המחלוקת שמסעירה את המדינה, מנקודת מבט של איש שמאל. ספר שכדאי לכל אחד לקרוא. מי שנוטה לתמוך ברפורמה של יריב לוין ומכיר את הטיעונים של שמחה רוטמן ('מפלגת בג"ץ') או של דניאל פרידמן ("הארנק והחרב"), ימצא כאן טענות-נגד מאתגרות. ואילו מי שמודאג שהרפומה הזאת תביא לחורבן הדמוקרטיה, ימצא כאן סימוכין מחושב, כזה שיאפשר שיחה מתורבתת (במקום צעקות) עם האח/דוד/חבר/שכן הליכודניק, גם סיבה להירגע ולא לרדת מהארץ.

מי שממהר, שייגש ישר לעמוד 315 (מתוך 378). שם ימצא פרק על פסקת ההתגברות (בעד בתנאי), ואחר כך פרק על צימצום משקלם של שופטים בוועדה למינוי שופטים (נגד). לצערי, המרכיב השלישי שברפורמה של יריב לוין, זה שיפצל את סמכויות היועמ"ש, לא זוכה לדיון.

314 העמודים הראשונים מוקדשים לדיון, עיוני ברובו אבל מתובל בהפניות לאקטואליה, על מקומה הנכון של רשות מחוקקת במשטר דמוקרטי. עיקר הדיון שם מוקדש להגדרה של "דמוקרטיה". זוהי העבודה הקשה שאחריה כל היתר נגזר די בקלות.

לדידו של המחבר, יש דמוקרטיה טובה ודמוקרטיה לא טובה. את הדמוקרטיה הטובה והנכונה הוא מכנה "שלטון העם". מהו? תוואיו מתבהרים תוך דיון על מהי דמוקרטיה רעה. "שלטון הרוב" היא הדמוקרטיה הרעה. רעה משתי סיבות. א' כי ניצחון בבחירות אינו בהכרח מבטא נאמנה את "רצון העם". ב' כי העם עלול להיסחף אחר "פופוליזם" וכתוצאה מכך לבחור לא נכון. פופוליזם הוא מגדיר כנטייה לפתרונות פשוטים, לרגשות לאומנים, ולחשדנות כלפי אליטות.

ובכן, דמוקרטיה זה, עקרונית, דבר נפלא אבל חייבים מדי פעם להגן עליה מפני העם. וזה תפקיד השופטים. שופטים חסינים מהסכנה שהעם יבחר לא נכון, כי שופטים הרי אינם נבחרים על ידי העם. שופטים חסינים מפופוליזם, כי שופטים מחליטים אחר דיון מעמיק ומחושב כשהם חסינים מקסמם של דמגוגים, גם אין להם בעייה עם אליטות הרי הם בעצמם מן האליטה. זאת ועוד: שופטים מגינים על זכויות מיעוטים (ערבים כמובן אבל גם מפלגות השמאל כשהן מובסות בבחירות).

כתבתי בהתחלה שהספר מאתגר את מי שמכיר את הקייס בעד הרפורמה של יריב לוין. בין הנקודות המאתגרות ביותר: הצדקה לסמכותו של "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" על אף העובדה שהוא נחקק בהצבעה של רק 31-21; הצדקה לזכותם של השופטים לבטל חוקי יסוד (כשעל הכוונת נמצא חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי); הבאת פרשיות מהעבר הרחוק המעידות על קבילותה של ביקורת שיפוטית עוד לפני אהרן ברק.

לעומת זאת, אין בספר, אפילו מרחוק, התמודדות עם כל הטיעונים שתמצאו בספריהם של רוטמן ושל פרידמן (דעיל). אין נסיון להצדיק את קביעתו של אהרן ברק שחוקי היסוד מהווים חוקה (אחרי 47 שנים שבהן היה מוסכם שלמדינת ישראל (כמו לבריטניה) אין חוקה). אין (כאמור) התמודדות עם כל הנושא של היועמ"ש, שהפך מיועץ משפטי דוגמת ה"Solicitor General" של נשיא ארה"ב, למעין משגיח כשרות, צמוד, מטעם בית המשפט העליון. אין התייחסות גם לביטולם (בידי בג"ץ וללא חקיקה בכנסת) של עקרונות, שהם עדיין מקודשי הקודשים בבריטניה ובארה"ב, של שפיטות (justiciability) ומעמד משפטי (judicial standing). אלה ועוד רבים.

