יש לי קושי גדול לכתוב ביקורת על הספר הזה מכיוון שהוא מתעסק בבעיה כל כך גדולה וכל כך מהותית לחיים שלנו-כך שכל מה שאכתוב פה עכשיו יגמד את העוצמות שלו. לכן אני אצטט מספר נקודות מהספר ואנסה לתמצת דברים כפי היכולת. מי שרוצה להתווכח עם מה שהבאתי מהספר מוזמן לקרוא אותו קודם בשלימותו כי כמו שאמרתי אני כנראה רק מקטין ומצמצם את הדברים. זו הולכת להיות ביקורת ארוכה מאד (בטוח הכי ארוכה שאי פעם כתבתי) אז קחו תרמיל ומקל ונצא לדרך... אתחיל בזה שזה ספר כבד מאד שקשה להתקדם בו במהירות. אבל... היה לי זרז... זרז טראומטי ברמה האישית והלאומית- אירועי הטבח הנורא בשמחת תורה והמשך הלחימה שלנו עד היום. את הספר התחלתי כמה חודשים לפני שמחת תורה וכשהחלו האירועים ראיתי שהספר מדבר על אותם נושאים בדיוק - 150 שנה בארץ ישראל וכל ההסטוריה כאילו בשידור חוזר- מעגלים מעגלים, עוד ועוד, סבב אחרי סבב. היהודים אותם יהודים, הערבים אותם ערבים ואומות העולם אותם אנטישמיים. שום דבר לא השתנה לצערי... הספר מתחיל בסופרת/עיתונאית שרצתה לכתוב ספר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני אבל מתוך שיחות וראיונות ומתוך קריאת מאות/אלפי מסמכים גילתה שכמעט ואין דבר כזה פלסטיני ושכל התיאוריה והמיתוס על הפליטים הערבים שחיו כאן מאות ואלפי שנים- לא היה ולא נברא (הדבר הראשון שהיא מציינת שהדליק אצלה נורה אדומה היה שהאו"ם קבע הגדרת פליטים אחת לשאר פליטי העולם [בזמן כתיבת הספר כ-12 מליון איש] והגדרת פליטים אחרת לפלסטינאים [700 אלף איש]- זה היה מוזר בעיניה והיא ניסתה לברר מה השוני ומתוך כך הלך והשתלשל הספר הלזה). אז כמו שאמרתי לא אוכל לסכם את שפע החומר שיש בספר ולכן אתחיל לצטט (ואוסיף בסוגריים הערות מבוססות משאר פרקי הספר): "כל המיתוסים סביב ה"פלשתינאים" הערבים מבוססים על אותם הנחות: 1. "העם הפלשתינאי" היתה לו זהות עם הארץ ואותה זהות היתה קיימת זה "אלפים בשנים" (לא היה ולא נברא- הערבים במשך מאות אלפי שנים הזניחו את הארץ הזו למרות שהיו שליטים עליה. אין להם כל קשר דתי ורוחני איתה. לעומת היהודים שכל יום במשך אלפיים שנה מתפללים לשוב לציון, ובכל הזדמנות הסטורית חזרו לארץ הזו מייד כשהתאפשר). 2. הערבים היו כאן קודם- היתה זו ארץ ערבית (לא היה ולא נברא- היו פה המוני שליטים שעברו בארץ אבל את אף אחד הארץ לא ענינה- היא נשארה עזובה ולא מפותחת כשהאוכלוסיה בה דלה ומועטת- מעט יהודים, ערבים, ארמנים, יוונים, צ'רקסים, בלקנים, דרוזים ועוד ועוד עממים שונים ומשונים). 3. הטרוריסטים היהודים אילצו את הערבים "שוחרי השלום" לברוח מ"פלשתינה" (לא היה ולא נברא- 150 שנה של טרור מוסלמי ללא הפסקה. הערבים ברחו מהארץ במלחמת השיחרור לאחר שהובטח להם ע"י אומות ערב שהם יקבלו את בתי היהודים שיושמדו תוך יום-יומיים בלבד). 