קוראים מדרום

אני ממחזר ביקורת שכתבתי לפני מספר שנים, אי שם ביקום אחר, תחת דמות אחרת ובמציאות דיסוטופית אחרת לרגל היום המיוחד שחל היום...
'ברוכים הבאים ליום המגבת הבינלאומי הידוע בשמו הפחות נוצץ ומבריק - מסיבת סוף היקום. נחווה מופע קרקסי ומגושם של הרס כוכבים באמצעות שירת הווגנים, חייזרי ההוצאה לפועל של הגלקסיה. מנחי המופע הם זֵייפוֹד בִּיבְּלבְּרוֹקְס, נשיא הגלקסיה וכעזר נגדו תנחה, קריינית הרצף הארצית טרישיה. מרווין הרובוט הדיכאוני יספר בדיחות עצובות שתגרום לכם לאבד את עצמכם לדעת או לחלופין להתחתן עם בני האומה הצרפתית (לדעתי האישית להתחתן עם צרפתי זה עונש כבד מידי) ודלתות עצמאיות, שמהמהמות לעצמן בתחושת סיפוק עצמי, תפתחנה לפניכם בציפייה שלא תעברו.
תוכלו להתראיין אצל פורד פרפקט, כתבינו לעניין מדריך הטרמפיסט לגלקסיה שהוא המדריך הכי לא נקרא ברחבי היקום או לחלופין ליידות על הקורבן האומלל ארתור דנט קוביות סוכר חומות ולהשפיל אותו על ידי כך שתתנו לו לשתות תה עם חלב, ללא חלב.
כל שאתם נדרשים לעשות על מנת שתוכלו להיכנס למסיבה הוא לאכול שקית בוטנים מלוחים קטנה שהתוקף שלה פג, כמו שמחלקים בטיסות צ'רטר שממריאות משדה התעופה ונוחתות לאחר חצי שעה כי הקברניט שכח לקחת מצפן ומפה, כוס בירה פושרת ולשאת בתיק שלכם מגבת בגודל בינוני עמה תוכלו להצליף לעצמכם בישבן רק כדאי שתקבלו לחלוחית בעיניים (את אפקט הלחלוחית בעיניים אפשר גם לקבל מחיבוק כלבלבים, מחיבוק עצים ומחיבוק עצמי) ותחכו שתעבור חללית, רצוי עם מנוע בלתי הסתברותי שתאסוף אתכם משום מקום רק כדאי להטיל אתכם בחזרה בשום מקום אחר.
מובטח לכם הומור, מובטח לכם סרקסיזם ומובטח לכם הלקאה והקאה עצמית.
לחיי ארתור דנט, אנגלי בודד בחלל החיצון - אתה לא לבד בעולם המשוגע של דאגלס אדאמס; גם מייגור תום אתך, גם דויד בואי וגם אני וכולנו חוגגים את יום המגבת הבינלאומי
https://www.youtube.com/watch?v=HyMm4rJemtI'

בכל עולם דיסטופי יש עיר מקלט, בין אם אתה נרדף ע"י חבורת זומבים, מוטנטים או קופים.. תמיד יש עיר מקלט אי שם בקצה החושך בסוף היקום שם הדמוקרטיה חוגגת והאדם חופשי, אז זהו שלא! הכל פיקציה, הכל בלוף אחד גדול...
הגיבור שלנו שאת שמו לא אגיד, כי אינני יודע, נהיה מודע בחנוכה אי שם בתחילת שנות השמונים כי ארעה הפיכה צבאית וכעת מדינת ישראל נתונה במשטר צבאי טוטליטרי בסגנון 1984 של ג'ורג' אורוול; משמרות צבא בכל מקום ביבשה, באויר ובים. אנשים ניצודים בביתם באופן אקראי ומוצאים להורג ואם התרגלנו שבמדינת תל אביב בכל פעם שיש מלחמה ועימות צבאי אז אנשים ממשיכים לחיות חיים מתורבתים ונהנתנים כאילו אין מחר בעוד אחרים מתים אז הפעם זה מתחיל אצלם.
גיבורנו, אני משער שהוא בשנות החמישים פלוס לחייו (הכל הנחות מניתוח משפטים אקראיים), בוגר תקופת המחתרות (אני משער שהוא היה באצ"ל כי זה מה שאני הייתי בוחר על אף שמחבר הספר קינן היה בלח"י), מומחה בהרג ערבים ומחיקת כפרים בוחר לברוח למעוז החופש האחרון בעין חרוד (עכשיו נשאלת שאלת השאלות האם לאיחוד או למאוחד?), הוא מצליח לחמוק ממדינת תל אביב, פוגש ערבי נמלט בשם מחמוד (מאד סטריוטיפי) או שהוא ספק שובה אותו או ספק מתחבר אליו ובדרכם הם שובים קצין בכיר בשם רפי, ובעודם נסים מכוחות הצבא שדולקים אחריהם הם הופכים לחבורה עליזה הכוללת את ליאורה, פילגשו של רפי ונחשפים למזימה ארכיאולוגית היסטורית למחיקת העבר ע"מ למנוע את העתיד.. ממש מסעות ההוביט של טולקין או שביל קליפות התפוזים של גוטמן - עד כאן חשפתי מספיק פרטים ואני מקווה שעוררתי את תיאבונכם ואת חוש הריח שלכם לספר כנעני לרצות ולקרוא את הספר.
