היתה לי הזכות להיות מהראשונים לקבל את הספר לידיי ואחרי שקראתי סוף סוף את קובץ הסיפורים של בוריס אקונין, אתחיל בזה שאני מאוד אוהב את הסופר הזה, קראתי בהנאה רבה את הספרים הראשונים בסדרת ההרפתקאות של אראסט פטרוביץ' פנדורין, מצד שני עם אוסף סיפורים פחות הולך לו, לפחות כך היה מאוסף הסיפורים הקודם שלו, ״מחרוזת ירקן״.
בכל מקרה אוסף הסיפורים ״כדור המים״, כולל בתוכו רק שלוש נובלות: "כדור מים", "מפרש בודד" ו"לאן, אם כן, נפליג?". אקונין סיווג כל אחת מהנובלות כ"פרשה טכנוקרטית", "פרשה נוסטלגית" ו"פרשה אידיוטית", בהתאמה. כל שלוש הנובלות שונות זו מזו, ולכן יש היגיון להעריך כל אחת מהן בנפרד.
בפרשה הטכנוקרטית "כדור מים", העלילה מתרחשת בשנת 1903. אראסט פטרוביץ' חי לו בנעימים על אי בים הקריבי, צולל עם ציוד צלילה ונהנה מהחיים. לפתע מופיע גנרל אנגלי עם משימה ללכוד רוצח סדרתי. מובן מאליו שאראסט פטרוביץ' לוקח על עצמו את החקירה. באופן כללי, החלק הראשון של הנובלה נקרא בקלות והוא סיפור מרתק. לאחר מכן מתחילה איזושהי אפוקליפסה מתערובת של ז'ול ורן ("עשרים אלף מיל מתחת למים"), עלילות הגבורה של הסופרמן הרוסי פנדורין (והוא מתחיל יותר ויותר להיראות כמו גיבור-על בלתי מנוצח) ואגודות סתרים ברוח הרומן הראשון, "עזאזל". כמעט שכחנו את הרוצח והפעם זו דמות חדשה בשם נפוליאון, שבונה חברה של אנשים מושלמים שמרוממים את עצמם מעל השאר. בנייתו של העולם החדש מתרחשת על אי מתחת למים, שמצויד בטכנולוגיה סופר-מודרנית (רגע, אנחנו בתחילת המאה העשרים!). ניחא, צוללת, ציוד צלילה ואפילו פוליגרף, אבל מסכי מעקב וידאו עם שלטי בקרה מרחוק? פה ושם מסתובבים מרגלים מושחתים (גרמנים, אנגלים, רוסים), הרים של גופות ומאיזושהי סיבה הוכנסה גם "נערת ג'יימס בונד", שהיא בת 13. עם זאת, כפיתיון לפדופיל בסוף היא שיחקה את תפקידה (צריך איכשהו לפתור את קו העלילה עם הרוצח). חייב לומר שאת זה דווקא סיימתי לקרוא בכוח. אומנם סגנון הכתיבה עדיין טוב כפי שהיה, אבל הנובלה הזאת הרגישה כמו מחווה מוזרה לג׳יימס בונד.
הפרשה הנוסטלגית "מפרש בודד" מצאה חן בעיניי הרבה יותר. העלילה מתרחשת בשנת 1906. פנדורין, שהתעשר, חי בפאר עם יפהפייה צרפתייה בפריז, אך הבשורה על מותה של אהובתו לשעבר (שהייתה נזירה ממחוז עבר-הוולגה, בזבולז'סק) מאלצת את הגיבור שלנו לחזור לרוסיה. מקום ההתרחשות מזכיר רומנים אחרים של אקונין על הנזירה פלאגיה (אבל זאת לא היא), שלא תורגמו לעברית. לאורך כל הספר הגיבור מתרפק בנוסטלגיה על זמנים עברו, והקורא — על אקונין המוקדם. דמותה של אהובתו לשעבר של אראסט פטרוביץ' נדדה מהרומן "משימות מיוחדות" (אם כי באותו רומן לא היה נראה ש"היא" כל כך יקרה לפנדורין). לאורך כל הנובלה עוברת ההשוואה רוסיה-אירופה. באופן טבעי, באירופה הכל נהדר: רחובות נקיים, מכוניות, גברות מהודרות, וכולם ללא יוצא מן הכלל מתורבתים ומשכילים. בעוד שברוסיה יש בוץ, פראיות, נחשלות בכל התחומים, בורות, שלא לדבר על היררכיית השלטון הרקובה מהיסוד. ובמיוחד רקובה מכל היא זאוולז'סק. במקום מושל פרוגרסיבי, בפועל שולט בכולם ובכל מנהל בית הכלא (בריון גס רוח), ושיטת הניהול היחידה שלו היא כוח. הפקידים המקומיים מפחדים ומצייתים. התקווה היחידה היא שפקיד שקט ואדיש, מכור למורפיום (לפי העלילה, בעבר היה נלהב ופרקטי, שחלם "להציל את העולם", או לפחות את זוואלז'סק מהחשכת הדעת ומאי צדק) יעבור שינוי וייקח את השלטון לידיו. עם זאת, לאחר שנקלע לסביבה רקובה (כמו מלפפון טרי בתוך צנצנת חמוצים), גם נשמתו נרקבת. והכל היה יכול להיות כל כך קודר וחסר מוצא, אבל הסוף בכל זאת זה יוצא אופטימי, אנחנו מזדהים עם רגשותיו של פנדורין ואפילו, בזכות הפרקים האחרונים, מוכנים לסלוח לסופר על כל פערי העלילה (למשל, דחף אצבע לעבר האויב ושלח אותו לשיתוק של שבוע). בנוסף לכך, בנובלה בכל זאת מבליחות שתיים-שלוש דמויות נורמליות.
הנובלה השלישית היא הפרשה האידיוטיות "לאן, אם כן, נפליג?". מדוע אידיוטית, כל אחד (לפי כוונת הסופר) מחליט לעצמו. העלילה מתרחשת בשנת 1912. למעשה, קו העלילה הבלשי נחשף כמעט מיד, אבל הגיבור "פתאום" עושה כמות כזו של שטויות, שהוא לא מצליח ללכוד את הפושע. בכנות, בנובלה זו דמותו של פנדורין כשחצן בטוח בעצמו מעוררת תחושות דחייה. מתוך הדברים המעניינים שקורים כאן אפשר לציין טת פגישתו של פנדורין עם מנהיגי המהפכה לעתיד, לנין וסטלין. פגישה כזו בין לנין לסטלין אכן התקיימה בקרקוב בשנת 1913, הם היו שם, פתרו סוגיות פוליטיות והסרקזם הקל של הסופר בהחלט במקום, כמו גם הרמיזות לאירועים ברוסיה המודרנית.
גזר הדין? האוסף בכללותו חלש בהרבה מספריו הקודמים של בוריס אקונין. חששתי להניח שאחד הסופרים האהובים עליי איבד את ההשראה שלו. פנדורין הופך יותר ויותר לפוליטיקאי (באופן כללי, יש הרבה מאוד פוליטיקה בספר הזה). הדמות האהובה היפני מאסה, הופכת יותר ויותר דומה לפרודיה על יפני. עם זאת, בספר הזה יש די מעט ממנו, ובעלילת "מפרש בודד" הסופר בכלל "משאיר" את מאסה לשבת בפריז.
אבל הספר שנון ושומר על אותו סגנון כמו ספריו האחרים ומובן מאליו, שלמרות הביקורת על "כדור מים", את הספר הבא של בוריס אקונין (והאחרון בסדרת תיבת פנדורין!) בכל זאת ארכוש ואקרא!