4. רק יהודים היגרו ל"פלשתינה" ואילו הערבים היו שם ילידי הארץ משך אלפי שנים (לא היה ולא נברא- עיקר הספר מתעסק במסמכים של הממשלה הבריטית שמלמדים על כניסה מסיבית של ערבים לארץ בזמן המנדט לעומת האיסורים וההגבלות על העליה היהודית בגזירות הספר הלבן. הערבים היגרו מכל רחבי המזרח התיכון אל הארץ בעקבות הפיתוח המואץ שלה ע"י היהודים והבריטים. התופעה הזו של ערבים שזה לא מכבר באו היא גם הסיבה לשינוי ההגדרות של האו"ם לגבי הפליט הפלסטיני= כל מי שגר שנתיים בארץ לפני 1948). 5. אין ל"פליטים" הפלשתינאים "חסרי הבית" לאן ללכת (לא היה ולא נברא- מדינות ערב הן הבית הטבעי של הפליטים. בזמן שפה בארץ קלטו כ- 600 אלף פליטים יהודים מארצות ערב בקליטה מלאה [עם הרבה חבלי לידה קשים] מדינות ערב החליטו כהחלטה פוליטית להנציח את מעמד הפליטים הפלסטינים [במספר זהה לפליטים היהודים] ועד היום לא נותנים להם מעמד של תושבות זהה בארצות אליהם הם היגרו. בנוסף- מדינות ערב לא מוכנות לקבל את אחיהם בשום אופן אל חיקם למרות שזה מקומם הטבעי). 6. היהודים חיו בשוויון ובשלווה עם "הערבים הפלשתינאים" לפני הקמת המדינה כמו שמאז ומתמיד חיו היהודים בשלום ובהרמוניה בכל רחבי העולם הערבי רחב הלב (לא היה ולא נברא- המוסלמים התיחסו ומתיחסים עד היום ליהודי כגזע נחות- ד'ימים- שאין לו כל זכויות ואפילו בסיסיות, ובמשך מאות שנים התעללו ביהודים בכל דרך שהתאפשר להם. המעמד הזה של היהודי גרם להם גם להתחבר אל הנאצים ולהיות שותפים בתהליך הפיתוח של הפתרון הסופי)." יש עוד שפע של חומר בספר- את הבגידה הגדולה של הבריטים במנדט שניתן להם מהאומות המאוחדות לבנות בית לאומי ליהודים והם התכחשו אליו בלי שום בושה. את מצב הפליטים היהודים מארצות ערב (תחום שאף אחד לא התעסק בו עדיין די הצורך) ועוד ועוד. כמו שאמרתי- התקופה הזו שבה אנו נמצאים נראית כשידור חוזר של כל ההסטוריה - הערבים רוצחים בנו ומייד כשאנו מגיבים הם מתקרבנים על מר גורלם ומנפקים לעולם נתונים ומספרים שאין בהם כל הגיון. והעולם?-הוא מקבל בשתיקה ובלי ערעור והרהור כל מה שמלעיטים אותו. והיהודים? - טוב זה נושא לציטוט נוסף מהספר (והפעם ללא הערות): "גם הישראלים מבולבלים ומתלבטים. הותיקים עודם זוכרים את מעשי האלימות, את הגירת הפנים הערבית, ואת נהירתם של ערבים מן הגבולות שסביב. אבל הרבה ישראלים צעירים מגיבים בחרדה, ברגשי השתתפות ובדאגה באשר לאשמתם כביכול, בתגובה על התפיסות המקובלות בחוגים רחבים לגבי ה"כיבוש" הישראלי של הגדה המערבית ועל המיתוס של "שלושה או ארבעה מליוני ערבים-פלשתינאים המורחקים ממולדתם אשר בה ישבו מאז ומקדם". זה זמן כה רב התעמולה חוזרת ומשננת ש"היהודים עקרו ערבים ילידי הארץ" ב"פלשתינה", אפילו בלי מסגרת עובדתית להערכת האשמות מעין אלו, עד שהרבה יהודים סבורים שעליהם רובצת האשמה ההיא. אין זו תסמונת חדשה. ארתור מילר היטיב לתפוס אותה במחזה שלו- "תקרית בווישי" (שמתעסק במעצרים ההמוניים של יהודים תחת משטר ווישי): הנה