אורי בר יוסף ("הצופה שנרדם", "המלאך", "מלחמה משלו", "התאוששות") כתב ספר מרתק ואקטואלי מאין כמוהו, המשלב בין היסטוריה צבאית לפסיכולוגיה. הספר, שיצא לאור בשנת 2019, אינו נישתי לחובבי היסטוריה צבאית אלא נקרא בצורה קולחת ובאופן אישי אצלי בצורה די מהממת לאור אירועי 7/10/23 והשלכותיהם. ספר מומלץ לקריאה למי שמחפש למצוא הסבר, הגיון כלשהו או לעשיית סדר מסויים בראש בטראומה והסערה שעוברים ישראלים רבים מאז השבת השחורה. ספר זה מבוסס במידה על ספר קודם שנכתב באנגלית יחד עם רוז מקדרמוט אשר בוחן את הגורם האנושי בניתוח ידיעות מודיעיניות. מעבר לכתיבה והמחקר שעשה המחבר, אהבתי שניתן לקשר בין דוגמאות צבאיות לבין המרחב האזרחי, כמו בחברות מסחריות ו"פוליטיקות" פנימיות שקיימות גם בהן. אביא שתי דוגמאות מהספר להצגת איכות הכתיבה והמחקר. עמודים 100-101 "ניתוח לאחר מעשה של חלק ניכר ממתקפות הפתע, בין שבתחילת המלחמה ובין שבמהלה, מגלה שורת אירועים דומה: * בנקודת זמן מסוימת הצד היוזם מחליט לקרוא תיגר על ההרתעה המתחזקת את הסטטוס-קוו ולצאת למתקפה. * ככל שהכנותיו למתקפה צוברות תאוצה, הקורבן מקבל זרם הולך ומתחזק של מידע על בניית יכולת צבאית לקראת המתקפה ועל הכוונה לבצע אותה. * בשלב מסוים חלק מהמעריכים וממקבלי ההחלטות בצד הקורבן מבינים שהאויב מתכוון לתקוף, בעוד אחרים דברים בעמדתם שההרתעה עדיין אפקטיבית, הסטטוס-קוו אינו מאוים ומלחמה אינה צפויה בשל מגבלות יסוד שימנעו מהאויב לתקוף. * כאשר מתקרב מועד המתקפה, הידיעות על כוונותיו ועל יכולתיו של האויב לתקוף נעשות חד-משמעיות, אבל כמה מקבלי החלטות או מעריכי מודיעין נותרים משוכנעים בדעתם שמתקפה כזאת אינה אפשרית ולכן הם נוקטים צעדים שונים שמביאים לכך שהקורבן אינו משתמש באמצעי ההגנה הנדרשים ואשר עומדים לרשותו. * בסופו של דבר המתקפה פורצת ומוצאת את הקורבן לא מוכן לקראתה." זה כל כך רלוונטי שהקישור לאירועים האחרונים נעשה מעצמו תוך כדי הקריאה. הדוגמאות בספר עצמו מתמקדות ביום כיפור, מבצע ברברוסה, מלחמת קוריאה, פרל הארבור, אבל לא רק. "הספר מנסה להבין מה מניע את אותם יחידים, מנהיגים או קציני מודיעין, לדבוק עד הרגע האחרון בהערכתם שהאויב לא יתקוף בעוד אחרים שחשופים לאותו מידע מבינים שהמתקפה בשער." בקלות הספר יכול לשמש כתבנית לועדת החקירה, אשר לצערנו כנראה לא תהיה האחרונה. מי יתן ונדע ללמוד, להשכיל ולהשתפר ונפסיק לשלם בדם ובסבל. קטע נוסף שמקשר לארגונים אזרחיים ולא רק צבאיים: "הנטייה למאבקי כוח ארגוניים היא תופעה אונברסלית. המאבקים יכולים להיות בין ראשי הארגון לבין עצמם, בין קבוצות שונות בתוך הארגון או בין ארגונים שונים, והם יבואו על חשבון יעילות הארגונים בביצוע תפקידיהם. מאבקי הכוח בארגוני מודיעים עלולים להיות הרסניים במיוחד מכיוון שהמוצר שמייצרים הארגונים האלה הוא ידע וידע, כפי שקבע פרנסיס בייקון, הוא כוח. לכן ככל שמאבקי הכוח בתוך הארגון ובין הארגונים יהיו חריפים יותר, כך גם תגדל הנטייה שלא להעביר מידע או משאבים חיוניים מארגון אחד לאחר או להמעיט בערך של מידע והערכות הבאים מארגון אחר בקהילה כדי לצמצם את השפעתו." זה הספר הראשון של אורי בר יוסף שקראתי, בהחלט משאיר טעם של עוד ואוסיף את כתביו לרשימות הקריאה הבאות. 476 עמודים, מהם יותר ממאה דפים של ביבליוגרפיה והערות. קריאה מומלצת.