כמו כן, הפילוסופיה המדינית של עמיחי כהן נראת לי, לעתים, מפוקפקת. אחרי הקטגוריה הנוקבת שלו על הסכנות שב"שלטון הרוב", כלל לא ברור מדוע יש בבחירות ובגוף נבחר תועלת כלשהי. אם נכון הדבר שבכל עימות בין השופטים ובין הכנסת יש להחיל את דעת השופטים, ואם בנוסף (כדברי אהרן ברק) זכותו של בג"ץ להתערב בכל נושא תחת השמיים, אזי מדוע שלא נבטל לאלתר את הכנסת? מה אשר ל"פופוליזם", הגדרתו נראת לי שרירותית: מדוע ברֶקזיט (כביטוי לרצון הבריטים להגביל התיישבות בני עמים זרים בבריטניה) זה פופוליזם, אבל התנגדותן של התנועות הלאומיות הפלסטיניות להתיישבות עם אחר (היהודים) ביניהם זה כשר? ההגדרה האמיתית, המשתמעת, של "פופוליזם" היא כנראה: כשבבחירות מנצח הצד הלא נכון. ולגבי "שלטון הרוב", מדוע הוא עיוות ממאיר רק כשהליכוד מנצח? מדוע לא קרה אף פעם שהשמאל וויתר על זכותו לחוקק כאוות נפשו, כשהיה לו רוב בכנסת (אפילו רוב תלוי בתמיכה "מבחוץ" של מפלגות ערביות, כזה שאישר את הסכם אוסלו)?

למרות הסתיגויותיי, אני עדיין ממליץ על הספר, כי אין לו בשוק תחליף.

ספר טוב, מרחיב דעת ומרתק ברוב חלקיו, לעתים אפילו מפעים.
שילוב מוצלח של אמת ובדיה ומעט על תהליך המחקר לספר. התחקיר יסודי ומוקפד. אחימאיר מסבירה גם מדוע היה חשוב לה מאד לדייק ככל האפשר. ניכר כי גם החלקים הבדויים מבטאים היטב את רוח הדברים ורוח התקופה.

שם משפחתה מבית של אורה אחימאיר היה צוקרקנדל. שורשיה בענף עני למדי של המשפחה בגליציה. אך היה גם ענף משכיל ואמיד בוינה, אותו יצאה לחקור.
העלילה מגוללת את קורות חייה של ברטה צוקרקנדל היהודיה (1864-1945). ברטה היתה נשואה לאוטו צוקרקנדל, פרופסור ידוע לרפואה באוניברסיטת וינה. היא היתה בעלת הסלון התרבותי והאינטלקטואלי החשוב ביותר בוינה משלהי המאה ה-19 ועד האנשלוס. ברטה הייתה אישה דעתנית, משוחררת, פמיניסטית וליברלית, בימים שמקומן של הנשים היה בבית וקולן לא נשמע. בעלת זיקה לאמנות ועיתונאית. האמינה ברוח האדם. בסלון הסתופפו בעיקר דמויות יהודיות מכל תחומי האמנויות, ביניהם קלימט הצייר ומובילים אחרים של תנועת הזסיון הוינאי. מאהלר הקומפוזיטור, שניצלר וצוויג הסופרים , מקס ריידנהרט - איש התיאטרון, הרצל ועוד אינטלקטואלים ואמנים.
סוזי, אחותה של ברטה הייתה נשואה לפול קלמנסו, אחיו של זורז' קלמנסו, שהיה בעל עיתון חשוב ואח"כ ראש ממשלת צרפת. ברטה הייתה מאד מיודדת עם ז'ורז' (ואולי אף יותר מזה). היא הצליחה להשפיע עליו כמה פעמים במהלכים חשובים. בכלל, הייתה בעלת השפעה פוליטית גם בארצה וגם מחוצה לה.