אני לא מתכוון לטעות ולשפוט את הספר בעיניים של קורא בשנת 2026 מכיוון שהספר נכתב בשנת 1984 ואז שונים היו הדברים:
ראשית, הדמויות הנשיות בספר תפקידן מאד ברור; הן עקרות בית, פילגשות, זונות, רחם רוטט (כפי שאחת הדמויות מתייחסת לליאורה) והן רגילות שמתייחסים אליהן כמקור לסיפוק מיני באמצעות התחת או הפה - מוטיב הדפיקה בתחת כנראה מעסיק את כלל הגברים בספר, בין אם הם טובים או רעים וזה גם שגור בשפת הדיבור שלהם...
שנית, הרעות ואחוות הלוחמים איננה קיימת, כל קצין עושה דין לעצמו ומזל שבעלי המצפון הם החיילים הפשוטים אבל גם הם נטבחים על ימין ועל שמאל.
שלישית, כולם שונאים את הערבים והשיטה האידיאלית למחוק את זכרם מלבד להרוג אותם זה גם למחוק את הכפרים שלהם ולחרוש אותם אבל בבעלי החיים לא נוגעים: 'בטח שמת לב שאף על פי שלא רואים שום ערבי, רואים פה ושם חמור או עדר עזים. תשאל למה, אז ככה. היתה לנו עם החמורים בעיה מוסרית. מצד אחד, מה אשם החמור שבעליו היה ערבי. מצד שני, גם החמור וגם העז הם צאצאי החמורים והעזים של אבותינו שישבו כאן, על כן יש להם זכות על הארץ הזאת, תסכים אתי'...
אני משער שאם הסיפור הזה היה נכתב ומתפרסם בימינו אנו, היו קבוצות בחברה הישראלית שהיו מאמצות אותו בדומה לקבוצות אחרות בשחר ההיסטוריה שאמצו ספרים שקדמו את הרעיון האידיאולוגי בהם הם אוחזים ואולי אפילו היו מחליפים את דגל מדינת ישראל בדגל הקונפדרציה עם מגני דויד במקום כוכבים אבל לשמחתי הספר נכתב במציאות אחרת, בתקופה אחרת בה המחבר כנראה הכה על חטא קדמון שלו (האם ציינתי כבר שהוא היה לוחם בלח"י?) ונהנתי לקרוא אותו ואפילו נהנתי להריח את הספר הישן...
'הוי ארצי מולדתי, הר טרשים קירח'...האם אסיים בהתרפקות ובקינה של טשרניחובסקי על עזבונה של ארץ ישראל? או באכזבתו כפי שבאה לידי ביטוי ב'אומרים ישנה ארץ'..? בסוף כשאני מסתכל על עצמי בראי, בשנתיים וחצי האחרונות, אני רואה מראה שבורה ובצד שני מישהו שהשתנה..
https://www.youtube.com/watch?v=WRR-5bWIgh0 הפאפיה נפלה בול מתחת לעץ והצמיחה עץ חדש..

מעל שנתיים וחצי...לעזאזל. לא הצלחתי לצאת מהקיבעון, לשבור את המעטה ששאב אותי אליו ומנע ממני לקרוא. היו הסכתים, היו רשימות מוזיקה, תכניות טלויזיה, כתבות עיתון, מאמרים אבל ספר חי ושלם? יותר מידי זמן לקח לי לחזור לחיים ובסוף הצלחתי, בחרתי בספר לא קל ואפילו מאתגר אבל צלחתי את האתגר ואפילו נהניתי.