חליפת מכתבים בין שני אסירים יהודים, לדיק - פסיכיאטר, ולבו- צייר: לדיק: אם כן אתה מרגיש את עצמך אשם? לבו: קצת, אני מתאר לי. לא בגלל משהו שעשיתי אבל... אינני יודע מדוע. לדיק: אם כן, למה להרגיש אשמה? לבו: אינני יודע. אולי העניין הוא שכל הזמן אומרים עלינו דברים נוראים שכאלה, ואי אפשר לענות. אחרי שזה נמשך שנים על שנים, אתה... לא אגיד שאתה מאמין בזה, אבל... אתה מאמין, קצת. גבלס הנאצי שדגל ב"שקר הגדול" של היטלר, גרס שאם חוזרים על שקר לעיתים קרובות למדי ובמשך זמן רב למדי סופו מתקבל כאמת. הוא לא הוסיף שגם קרבן השקר עלול להתחיל להאמין בו.". כדי שלא נאמין גם אנחנו בשקרים שמתהווים מולנו גם ברגעים אלו ממש צריך לעמוד כל הזמן מול העובדות ולא להתבלבל. אני עשיתי לי הרגל של פעם בשבועיים לשמוע עדות/סרטון מהימים הראשונים למלחמה- שלא אתבלבל ואדע שהמלחמה הזו היא עדיין מלחמת בני אור בבני חושך, מלחמה של הצודק והצדק מול הרשע המוחלט. שלא נשכח ולא נסלח. בשורות טובות לכולנו! נ.ב. [לאמיצים ולמתמידים שהגיעו עד לפה- הערה קטנה: הספר למרות חשיבותו הגדולה עבר עריכה והגהה שערורייתית- חייבים להוציא אותו מחדש ערוך ומהוגה כמו שצריך. הוצאת הקיבוץ המאוחד- לתשומת ליבכם!].

סה"כ ספר טוב... סה"כ החזיק אותי במתח... סה"כ מעניין... סה"כ נהנתי... סה"כ סה"כ... הגעתי לספר כי הסתקרנתי מאד מהכריכה בה מופיע מעין שרלוק הולמס חרדי. הרעיון הדליק אותי... אבל בסופו של יום ספר בינוני (ספרם של בינונים- למביני הומור חרדי). בקיצור- סופר טוב עם רעיון טוב אבל ביצוע בינוני. נראה שהסופר לא החליט מה בסופו של דבר הוא רוצה מהספר הזה. האם זה ספר בלשים? האם זה ספר מוסר? האם יש פה הצצה לעולם החרדי? האם זה כתב הגנה על החרדים? האם זה צחוקים ועקיצות על הדת? אולי זה ספר הלכה? אולי בכלל סיפור אהבה? אולי מותחן? אולי אני לא מבין וזה סימביוזה מדהימה של הכל ביחד? כל כך הרבה נישות (וגם עשרות דמויות שצריך להחזיק בראש) שלא ברור עדיין מה עניינו של הספר. קו העלילה של הספר הוא הבלש קלמן קימרלינג- בלש חרדי ירא שמיים עם שאלות אמוניות שמאוהב בסתר ליבו בפרומי הבלנית מסורבת הגט. פשעים ורציחות במאה שערים, חברותות בגמרא עם עיתונאי, שאלות ותשובות בהלכות ברכות וגיור- מתערבבות עם צ'ולנט חם, משלוחי מנות ורבנים לומדי תורה שתוכם כברם וגם שתוכם אינו כברם, עם פושעים חלקלקים ועם צדיקים נסתרים. אשר קרביץ נתלה באילן גבוה. הספר הזה מזכיר עוד ספר דומה שסבל מאותן בעיות רק ברמת ביצוע גבוהה יותר- "איגוד השוטרים היידיים" של מייקל שייבון (שלמרות הבלבול והבלאגן בספר-מצליח להחזיק עלילה יותר שוטפת וזורמת עם קו עלילה שסובל הרבה פחות מהסחות דעת משניות או מרגעים בהם הבלש/סופר מעביר לנו שיעור אמונה/מוסר/הלכה). בקיצור-אם משעמם לכם כרגע- תקראו אותו, כנראה שאפילו תיהנו. אבל אם יש לכם ספר יותר טוב על המדף- עדיף שתקראו אותו.

