כמה דברים על הספר "החיים חלקי שבע"
1. הוא מעצבן
2. הוא מעצבן מאוד
3. הוא כתוב בפסקאות קצרות מדי עם יותר מדי אנטרים
4. אין אף ילדה בת 12 שחושבת ככה, גם לא אם היא מחוננת
5. ניסיתי לכתוב שבעה דברים, אבל למה לי? אין שום סיבה להתקע דווקא על שבע רק כי ווילו צ'אנס עושה את זה.

הילדה בעלת השם הבלתי אפשרי ווילו (ערבה) צ'אנס (סיכוי) היא ילדה מסכנה מאוד. היא מאומצת, אין לה חברים, היא שונאת את בית הספר כי היא חכמה מדי וכולם טפשים, והיא עושה פלאי פלאים גם בלעדיו. טוב, בעצם יש לה חברה, גדולה ממנה, מהגרת מויטנאם שגרה עם אמא שלה ועם אח שלה בחניה שהוסבה לבית. זהו, ווילו מתייתמת וזה נורא עצוב, היא מתחברת למשפחת הויטנאמים, קורים שם כל מיני דברים בלתי אפשריים עם יועץ בית הספר השלימזל ועם שירותי הרווחה, ובסוף ווילו מתגברת על הדיכאון שלה, וגם מצילה את כולם, וכולם שמחים ומאושרים הפילי אבר אפטר.

הולי גולדברג סלואן הצליחה לארוז יחד את כל הסטיגמות שיש על ילדים מחוננים - שהם חסרי חברים, שהם מוזרים, שילד חכם מתנהג כמו מבוגר רגיל - ולהשאיר אותם כמות שהם בלי שום טיפול עלילתי שהוא, והיא עושה את זה בפסקאות קצרות ומלאות המוני אנטרים שמרגיזים את העין. הבעיה היא לא שהסיפור לא אמין כי גם זקן שבדי בן מאה שקופץ מהחלון ואז אנחנו מגלים שכל חייו הוא הסתובב בעולם, התרועע עם מנהגים ופוצץ דברים להנאתו זה לא סיפור אמין. הבעיה היא שהחיים חלקי שבע הוא גם לא אמין וגם מעצבן, ופפריקה כצבה את זה יותר טוב ממני.

ותרו.

אז, יש לנו גיבורה שקוראים לה וילו צ'אנס והיא, מסתבר, "מחוננת ביותר".
בואו אני אשבור לכם את הבועה.
מחוננים הם לא גיבורי על שהכל מצליח להם והם משנים את העולם ביומיים כי הם יכולים.
אני מחוננת (לא "ביותר", מצטערת על האכזבה) ואני חוגגת כשאני מקבלת 61 במתמטיקה.
ליטרלי.
עכשיו, לא באתי להתבכיין לכם על בעיותיי בתיכון כי אם זאת הייתה המטרה שלי כבר הייתם שומעים את המשפט "אין לי חברים" לפחות חמש פעמים.
באתי לומר שהספר "החיים חלקי 7", עם כל ה"שונות, משונות וגאונות" שבתוכו, הוא חתיכת ספר מעצבן.
קודם כל, וילו.
מה יש לומר על וילו?
היא גאונה, כי ברור, למה לא.
טעות.
היא גאונה ברמות מגוחכות, לא ריאליסטיות, מוגזמות, מושלמות, והעיקר- יש תירוץ.
פרט שולי קטן- היא בת 12.
בת 12 שמצליחה לשנות את כל העולם ואשתו, כל כך מיוחדת שהיועץ לא מצליח לשייך אותה לאף קבוצת אנשים (ברור), איכשהו הכל הולך לה טוב חוץ מהקטע הקטן בהתחלה כש(ספוילר ספוילר ספוילר)מגלים שההורים שלה מתים, קטע שבקושי משפיע על העלילה חוץ מזה שצריכים למצוא לה מישהו שהיא תגור אצלו או וואטאבר ולפעמים היא חושבת על ההורים שלה כשיש לה זמן הפסקה מלעזור לאיזה נהג רנדומלי שהסיע אותה פעם אחת והיא אבחנה אצלו איזה בעיה רפואית בשתי שניות האלה שהיא הסתכלה עליו. מדהים. או שכשהיא לא לוקחת על עצמה לשפץ בניין כי בא לה והיא וילו אז ברור שזה יצליח.
היא גם פילוסופית, כי ברור למה לא.
חמודה, כשהייתי בת 12 קראתי לילדי פליימוביל שלי ליליאן (ליטרלי לכולם קראו ליליאן, גם לבנים) וגרמתי להם לעשות מלחמות עד המוות.

איזה כיף שסוף סוף הוסף לרשימה.

אני אוהבת את הסדרה כי כמובן יש בה חתול, ונכון זה ספר ילדים, אבל,.. זו סדרה כיפית.
הפעם אנחנו מגלים שכראמל וגם ויש וכל הילדים בלשים, והכל בגלל אבא של ויש, כיוון שויש הוא על הספקטרום הוא רואה דברים שאחרים לא רואים.

כל הכבוד למאירה ברנע-גולדברג היא כותבת יפה היא משכיחה לנו הגדולים את חיי היום יום. אני תמיד קוראת ספרים as is אבל אח"כ יש מתחילה לחשוב מעבר,,, לפעמים מצליחה לפעמים לא.
הספר מדבר לילדים ומספר סיפור, אבל אנחנו יכולים לראות איך מי שקצת שונה מאיתנו ויכולים לראות דברים מחוץ לקופסא.
כיף של ספר. תקראו ותהנו.