“ספר טוב, מרחיב דעת ומרתק ברוב חלקיו, לעתים אפילו מפעים.
שילוב מוצלח של אמת ובדיה ומעט על תהליך המחקר לספר. התחקיר יסודי ומוקפד. אחימאיר מסבירה גם מדוע היה חשוב לה מאד לדייק ככל האפשר. ניכר כי גם החלקים הבדויים מבטאים היטב את רוח הדברים ורוח התקופה.
שם משפחתה מבית של אורה אחימאיר היה צוקרקנדל. שורשיה בענף עני למדי של המשפחה בגליציה. אך היה גם ענף משכיל ואמיד בוינה, אותו יצאה לחקור.
העלילה מגוללת את קורות חייה של ברטה צוקרקנדל היהודיה (1864-1945). ברטה היתה נשואה לאוטו צוקרקנדל, פרופסור ידוע לרפואה באוניברסיטת וינה. היא היתה בעלת הסלון התרבותי והאינטלקטואלי החשוב ביותר בוינה משלהי המאה ה-19 ועד האנשלוס. ברטה הייתה אישה דעתנית, משוחררת, פמיניסטית וליברלית, בימים שמקומן של הנשים היה בבית וקולן לא נשמע. בעלת זיקה לאמנות ועיתונאית. האמינה ברוח האדם. בסלון הסתופפו בעיקר דמויות יהודיות מכל תחומי האמנויות, ביניהם קלימט הצייר ומובילים אחרים של תנועת הזסיון הוינאי. מאהלר הקומפוזיטור, שניצלר וצוויג הסופרים , מקס ריידנהרט - איש התיאטרון, הרצל ועוד אינטלקטואלים ואמנים.
סוזי, אחותה של ברטה הייתה נשואה לפול קלמנסו, אחיו של זורז' קלמנסו, שהיה בעל עיתון חשוב ואח"כ ראש ממשלת צרפת. ברטה הייתה מאד מיודדת עם ז'ורז' (ואולי אף יותר מזה). היא הצליחה להשפיע עליו כמה פעמים במהלכים חשובים. בכלל, הייתה בעלת השפעה פוליטית גם בארצה וגם מחוצה לה.
תולדות חייה וסיפורו של הסלון שלה על מגוון משתתפיו, לצד קורותיה של בת דודתה אמליה, שהיתה נשואה לאחיו של אוטו צוקרקנדל, הוא סיפורם של יהודי וינה, שזהותם ונאמנותם היו נתונות למולדת אוסטריה וזהותם היהודית הייתה שולית בעיניהם. משום כך התעלמו מסימנים מבשרי רע וסופם שנפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. כן, זהו גם סיפורה של עיר וסיפורה של תקופה.
הספר עשיר בפרטים הנוגעים לחייהם של משתתפי הסלון וגם אחרים בעלי השפעה. הספר שלח אותי פעמים רבות לרשת לקרוא השלמות מידע על דמויות ידועות יותר וידועות פחות. מאד נהניתי מכך. אשתף בשני סיפורים מרתקים שלא הכרתי ודווקא כאלה שמופיעים לקראת סופו ושוליו של הספר. המידע שאביא חלקו מהספר והרחבתו מהרשת.
כמוני, רבים מכם אוהבים את הצילומים המקפיאים את רגעי הקפיצה באוויר. את הטכניקה הזו המציא פיליפ הלסמן.(1906-1979). הלסמן נודע כצלם פורטרטים של אמנים, פוליטיקאים וידוענים. צילומיו הופיעו על יותר מ-100 שערים של גליונות המגזין LIFE. במשך 37 שנים עבד עם דאלי, בעיקר על סדרת צילומי השפם שלו.
אבל לא כך נראו חייו של הלסמן, הצעיר היהודי. ב-1928 טייל עם אביו בטירול. כשלא היה לידו, נרצח אביו ע"י כפריים, ואלו טפלו על הבן הצעיר את האשמה ממניעים אנטישמיים. הוא נשפט ל-10 שנות מאסר. ברטה צוקרקנדל הפעילה את השפעתה על קלמנסו למען יפעל לשחרורו של הלסמן. קלמנסו יצר קשר עם הגורמים האוסטריים. כעבור שנתיים שוחרר הלסמן, בתנאי שלא ישוב לעולם לאוסטריה. בזכותה של ברטה זכה להזדמנות לקריירה מפוארת בתחום הצילום.
הסיפור השני הוא על הספר והסרט "עיר ללא יהודים". סאטירה על האנטישמיות שכתב ב-1922 הסופר הוגו בטאואר, יהודי שהתנצר בנעוריו. בספר, פוליטיקאי דמיוני הורה על גירושם של כל יהודי וינה. בתמונות שהתבררו ככמעט נבואיות, החליטה אוסטריה לשאול מהארצות השכנות שלושים רכבות להובלת בקר על מנת לבצע את הגירוש למזרח של היהודים ומטלטליהם. בספר מוצגים אזרחי וינה כחוגגים את הגירוש, אולם הרגשות השתנו אחרי שהתיאטראות, חנויות הכל בו, בתי המלון ועירות הקיט התמוטטו. הכלכלה נפגעה במידה כזאת שקמה תנועה עממית שדרשה את החזרת היהודים. בינתיים בהיעדרם של היהודים המפלגה האנטישמית פשטה את הרגל. הגירוש בסופו של דבר בוטל והיהודים התקבלו חגיגית בחזרה לווינה. כמובן, הסוף האופטימי והנאיבי של הספר לא תאם כלל למציאות העתידית. עם זאת באותה תקופה נמכר הספר "העיר ללא יהודים" ב-250,000 עותקים בשנה הראשונה. לספר ולסופר היו מעריצים ואויבים. אוהדי התנועות הנאציות תקפו את בטאואר ואת יצירותיו.
ב-1924 הספר הפך לסרט, בבימוי של הנס קארל ברסלאואר. מטבע הדברים סרט אינו זהה תמיד לספר. כאן התבטא ההבדל בעיקר בסיום הסרט. כאשר מתברר שכל הסיוט האנטישמי לא היה אלא חלום של ציר אנטישמי באסיפה הלאומית שאומר "תודה לאל שהחלום המטופש הזה חלף – אנחנו כולנו בני אדם, איננו רוצים בשנאה – אנו חפצי חיים ורוצים לחיות ביחד בשלום". כך מתכחש הסרט לאנטישמיות שחגגה אז באוסטריה.
ב-1925 נרצח הסופר בטאואר, ע"י מתנקש שהיה בעברו חבר במפלגה הנאצית.
הסרט אבד, כנראה הוסתר ע"י הנאצים. בשלב מאוחר יותר נמצא והוצג, בין היתר, ב-2018 בפסטיבל הסרטים היהודי בירושלים.
"הסלון של ברטה" הוא ספר ראוי שכדאי לקרוא.”