לסקירה זו מצורפת מתנה לקוראים... רבי שלמה אבן גבירול היה קודם כל תלמיד חכם וירא שמים- ידיו רב לו בפילוסופיה הקבלית ובחכמת ימי הביניים. כך צריך לראות אותו וכך גם צריך לזכור אותו- בשורה אחת עם ענקי הדורות יוצאי גלות ספרד- רבי אברהם אבן עזרא, רבי יהודה הלוי, רבי שמואל הנגיד, הרמבם ועוד. אבל... הוא גם היה בן אדם- אחד שכועס, אוהב, מתרגש מהטבע, עצוב, מתנצל וגם אדם עם חוש הומור משובח. רוב השירים בקובץ אכן רציניים מאד- מתעסקים בנושאים כבדים וחשובים עד למאד. בכלל בשירת ימי הביניים קשה למצוא הומור טוב אבל רבי שלמה הוכיח את עצמו גם בזה. לראיה אעתיק פה שיר במתנה לקוראי סימניה (השתמשו בו כשאתם מחזירים לחבר ספר גרוע שהשאלתם ממנו). [לשיר קוראים "יהי אחי לך ספר" והמהדיר מתאר אותו כך- "בהחזירו ספר שלא מצא חן בעיניו"] : יְהִי, אָחִי, לְךָ סֵפֶר שְׁלַחְתִּיו וּמִמְכֶּרֶת צְמִיתוּת לָךְ מְכַרְתִּיו, וְהָסֵר מֵעֲלֵי שִׁכְמִי כְּבֵדוּת, לְמַעַן כִּי כְהַר תָּבוֹר נְשָׂאתִיו. וּמָה אֶצְעַק וְעַד אָנָה אֲשַׁוַּע? וְעַל רֹאשִׁי חֲמָסִי כִּי שְׁאִלְתִיו! וְלֹא אֶתְמַהּ בְּךָ, כִּי אַתְּ נְתַתּוֹ אֲבָל אֱתְמַהּ בְּנַפְשִׁי, כִּי לְקַחְתִּיו. וְזַמֹּתִי הֱיוֹת לִי בוֹ תְעָלָה וְכָמוֹךָ תְּמִים דֵּעִים חֲשַׁבְתִיו, וְכַמָּה הֶעֱבַדְתַּנִי בְּקָרְאוֹ – וְלוּ הָיָה אֱלוֹהַּ, לֹא עֲבַדְתִּיו! וְזָכַרְתִּי שְׁמוֹ בִּקְהַל חֲכָמִים – וְכִמְעַט יִסְקְלוּנִי עֵת זְכֵרְתִיו. וְאָמְנָם כִּי אֲנִי מוֹשֵׁל בְּרוּחִי אֲשֶׁר לֹא בַחֲמַת אַפִּי קְרַעְתִּיו! חֲדַל לָתֵת עֲוֹן רַב עַל עֲוֹנָךְ, וְאִם הוּא מִנְּשֹׂא גָדוֹל – סְלַחְתִּיו. וְלֹא אֶפְנָה אֲנִי עוֹד אַחֲרֵי זאת וְלֹא אוֹסִיף רְאוֹתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיו. לְכָה, אִיעָצְךָ וּשְׁמַע בְּקוֹלִי – וְלֹא אִיעַץ אֱנוֹשׁ כִּי אִם אֲהַבְתִיו: חֲצָב-קֶבֶר וְטָמְנֵהוּ בְתוֹכוֹ, וְאַל יִחַר לְךָ אֹמֶר גְּזַרְתִּיו. וְאִם אָדָם חֲסַר לֵב יִדְרְשֵׁהוּ תְּכַחֶשׁ-בּוֹ וְתֹאמַר “לֹא רְאִיתִיו"!

