. חלק מהמקרים התפוצצו בשלב כזה או אחרת כשהחיילות התבגרו והבינו שנוצלו ותבעו את אותן קצינים וחלק נותרו בגדר שמועות, בגדר שיחות בין מפקדים.. בין קריצות עיניים למתק שפתיים על כוס קפה ומבט על קצינה כזאת או חיילת אחרת. סיפור מזעזע אבל בגדר אמת גם אם זה קרה בבסיס אחר, בזמן אחר, עם גיבורה אחרת...

בסיס פו"מ בגלילות לקראת סוף שנות השמונים. הגיבורה הראשית, שאת שמה איננו יודעים לאורך כל הסיפור, משרתת כפקידה שולית של מפקד קורס שחניכיו קצינים בדרג בינוני. היא כבר בעיצומה של גרידה שלישית, אולי רביעית ואולי חמישית... מרוב שכולם מזיינים אותה היא כבר לא יודעת מי האב הפוטנציאלי. זה לא משנה אם היא מסכימה או אומרת לא, היא בסה"כ חיילת מעיר פרבר של תל אביב, שהמוניטין שלה ושל מי שגר בה בסוף שנות השמונים לא הרקיע לשחקים. היא מבינה שלהידפק על ידי קצינים, בעלי משפחות, שרואים בה מפלט מחיי השעמום של המשפחה, הוא חלק בלתי נפרד מהתפקיד ואפילו קצינות הח"ן והת"ש של הבסיס מעדיפות להעלים עין על מנת שההטרדות ויחסי המין בכפייה לא יגיעו אליהן, שזה לא יפגוש אותן אז היא מחליטה שלפחות אם להידפק אז זה יהיה להידפק על ידי מישהו שיהיה אליה נחמד, מישהו שילחש לה מילות אהבה תשוקה באוזן כשהוא עליה, למרות שהיא יודעת שאין לזה עתיד, לפחות שהיא תהנה ושלזמן קצר תרגיש נאהבת. הגיבורה שלנו היא לא החיילת היחידה שחווה את מסלול המכשולים הצה"לי הזה; במקביל אליה חיילות נוספות שמשרתות ביחידה חוות הטרדות ויחסי מין בכפייה. חלקן מעדיפות לשתוק ולהשלים עם המצב ואולי להתאבד, וחלקן מנצלות את המצב לשיפור התנאים הסוציאליים שלהן בבסיס. חלקן מבינות שאם להיות ניצודות אז לפחות שהן תבחרנה את הצייד האידיאלי. הסופרת, דרך מבט האישי ובגוף ראשון של הגיבורה, מספרת לנו את סיפורן של מספר חיילות, כל אחת וסופה ספק טרגי יותר וספק טרגי פחות. יש מוצלחות יותר שמקדמות את עצמן ויש מוצלחות פחות שעל חשבונן המוצלחות מקודמות. מי ששירת בצה"ל, החל משנות המהפך של חוק ההטרדות מיניות ויחסי מרות, וקורא את הספר יכול לגלגל עיניים בחוסר אמון ולמלמל שאינו מאמין שכך היו הדברים אבל בתור מי ששירת בצה"ל בשנות התשעים, אני יכול להעיד ממקור ראשון שתופעת יחסי המרות בין קצינים לכפופות ויחסי מין אסורים היו עדיין קיימים. חלק מהמקרים התפוצצו בשלב כזה או אחרת כשהחיילות התבגרו והבינו שנוצלו ותבעו את אותן קצינים וחלק נותרו בגדר שמועות, בגדר שיחות בין מפקדים.. בין קריצות עיניים למתק שפתיים על כוס קפה ומבט על קצינה כזאת או חיילת אחרת. סיפור מזעזע אבל בגדר אמת גם אם זה קרה בבסיס אחר, בזמן אחר, עם גיבורה אחרת...