אורי בר יוסף ("הצופה שנרדם", "המלאך", "מלחמה משלו", "התאוששות") כתב ספר מרתק ואקטואלי מאין כמוהו, המשלב בין היסטוריה צבאית לפסיכולוגיה. הספר, שיצא לאור בשנת 2019, אינו נישתי לחובבי היסטוריה צבאית אלא נקרא בצורה קולחת ובאופן אישי אצלי בצורה די מהממת לאור אירועי 7/10/23 והשלכותיהם. ספר מומלץ לקריאה למי שמחפש למצוא הסבר, הגיון כלשהו או לעשיית סדר מסויים בראש בטראומה והסערה שעוברים ישראלים רבים מאז השבת השחורה. ספר זה מבוסס במידה על ספר קודם שנכתב באנגלית יחד עם רוז מקדרמוט אשר בוחן את הגורם האנושי בניתוח ידיעות מודיעיניות. מעבר לכתיבה והמחקר שעשה המחבר, אהבתי שניתן לקשר בין דוגמאות צבאיות לבין המרחב האזרחי, כמו בחברות מסחריות ו"פוליטיקות" פנימיות שקיימות גם בהן. אביא שתי דוגמאות מהספר להצגת איכות הכתיבה והמחקר. עמודים 100-101 "ניתוח לאחר מעשה של חלק ניכר ממתקפות הפתע, בין שבתחילת המלחמה ובין שבמהלה, מגלה שורת אירועים דומה: * בנקודת זמן מסוימת הצד היוזם מחליט לקרוא תיגר על ההרתעה המתחזקת את הסטטוס-קוו ולצאת למתקפה. * ככל שהכנותיו למתקפה צוברות תאוצה, הקורבן מקבל זרם הולך ומתחזק של מידע על בניית יכולת צבאית לקראת המתקפה ועל הכוונה לבצע אותה. * בשלב מסוים חלק מהמעריכים וממקבלי ההחלטות בצד הקורבן מבינים שהאויב מתכוון לתקוף, בעוד אחרים דברים בעמדתם שההרתעה עדיין אפקטיבית, הסטטוס-קוו אינו מאוים ומלחמה אינה צפויה בשל מגבלות יסוד שימנעו מהאויב לתקוף. * כאשר מתקרב מועד המתקפה, הידיעות על כוונותיו ועל יכולתיו של האויב לתקוף נעשות חד-משמעיות, אבל כמה מקבלי החלטות או מעריכי מודיעין נותרים משוכנעים בדעתם שמתקפה כזאת אינה אפשרית ולכן הם נוקטים צעדים שונים שמביאים לכך שהקורבן אינו משתמש באמצעי ההגנה הנדרשים ואשר עומדים לרשותו. * בסופו של דבר המתקפה פורצת ומוצאת את הקורבן לא מוכן לקראתה." זה כל כך רלוונטי שהקישור לאירועים האחרונים נעשה מעצמו תוך כדי הקריאה. הדוגמאות בספר עצמו מתמקדות ביום כיפור, מבצע ברברוסה, מלחמת קוריאה, פרל הארבור, אבל לא רק. "הספר מנסה להבין מה מניע את אותם יחידים, מנהיגים או קציני מודיעין, לדבוק עד הרגע האחרון בהערכתם שהאויב לא יתקוף בעוד אחרים שחשופים לאותו מידע מבינים שהמתקפה בשער." בקלות הספר יכול לשמש כתבנית לועדת החקירה, אשר לצערנו כנראה לא תהיה האחרונה. מי יתן ונדע ללמוד, להשכיל ולהשתפר ונפסיק לשלם בדם ובסבל. קטע נוסף שמקשר לארגונים אזרחיים ולא רק צבאיים: "הנטייה למאבקי כוח ארגוניים היא תופעה אונברסלית. המאבקים יכולים להיות בין ראשי הארגון לבין עצמם, בין קבוצות שונות בתוך הארגון או בין ארגונים שונים, והם יבואו על חשבון יעילות הארגונים בביצוע תפקידיהם. מאבקי הכוח בארגוני מודיעים עלולים להיות הרסניים במיוחד מכיוון שהמוצר שמייצרים הארגונים האלה הוא ידע וידע, כפי שקבע פרנסיס בייקון, הוא כוח. לכן ככל שמאבקי הכוח בתוך הארגון ובין הארגונים יהיו חריפים יותר, כך גם תגדל הנטייה שלא להעביר מידע או משאבים חיוניים מארגון אחד לאחר או להמעיט בערך של מידע והערכות הבאים מארגון אחר בקהילה כדי לצמצם את השפעתו." זה הספר הראשון של אורי בר יוסף שקראתי, בהחלט משאיר טעם של עוד ואוסיף את כתביו לרשימות הקריאה הבאות. 476 עמודים, מהם יותר ממאה דפים של ביבליוגרפיה והערות. קריאה מומלצת.