לסקירה זו מצורפת מתנה לקוראים... רבי שלמה אבן גבירול היה קודם כל תלמיד חכם וירא שמים- ידיו רב לו בפילוסופיה הקבלית ובחכמת ימי הביניים. כך צריך לראות אותו וכך גם צריך לזכור אותו- בשורה אחת עם ענקי הדורות יוצאי גלות ספרד- רבי אברהם אבן עזרא, רבי יהודה הלוי, רבי שמואל הנגיד, הרמבם ועוד. אבל... הוא גם היה בן אדם- אחד שכועס, אוהב, מתרגש מהטבע, עצוב, מתנצל וגם אדם עם חוש הומור משובח. רוב השירים בקובץ אכן רציניים מאד- מתעסקים בנושאים כבדים וחשובים עד למאד. בכלל בשירת ימי הביניים קשה למצוא הומור טוב אבל רבי שלמה הוכיח את עצמו גם בזה. לראיה אעתיק פה שיר במתנה לקוראי סימניה (השתמשו בו כשאתם מחזירים לחבר ספר גרוע שהשאלתם ממנו). [לשיר קוראים "יהי אחי לך ספר" והמהדיר מתאר אותו כך- "בהחזירו ספר שלא מצא חן בעיניו"] : יְהִי, אָחִי, לְךָ סֵפֶר שְׁלַחְתִּיו וּמִמְכֶּרֶת צְמִיתוּת לָךְ מְכַרְתִּיו, וְהָסֵר מֵעֲלֵי שִׁכְמִי כְּבֵדוּת, לְמַעַן כִּי כְהַר תָּבוֹר נְשָׂאתִיו. וּמָה אֶצְעַק וְעַד אָנָה אֲשַׁוַּע? וְעַל רֹאשִׁי חֲמָסִי כִּי שְׁאִלְתִיו! וְלֹא אֶתְמַהּ בְּךָ, כִּי אַתְּ נְתַתּוֹ אֲבָל אֱתְמַהּ בְּנַפְשִׁי, כִּי לְקַחְתִּיו. וְזַמֹּתִי הֱיוֹת לִי בוֹ תְעָלָה וְכָמוֹךָ תְּמִים דֵּעִים חֲשַׁבְתִיו, וְכַמָּה הֶעֱבַדְתַּנִי בְּקָרְאוֹ – וְלוּ הָיָה אֱלוֹהַּ, לֹא עֲבַדְתִּיו! וְזָכַרְתִּי שְׁמוֹ בִּקְהַל חֲכָמִים – וְכִמְעַט יִסְקְלוּנִי עֵת זְכֵרְתִיו. וְאָמְנָם כִּי אֲנִי מוֹשֵׁל בְּרוּחִי אֲשֶׁר לֹא בַחֲמַת אַפִּי קְרַעְתִּיו! חֲדַל לָתֵת עֲוֹן רַב עַל עֲוֹנָךְ, וְאִם הוּא מִנְּשֹׂא גָדוֹל – סְלַחְתִּיו. וְלֹא אֶפְנָה אֲנִי עוֹד אַחֲרֵי זאת וְלֹא אוֹסִיף רְאוֹתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיו. לְכָה, אִיעָצְךָ וּשְׁמַע בְּקוֹלִי – וְלֹא אִיעַץ אֱנוֹשׁ כִּי אִם אֲהַבְתִיו: חֲצָב-קֶבֶר וְטָמְנֵהוּ בְתוֹכוֹ, וְאַל יִחַר לְךָ אֹמֶר גְּזַרְתִּיו. וְאִם אָדָם חֲסַר לֵב יִדְרְשֵׁהוּ תְּכַחֶשׁ-בּוֹ וְתֹאמַר “לֹא רְאִיתִיו"!