בסיס פו"מ בגלילות לקראת סוף שנות השמונים. הגיבורה הראשית, שאת שמה איננו יודעים לאורך כל הסיפור, משרתת כפקידה שולית של מפקד קורס שחניכיו קצינים בדרג בינוני. היא כבר בעיצומה של גרידה שלישית, אולי רביעית ואולי חמישית... מרוב שכולם מזיינים אותה היא כבר לא יודעת מי האב הפוטנציאלי. זה לא משנה אם היא מסכימה או אומרת לא, היא בסה"כ חיילת מעיר פרבר של תל אביב, שהמוניטין שלה ושל מי שגר בה בסוף שנות השמונים לא הרקיע לשחקים. היא מבינה שלהידפק על ידי קצינים, בעלי משפחות, שרואים בה מפלט מחיי השעמום של המשפחה, הוא חלק בלתי נפרד מהתפקיד ואפילו קצינות הח"ן והת"ש של הבסיס מעדיפות להעלים עין על מנת שההטרדות ויחסי המין בכפייה לא יגיעו אליהן, שזה לא יפגוש אותן אז היא מחליטה שלפחות אם להידפק אז זה יהיה להידפק על ידי מישהו שיהיה אליה נחמד, מישהו שילחש לה מילות אהבה תשוקה באוזן כשהוא עליה, למרות שהיא יודעת שאין לזה עתיד, לפחות שהיא תהנה ושלזמן קצר תרגיש נאהבת. הגיבורה שלנו היא לא החיילת היחידה שחווה את מסלול המכשולים הצה"לי הזה; במקביל אליה חיילות נוספות שמשרתות ביחידה חוות הטרדות ויחסי מין בכפייה. חלקן מעדיפות לשתוק ולהשלים עם המצב ואולי להתאבד, וחלקן מנצלות את המצב לשיפור התנאים הסוציאליים שלהן בבסיס. חלקן מבינות שאם להיות ניצודות אז לפחות שהן תבחרנה את הצייד האידיאלי. הסופרת, דרך מבט האישי ובגוף ראשון של הגיבורה, מספרת לנו את סיפורן של מספר חיילות, כל אחת וסופה ספק טרגי יותר וספק טרגי פחות. יש מוצלחות יותר שמקדמות את עצמן ויש מוצלחות פחות שעל חשבונן המוצלחות מקודמות. מי ששירת בצה"ל, החל משנות המהפך של חוק ההטרדות מיניות ויחסי מרות, וקורא את הספר יכול לגלגל עיניים בחוסר אמון ולמלמל שאינו מאמין שכך היו הדברים אבל בתור מי ששירת בצה"ל בשנות התשעים, אני יכול להעיד ממקור ראשון שתופעת יחסי המרות בין קצינים לכפופות ויחסי מין אסורים היו עדיין קיימים. חלק מהמקרים התפוצצו בשלב כזה או אחרת כשהחיילות התבגרו והבינו שנוצלו ותבעו את אותן קצינים וחלק נותרו בגדר שמועות, בגדר שיחות בין מפקדים.. בין קריצות עיניים למתק שפתיים על כוס קפה ומבט על קצינה כזאת או חיילת אחרת. סיפור מזעזע אבל בגדר אמת גם אם זה קרה בבסיס אחר, בזמן אחר, עם גיבורה אחרת...

רחלי וגיא הם זוג אוהבים, בדומה לזוגות אוהבים אחרים, שאירועי ה – 07 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל שבאה בעקבותיה זעזעה את עולמם הזוגי והמשפחתי. גיא גויס למלחמה הארוכה ובוחר, מתוקף תפקידו ומצפונו, להישאר ימים ארוכים כשאחרים יוצאים וחוזרים מזירות הלחימה, ורחלי נשארת מאחור עם צמד ילדיהם ולומדת להיות אמא עצמאית שמנהלת את משק הבית בכוחות עצמה. זאת רק ההתחלה... בדומה ללוחמים ולוחמות אחרים, גיא משתנה...נהיה מרוחק, מרגיש מועקה, מתרחק מרחלי, מתרחק מהמשפחה והוא לא היחיד: רבים כמוהו מרגישים שאחוות הלוחמים והשותפות לאירועים היא הדבק היחידי שנשאר להם בחיים. גיא רב עם רחלי, חסר סבלנות ובכל מפגש שלו בבית הוא כבר סופר את השעות לדרך חזרה. רחלי מנסה בכוח להילחם עליו ומכניסה את עצמה לשותפות של נשות המילואימניקים; ביקור פצועים, ניחום אלמנות, התייעצויות ברשתות החברתיות.. עד ששניהם מגיעים לנקודת אל חזור בה הם צריכים להחליט איך ממשיכים. הסיפור, לכאורה דמיוני, של רחלי וגיא הוא גם הסיפור שלי ושל עוד אנשי ונשות מילואים ובנות ובני זוגם... חלקנו הצליח להתגבר על הקשיים, חלקנו נכשל וחלקנו שילם מחיר נפשי וגופני יקר... אילה ללא ספק הצליחה להביע במילים את מה שרבים מאתנו לא העזו לחשוב....היא קיבלה את הסכמתן של נשות לוחמי מילואים בפורומים חברתיים וציטטה משפטים שהן כתבו בתחילת כל פרק, מדהים איך היא הצליחה לבטא במילים את מה שאנחנו כשלנו לבטא במחשבות.. עוד יותר מדהים היה לגלות שאנחנו לא לבד במחשבות שלנו, שיש עוד רבים כמונו שמרגישים וחושבים כמונו.