אורי כהנא לא הלך בשדות; אורי יפה הבלורית והטוהר, הבן הבכור של הקיבוץ 'גת העמקים', הילד בו תלו תקוות האבות המייסדים אבל כבר בהיותו תינוק חלה האכזבה הראשונה עת רותה, אמו, שחששה ממחלות חסרות מרפא נסה עמו לעיר הגדולה למספר שנים, בניגוד למחשבה להשאר ולהתמודד עם הקשיים והפחדים, ושם הם חיו מספר שנים ושם התחילה לבגוד באביו וילי, תחילה אפלטונית ומאוחר יותר כשתחזור לקיבוץ עם אורי הילדון תכיר ותבגוד בו פיזית ואף אחד לא ידבר ואף אחד לא יזיז גבה כי הקבוץ הוא מעל הכל, לא מכבסים כביסה מלוכלת בחוץ אבל זאת רק תחילתה של סדרת בגידות והאתוס הקיבוצי המקודש בו החברה קודמת לפרט נפרצת פעם אחר פעם: רותה בוגדת במקדש המשפחתי הטהור ונותנת דרור לתשוקותיה, וילי מקריב את עצמו ואת משפחתו על מקדש התנועה הציבורית והיישוב היהודי ובוגד באתוס משפחתו וע"כ יוצא לכל מיני שליחויות מרובות ועקלתניות ומאפשר את בגידת של רותה. אורי בוגד ברצונות הקבוץ ומתערה ומתאהב דווקא במיקה, ניצולת השואה שברחה מאירופה והתגלגלה דרך קבוצת נערי טהרן לא"י, ומיקה היא האנטיתזה המוחלטת לצברית הארץ הישראלית: היא איננה יפה ואיננה רזה, היא חולקת על כל דעה והחלטה, עוברת מענף עבודה לענף עבודה ולא מוכנה להקריב את עצמה או את מחשבתה לתנועה הקיבוצית, היא הנטע הזר ודווקא בה מתערה נפשו של אורי אבל גם בה הוא בוגד, נער שגדל בחברה קיבוצית, בלינה קבוצתית שהפכה אותו לגבר חסר רגשות שכל מה שמעניין אותו זאת הגשמה עצמית אגואיסטית בעבודה חקלאית, בשירות ביטחוני והוא לא שם לב לרגשותיה של מיקה או למחשבותיה, הוא אמנם הוגה בה יומם ולילה אבל הדחף שלו הוא גופני ומיני ומאוחר מידי הוא מתחיל להיות ער למצוקותיה, לקושי הנפשי שלה בהיותה זרה בארץ לא שלה, בקיבוץ לא שלה, מאוחר מידי... אז אורי לא הלך בשדות; הוא נכח בהם בכל שלב ושלב עת חזר מלימודיו, עת עבד במשק, עת קשר נפשו בפלמ"ח אבל אורי לא הלך בשדות.
משה שמיר כתב את הסיפור בשנת 1947, שנה מאד מוקדמת להעביר ביקורת על התנועה הקיבוצית שאז היתה בשיאה בבבניית גבולותיה העתידיים של מדינת ישראל הקרובה לקום, אנשיו היוו את חוד החנית בגופי הביטחון הרשמיים והלא רשמיים של הצבא שעתיד לקום זה מקרוב ולאורך השנים הקוראים והמבקרים הללו את הספר, ואולי בצדק, כי הם התמקדו בהקרבת הפרט למען ההתיישבות והביטחון שהתנועה הקיבוצית תרמה למדינת ישראל.
אבל...הספר הוא גם שבירת אתוס ומיתוס! חברה שהתגאתה לאורך שנים רבות בהדחקת הפרט למול החברה, בקליטת עולים ובשילובם במפעל ההתיישבות והביטחון חושפת כאן את פרצופה, את האליטזם של מי שחושב שיודע טוב יותר מה טוב עבורך. הנער הצברי, תוצרת מערכת החינוך שמוכשר רק לחשוב על גאולת הקרקע, על מכונות חקלאיות, על תנובת השדה ועל הביטחון המשמשך אבל כשל בהבנת האחר ששונה ממנו, כשל בהבנת רגשות ותלהות של אלו ששרדו שואה ורק וילי, שהתגייס לצבא הבריטי לכאורה ממקום של שליחות אבל בעצם נס מאשתו בנפרד ומהלחישות בקיבוץ מאחורי גבו כששב לקיבוץ לביקור, לאחר מספר חודשים, מתפקח ומבין שהכל הבל הבלים, שיש דברים חשובים יותר מחלקה ג' בה צמח התירס שלא נקטף או הטרקטור החדש שנרכש למטע. אז כל מהללי הסיפור והאתוס והמיתוס שראו בדמות הצבר האולטמטיבי, יפה הבלורית והטוהר שמקריב את עצמו למען הכלל, למען חייליו, צדקתם אבל גם טעיתם בגדול.
אהבתי את העלילה, אהבתי את מיליוני המחשבות וההתחבטויות, חולפות ושבות בדמויות של אורי, של מיקה, של רותה ושל וילי. אהבתי את העברית בה עשה שימוש משה שמיר; עברית של פעם, עברית של תנועת ההתיישבות והציזבט הפלמ"חי. זאת לא עברית של שי עגנון, זאת לא עברית של נחום גוטמן או ביאליק, זאת עברית של משה שמיר, חיים חפר וחיים גורי ואת המשכה רואים אצל מאיר שלו; למרות שלא מצאתי קשר או השפעה בן מאיר שלו למשה שמיר לא יכלתי להשתחרר מהדגדוג ש'רומן רוסי' ההומוריסטי הושפע בצורה כזאת או אחרת מ'הוא הלך בשדות'.
https://www.youtube.com/watch?v=Mk5vz9BNFjI באה המנוחה ליגע ומרגוע לעמל; יגעתי ועמלתי וטרם מצאתי את המנוחה ואת המרגוע שלי ואני ממשיך לחפש עד הספר הבא...