לסקירה זו מצורפת מתנה לקוראים... רבי שלמה אבן גבירול היה קודם כל תלמיד חכם וירא שמים- ידיו רב לו בפילוסופיה הקבלית ובחכמת ימי הביניים. כך צריך לראות אותו וכך גם צריך לזכור אותו- בשורה אחת עם ענקי הדורות יוצאי גלות ספרד- רבי אברהם אבן עזרא, רבי יהודה הלוי, רבי שמואל הנגיד, הרמבם ועוד. אבל... הוא גם היה בן אדם- אחד שכועס, אוהב, מתרגש מהטבע, עצוב, מתנצל וגם אדם עם חוש הומור משובח. רוב השירים בקובץ אכן רציניים מאד- מתעסקים בנושאים כבדים וחשובים עד למאד. בכלל בשירת ימי הביניים קשה למצוא הומור טוב אבל רבי שלמה הוכיח את עצמו גם בזה. לראיה אעתיק פה שיר במתנה לקוראי סימניה (השתמשו בו כשאתם מחזירים לחבר ספר גרוע שהשאלתם ממנו). [לשיר קוראים "יהי אחי לך ספר" והמהדיר מתאר אותו כך- "בהחזירו ספר שלא מצא חן בעיניו"] : יְהִי, אָחִי, לְךָ סֵפֶר שְׁלַחְתִּיו וּמִמְכֶּרֶת צְמִיתוּת לָךְ מְכַרְתִּיו, וְהָסֵר מֵעֲלֵי שִׁכְמִי כְּבֵדוּת, לְמַעַן כִּי כְהַר תָּבוֹר נְשָׂאתִיו. וּמָה אֶצְעַק וְעַד אָנָה אֲשַׁוַּע? וְעַל רֹאשִׁי חֲמָסִי כִּי שְׁאִלְתִיו! וְלֹא אֶתְמַהּ בְּךָ, כִּי אַתְּ נְתַתּוֹ אֲבָל אֱתְמַהּ בְּנַפְשִׁי, כִּי לְקַחְתִּיו. וְזַמֹּתִי הֱיוֹת לִי בוֹ תְעָלָה וְכָמוֹךָ תְּמִים דֵּעִים חֲשַׁבְתִיו, וְכַמָּה הֶעֱבַדְתַּנִי בְּקָרְאוֹ – וְלוּ הָיָה אֱלוֹהַּ, לֹא עֲבַדְתִּיו! וְזָכַרְתִּי שְׁמוֹ בִּקְהַל חֲכָמִים – וְכִמְעַט יִסְקְלוּנִי עֵת זְכֵרְתִיו. וְאָמְנָם כִּי אֲנִי מוֹשֵׁל בְּרוּחִי אֲשֶׁר לֹא בַחֲמַת אַפִּי קְרַעְתִּיו! חֲדַל לָתֵת עֲוֹן רַב עַל עֲוֹנָךְ, וְאִם הוּא מִנְּשֹׂא גָדוֹל – סְלַחְתִּיו. וְלֹא אֶפְנָה אֲנִי עוֹד אַחֲרֵי זאת וְלֹא אוֹסִיף רְאוֹתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיו. לְכָה, אִיעָצְךָ וּשְׁמַע בְּקוֹלִי – וְלֹא אִיעַץ אֱנוֹשׁ כִּי אִם אֲהַבְתִיו: חֲצָב-קֶבֶר וְטָמְנֵהוּ בְתוֹכוֹ, וְאַל יִחַר לְךָ אֹמֶר גְּזַרְתִּיו. וְאִם אָדָם חֲסַר לֵב יִדְרְשֵׁהוּ תְּכַחֶשׁ-בּוֹ וְתֹאמַר “לֹא רְאִיתִיו"!