רחלי וגיא הם זוג אוהבים, בדומה לזוגות אוהבים אחרים, שאירועי ה – 07 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל שבאה בעקבותיה זעזעה את עולמם הזוגי והמשפחתי. גיא גויס למלחמה הארוכה ובוחר, מתוקף תפקידו ומצפונו, להישאר ימים ארוכים כשאחרים יוצאים וחוזרים מזירות הלחימה, ורחלי נשארת מאחור עם צמד ילדיהם ולומדת להיות אמא עצמאית שמנהלת את משק הבית בכוחות עצמה. זאת רק ההתחלה... בדומה ללוחמים ולוחמות אחרים, גיא משתנה...נהיה מרוחק, מרגיש מועקה, מתרחק מרחלי, מתרחק מהמשפחה והוא לא היחיד: רבים כמוהו מרגישים שאחוות הלוחמים והשותפות לאירועים היא הדבק היחידי שנשאר להם בחיים. גיא רב עם רחלי, חסר סבלנות ובכל מפגש שלו בבית הוא כבר סופר את השעות לדרך חזרה. רחלי מנסה בכוח להילחם עליו ומכניסה את עצמה לשותפות של נשות המילואימניקים; ביקור פצועים, ניחום אלמנות, התייעצויות ברשתות החברתיות.. עד ששניהם מגיעים לנקודת אל חזור בה הם צריכים להחליט איך ממשיכים. הסיפור, לכאורה דמיוני, של רחלי וגיא הוא גם הסיפור שלי ושל עוד אנשי ונשות מילואים ובנות ובני זוגם... חלקנו הצליח להתגבר על הקשיים, חלקנו נכשל וחלקנו שילם מחיר נפשי וגופני יקר... אילה ללא ספק הצליחה להביע במילים את מה שרבים מאתנו לא העזו לחשוב....היא קיבלה את הסכמתן של נשות לוחמי מילואים בפורומים חברתיים וציטטה משפטים שהן כתבו בתחילת כל פרק, מדהים איך היא הצליחה לבטא במילים את מה שאנחנו כשלנו לבטא במחשבות.. עוד יותר מדהים היה לגלות שאנחנו לא לבד במחשבות שלנו, שיש עוד רבים כמונו שמרגישים וחושבים כמונו.

רחלי וגיא הם זוג אוהבים, בדומה לזוגות אוהבים אחרים, שאירועי ה – 07 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל שבאה בעקבותיה זעזעה את עולמם הזוגי והמשפחתי. גיא גויס למלחמה הארוכה ובוחר, מתוקף תפקידו ומצפונו, להישאר ימים ארוכים כשאחרים יוצאים וחוזרים מזירות הלחימה, ורחלי נשארת מאחור עם צמד ילדיהם ולומדת להיות אמא עצמאית שמנהלת את משק הבית בכוחות עצמה. זאת רק ההתחלה... בדומה ללוחמים ולוחמות אחרים, גיא משתנה...נהיה מרוחק, מרגיש מועקה, מתרחק מרחלי, מתרחק מהמשפחה והוא לא היחיד: רבים כמוהו מרגישים שאחוות הלוחמים והשותפות לאירועים היא הדבק היחידי שנשאר להם בחיים. גיא רב עם רחלי, חסר סבלנות ובכל מפגש שלו בבית הוא כבר סופר את השעות לדרך חזרה. רחלי מנסה בכוח להילחם עליו ומכניסה את עצמה לשותפות של נשות המילואימניקים; ביקור פצועים, ניחום אלמנות, התייעצויות ברשתות החברתיות.. עד ששניהם מגיעים לנקודת אל חזור בה הם צריכים להחליט איך ממשיכים. הסיפור, לכאורה דמיוני, של רחלי וגיא הוא גם הסיפור שלי ושל עוד אנשי ונשות מילואים ובנות ובני זוגם... חלקנו הצליח להתגבר על הקשיים, חלקנו נכשל וחלקנו שילם מחיר נפשי וגופני יקר... אילה ללא ספק הצליחה להביע במילים את מה שרבים מאתנו לא העזו לחשוב....היא קיבלה את הסכמתן של נשות לוחמי מילואים בפורומים חברתיים וציטטה משפטים שהן כתבו בתחילת כל פרק, מדהים איך היא הצליחה לבטא במילים את מה שאנחנו כשלנו לבטא במחשבות.. עוד יותר מדהים היה לגלות שאנחנו לא לבד במחשבות שלנו, שיש עוד רבים כמונו שמרגישים וחושבים כמונו.