תולדות חייה וסיפורו של הסלון שלה על מגוון משתתפיו, לצד קורותיה של בת דודתה אמליה, שהיתה נשואה לאחיו של אוטו צוקרקנדל, הוא סיפורם של יהודי וינה, שזהותם ונאמנותם היו נתונות למולדת אוסטריה וזהותם היהודית הייתה שולית בעיניהם. משום כך התעלמו מסימנים מבשרי רע וסופם שנפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. כן, זהו גם סיפורה של עיר וסיפורה של תקופה.

כשהייתי קטן הרגשתי כמו אורח לרגע בעולמם של הוריי, אבא שלי היה במיוחד זה שהיה חשוב לו לעשות היכרות ביני לבין העולם שהיה לו עד לפני שנולדתי. אבא שלו היה מנהל קולנוע, אז ודאי שאבא שלי עודד את האהבה שלי לקולנוע ובכל הזדמנות שהיתה לנו ביחד השתדל לקחת אותי לראות סרט על המסך הגדול. "אתה רואה", הוא אמר לי יום אחד כשלקח אותי אל מאחורי הקלעים לראות את המכונה שמקרינה אור חזק אל הבד שבו רואים את הסרט, "כזה בדיוק היה לסבא במצרים". אתם יכולים לתאר לעצמכם ודאי כמה שזה ריגש אותי. כמובן שלא הייתי מימיי במצריים, ולצערי הרב גם את סבא שלי (אביו של אבי) לא זכיתי להכיר.

כל מפגש עם חלל ביני לבין אבא שלי ריגש אותי, במיוחד עם בחלל הזה היה סבא שלי זכרונו לברכה. את אחד החללים האלה גם מילאה הרכבת בארץ. ההיסטוריה הזאת כפי שהיא מוצגת בספר היא כאילו ההיסטוריה הפרטית שלנו. בתחילת הספר מוזכר פייקוביץ' מאבות התנועה בארץ והוא ולא אחר היה מי שהכניס את אבא שלי וסבא שלי לעבוד ברכבת. פייקוביץ' למי שאינו מתמצא במיוחד בהיסטוריה והשם שלו לא אומר דבר, אומר בקיצור שהוא היה אחיו הגדול של יגאל אלון. הם קרובי משפחה שלנו. לי בכלל זכור יום אחד בו אבא שלי פתח אנציקלופדיה בערך של יגאל אלון ואמר לי שהוא קרוב משפחה שלנו, ומאז נראה מצאתי לי תחביב לדפדף באנציקלופדיה ולנחש מי יכול להיות גם הוא קרוב משפחה אבל ברור גם אם אפשר למצוא קירבה כזאת או אחרת בין כל בני האדם לא מצאתי כדוגמא הזאת.

כשקניתי את הספר הזה היתה לי במשאלת לב שהרגע שבו העניק אותו לאבא שלי יהיה כמו הרגע מול המקרן בקולנוע, בתקופת ילדותי אבל לדאבוני אבא שלי היה כבר חולה מאוד. אני מצטער אם זה יראה לכם כמו רגע קיטשי אבל לאבא היו דמעות בעיניים, והוא היה תמיד אחד כזה שהיה צריך לנחש את רגשותיו. אם זה היה תלוי בו הוא לא היה ממהר להסגיר אותן. הוא אמר לי שעברנו דרך ארוכה ולא פשוטה עם ההיסטוריה של הרכבת, אבא שלי החל בפיקוד (בו חטף את ההתקף לב שלו) ובאחרון ימיו, כ-28 שנות עבודה במפעל הזה, כמנהל תחנה בבת-גלים. מי אני כי אעיד, אני בסך הכל בן של ... ונכד של ... אבל נראה לי עם כל הצניעות שדרכו של עובד שעשה לילות כימים במשך תקופה לא קצרה בין מסילות ורכבות כפי שהיה אבא שלי מן הראוי שיזכר, ואני ודאי שלא מדבר על הזכות שהיתה לי כפי שהיה לי בתקופת הילדות שלי לנסוע בחינם, ואותה לצערי נאלצתי לפי חוק לאבד עם השנים.