אורי בר יוסף ("הצופה שנרדם", "המלאך", "מלחמה משלו", "התאוששות") כתב ספר מרתק ואקטואלי מאין כמוהו, המשלב בין היסטוריה צבאית לפסיכולוגיה. הספר, שיצא לאור בשנת 2019, אינו נישתי לחובבי היסטוריה צבאית אלא נקרא בצורה קולחת ובאופן אישי אצלי בצורה די מהממת לאור אירועי 7/10/23 והשלכותיהם. ספר מומלץ לקריאה למי שמחפש למצוא הסבר, הגיון כלשהו או לעשיית סדר מסויים בראש בטראומה והסערה שעוברים ישראלים רבים מאז השבת השחורה. ספר זה מבוסס במידה על ספר קודם שנכתב באנגלית יחד עם רוז מקדרמוט אשר בוחן את הגורם האנושי בניתוח ידיעות מודיעיניות. מעבר לכתיבה והמחקר שעשה המחבר, אהבתי שניתן לקשר בין דוגמאות צבאיות לבין המרחב האזרחי, כמו בחברות מסחריות ו"פוליטיקות" פנימיות שקיימות גם בהן. אביא שתי דוגמאות מהספר להצגת איכות הכתיבה והמחקר. עמודים 100-101 "ניתוח לאחר מעשה של חלק ניכר ממתקפות הפתע, בין שבתחילת המלחמה ובין שבמהלה, מגלה שורת אירועים דומה: * בנקודת זמן מסוימת הצד היוזם מחליט לקרוא תיגר על ההרתעה המתחזקת את הסטטוס-קוו ולצאת למתקפה. * ככל שהכנותיו למתקפה צוברות תאוצה, הקורבן מקבל זרם הולך ומתחזק של מידע על בניית יכולת צבאית לקראת המתקפה ועל הכוונה לבצע אותה. * בשלב מסוים חלק מהמעריכים וממקבלי ההחלטות בצד הקורבן מבינים שהאויב מתכוון לתקוף, בעוד אחרים דברים בעמדתם שההרתעה עדיין אפקטיבית, הסטטוס-קוו אינו מאוים ומלחמה אינה צפויה בשל מגבלות יסוד שימנעו מהאויב לתקוף. * כאשר מתקרב מועד המתקפה, הידיעות על כוונותיו ועל יכולתיו של האויב לתקוף נעשות חד-משמעיות, אבל כמה מקבלי החלטות או מעריכי מודיעין נותרים משוכנעים בדעתם שמתקפה כזאת אינה אפשרית ולכן הם נוקטים צעדים שונים שמביאים לכך שהקורבן אינו משתמש באמצעי ההגנה הנדרשים ואשר עומדים לרשותו. * בסופו של דבר המתקפה פורצת ומוצאת את הקורבן לא מוכן לקראתה." זה כל כך רלוונטי שהקישור לאירועים האחרונים נעשה מעצמו תוך כדי הקריאה. הדוגמאות בספר עצמו מתמקדות ביום כיפור, מבצע ברברוסה, מלחמת קוריאה, פרל הארבור, אבל לא רק. "הספר מנסה להבין מה מניע את אותם יחידים, מנהיגים או קציני מודיעין, לדבוק עד הרגע האחרון בהערכתם שהאויב לא יתקוף בעוד אחרים שחשופים לאותו מידע מבינים שהמתקפה בשער." בקלות הספר יכול לשמש כתבנית לועדת החקירה, אשר לצערנו כנראה לא תהיה האחרונה. מי יתן ונדע ללמוד, להשכיל ולהשתפר ונפסיק לשלם בדם ובסבל. קטע נוסף שמקשר לארגונים אזרחיים ולא רק צבאיים: "הנטייה למאבקי כוח ארגוניים היא תופעה אונברסלית. המאבקים יכולים להיות בין ראשי הארגון לבין עצמם, בין קבוצות שונות בתוך הארגון או בין ארגונים שונים, והם יבואו על חשבון יעילות הארגונים בביצוע תפקידיהם. מאבקי הכוח בארגוני מודיעים עלולים להיות הרסניים במיוחד מכיוון שהמוצר שמייצרים הארגונים האלה הוא ידע וידע, כפי שקבע פרנסיס בייקון, הוא כוח. לכן ככל שמאבקי הכוח בתוך הארגון ובין הארגונים יהיו חריפים יותר, כך גם תגדל הנטייה שלא להעביר מידע או משאבים חיוניים מארגון אחד לאחר או להמעיט בערך של מידע והערכות הבאים מארגון אחר בקהילה כדי לצמצם את השפעתו." זה הספר הראשון של אורי בר יוסף שקראתי, בהחלט משאיר טעם של עוד ואוסיף את כתביו לרשימות הקריאה הבאות. 476 עמודים, מהם יותר ממאה דפים של ביבליוגרפיה והערות. קריאה מומלצת.