לסקירה זו מצורפת מתנה לקוראים... רבי שלמה אבן גבירול היה קודם כל תלמיד חכם וירא שמים- ידיו רב לו בפילוסופיה הקבלית ובחכמת ימי הביניים. כך צריך לראות אותו וכך גם צריך לזכור אותו- בשורה אחת עם ענקי הדורות יוצאי גלות ספרד- רבי אברהם אבן עזרא, רבי יהודה הלוי, רבי שמואל הנגיד, הרמבם ועוד. אבל... הוא גם היה בן אדם- אחד שכועס, אוהב, מתרגש מהטבע, עצוב, מתנצל וגם אדם עם חוש הומור משובח. רוב השירים בקובץ אכן רציניים מאד- מתעסקים בנושאים כבדים וחשובים עד למאד. בכלל בשירת ימי הביניים קשה למצוא הומור טוב אבל רבי שלמה הוכיח את עצמו גם בזה. לראיה אעתיק פה שיר במתנה לקוראי סימניה (השתמשו בו כשאתם מחזירים לחבר ספר גרוע שהשאלתם ממנו). [לשיר קוראים "יהי אחי לך ספר" והמהדיר מתאר אותו כך- "בהחזירו ספר שלא מצא חן בעיניו"] : יְהִי, אָחִי, לְךָ סֵפֶר שְׁלַחְתִּיו וּמִמְכֶּרֶת צְמִיתוּת לָךְ מְכַרְתִּיו, וְהָסֵר מֵעֲלֵי שִׁכְמִי כְּבֵדוּת, לְמַעַן כִּי כְהַר תָּבוֹר נְשָׂאתִיו. וּמָה אֶצְעַק וְעַד אָנָה אֲשַׁוַּע? וְעַל רֹאשִׁי חֲמָסִי כִּי שְׁאִלְתִיו! וְלֹא אֶתְמַהּ בְּךָ, כִּי אַתְּ נְתַתּוֹ אֲבָל אֱתְמַהּ בְּנַפְשִׁי, כִּי לְקַחְתִּיו. וְזַמֹּתִי הֱיוֹת לִי בוֹ תְעָלָה וְכָמוֹךָ תְּמִים דֵּעִים חֲשַׁבְתִיו, וְכַמָּה הֶעֱבַדְתַּנִי בְּקָרְאוֹ – וְלוּ הָיָה אֱלוֹהַּ, לֹא עֲבַדְתִּיו! וְזָכַרְתִּי שְׁמוֹ בִּקְהַל חֲכָמִים – וְכִמְעַט יִסְקְלוּנִי עֵת זְכֵרְתִיו. וְאָמְנָם כִּי אֲנִי מוֹשֵׁל בְּרוּחִי אֲשֶׁר לֹא בַחֲמַת אַפִּי קְרַעְתִּיו! חֲדַל לָתֵת עֲוֹן רַב עַל עֲוֹנָךְ, וְאִם הוּא מִנְּשֹׂא גָדוֹל – סְלַחְתִּיו. וְלֹא אֶפְנָה אֲנִי עוֹד אַחֲרֵי זאת וְלֹא אוֹסִיף רְאוֹתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיו. לְכָה, אִיעָצְךָ וּשְׁמַע בְּקוֹלִי – וְלֹא אִיעַץ אֱנוֹשׁ כִּי אִם אֲהַבְתִיו: חֲצָב-קֶבֶר וְטָמְנֵהוּ בְתוֹכוֹ, וְאַל יִחַר לְךָ אֹמֶר גְּזַרְתִּיו. וְאִם אָדָם חֲסַר לֵב יִדְרְשֵׁהוּ תְּכַחֶשׁ-בּוֹ וְתֹאמַר “לֹא רְאִיתִיו"!