אורי בר יוסף ("הצופה שנרדם", "המלאך", "מלחמה משלו", "התאוששות") כתב ספר מרתק ואקטואלי מאין כמוהו, המשלב בין היסטוריה צבאית לפסיכולוגיה. הספר, שיצא לאור בשנת 2019, אינו נישתי לחובבי היסטוריה צבאית אלא נקרא בצורה קולחת ובאופן אישי אצלי בצורה די מהממת לאור אירועי 7/10/23 והשלכותיהם. ספר מומלץ לקריאה למי שמחפש למצוא הסבר, הגיון כלשהו או לעשיית סדר מסויים בראש בטראומה והסערה שעוברים ישראלים רבים מאז השבת השחורה. ספר זה מבוסס במידה על ספר קודם שנכתב באנגלית יחד עם רוז מקדרמוט אשר בוחן את הגורם האנושי בניתוח ידיעות מודיעיניות. מעבר לכתיבה והמחקר שעשה המחבר, אהבתי שניתן לקשר בין דוגמאות צבאיות לבין המרחב האזרחי, כמו בחברות מסחריות ו"פוליטיקות" פנימיות שקיימות גם בהן. אביא שתי דוגמאות מהספר להצגת איכות הכתיבה והמחקר. עמודים 100-101 "ניתוח לאחר מעשה של חלק ניכר ממתקפות הפתע, בין שבתחילת המלחמה ובין שבמהלה, מגלה שורת אירועים דומה: * בנקודת זמן מסוימת הצד היוזם מחליט לקרוא תיגר על ההרתעה המתחזקת את הסטטוס-קוו ולצאת למתקפה. * ככל שהכנותיו למתקפה צוברות תאוצה, הקורבן מקבל זרם הולך ומתחזק של מידע על בניית יכולת צבאית לקראת המתקפה ועל הכוונה לבצע אותה. * בשלב מסוים חלק מהמעריכים וממקבלי ההחלטות בצד הקורבן מבינים שהאויב מתכוון לתקוף, בעוד אחרים דברים בעמדתם שההרתעה עדיין אפקטיבית, הסטטוס-קוו אינו מאוים ומלחמה אינה צפויה בשל מגבלות יסוד שימנעו מהאויב לתקוף. * כאשר מתקרב מועד המתקפה, הידיעות על כוונותיו ועל יכולתיו של האויב לתקוף נעשות חד-משמעיות, אבל כמה מקבלי החלטות או מעריכי מודיעין נותרים משוכנעים בדעתם שמתקפה כזאת אינה אפשרית ולכן הם נוקטים צעדים שונים שמביאים לכך שהקורבן אינו משתמש באמצעי ההגנה הנדרשים ואשר עומדים לרשותו. * בסופו של דבר המתקפה פורצת ומוצאת את הקורבן לא מוכן לקראתה." זה כל כך רלוונטי שהקישור לאירועים האחרונים נעשה מעצמו תוך כדי הקריאה. הדוגמאות בספר עצמו מתמקדות ביום כיפור, מבצע ברברוסה, מלחמת קוריאה, פרל הארבור, אבל לא רק. "הספר מנסה להבין מה מניע את אותם יחידים, מנהיגים או קציני מודיעין, לדבוק עד הרגע האחרון בהערכתם שהאויב לא יתקוף בעוד אחרים שחשופים לאותו מידע מבינים שהמתקפה בשער." בקלות הספר יכול לשמש כתבנית לועדת החקירה, אשר לצערנו כנראה לא תהיה האחרונה. מי יתן ונדע ללמוד, להשכיל ולהשתפר ונפסיק לשלם בדם ובסבל. קטע נוסף שמקשר לארגונים אזרחיים ולא רק צבאיים: "הנטייה למאבקי כוח ארגוניים היא תופעה אונברסלית. המאבקים יכולים להיות בין ראשי הארגון לבין עצמם, בין קבוצות שונות בתוך הארגון או בין ארגונים שונים, והם יבואו על חשבון יעילות הארגונים בביצוע תפקידיהם. מאבקי הכוח בארגוני מודיעים עלולים להיות הרסניים במיוחד מכיוון שהמוצר שמייצרים הארגונים האלה הוא ידע וידע, כפי שקבע פרנסיס בייקון, הוא כוח. לכן ככל שמאבקי הכוח בתוך הארגון ובין הארגונים יהיו חריפים יותר, כך גם תגדל הנטייה שלא להעביר מידע או משאבים חיוניים מארגון אחד לאחר או להמעיט בערך של מידע והערכות הבאים מארגון אחר בקהילה כדי לצמצם את השפעתו." זה הספר הראשון של אורי בר יוסף שקראתי, בהחלט משאיר טעם של עוד ואוסיף את כתביו לרשימות הקריאה הבאות. 476 עמודים, מהם יותר ממאה דפים של ביבליוגרפיה והערות. קריאה מומלצת.

"מי כותבת ספר זיכרונות בגיל 21?" זו שאלה שמחברת הספר, יונומי פארק, שואלת בעמודיו האחרונים. תשובתה היא- מי שמבקשת להשלים עם עברה, מי שמבקשת לספר על הזוועות שחוותה, מי שאתרע מזלה ונולדה בצפון קוריאה ומי שסיפורה עשוי לעורר השראה ותקווה באחרים. ספר מרתק שנותן הצצה מעבר למסך החושך של צפון קוריאה. מדינה של 25 מיליון בני ערובה שחיים בעוני, בבערות, תחת שטיפת מוח וטרור בלתי פוסק מצד מנהיגה. צריך לקרוא כדי להבין וגם היא עצמה הייתה זקוקה לפרספקטיבה כדי לתפוס לאיזה חיים היא נולדה. מומלץ לעצור מדי פעם את הקריאה כדי לנסות להפנים את מה שעבר על יונומי כי רצף האירועים מסחרר. היא גדלה בצפון צפון קוריאה, לא רחוק מהגבול עם סין. הוריה השאירו אותה לבד עם אחותה למשך שבועות כאשר יצאו לחפש פרנסה בפיונגיאנג הבירה. שתי הילדות חיו מלאכול חרקים ושלג. מחזות של גופות נאכלות ע"י חולדות היו מחזה שכיח בדרך לבית הספר. מכיוון שאין במדינה מספיק חומר דישון לגידולי השדה, המדינה מחייבת כל משפחה לספק מכסה מוגדרת של צואת אדם לשימוש המדינה. העתקת המגורים מיוזמתך הינה עבירה על החוק. רוב הזמן אין חשמל וכשיש חובה שהרדיו שמסופק ע"י המדינה יהיה תמיד מופעל על תחנה שמשמיעה את שידורי התעמולה. כל האוכלוסייה מחולקת לקבוצות, מעין קסטות, בהן ניתן רק לרדת במעמד. הטרור כל כך טבוע באנשים, עד כדי שאימהות אוסרות על ילדיהן ללחוש מכיוון שציפורים ועכברים ישמעו אותם ומשם הדרך אל המנהיג הגדול היא קצרה. יונומי הייתה צריכה לעבור מספר מדינות כדי ללמוד את המילים "אהבה" או "השראה" אשר נמחקו מאוצר המילים בצפון. אי אפשר לתמצת את הזוועה הזו לסקירה אחת. מאוד מומלץ לקרוא ולהיחשף למה בני אדם מסוגלים לעולל אחד לשני גם בימינו. הילדה בת ה-13 נמלטה בגלל הרעב לסין, רק כדי ליפול לרשת של סוחרי אדם ולראות את אמה נאנסת מול עיניה בכדי להציל את בתה מאותה הזוועה. סיפורים קשים לעיכול. יחסית לצפון קוריאה, סין היא התקדמות גדולה אבל לא לנשים בלי תעודות שמאוימות להישלח חזרה למחנות המעצר והחינוך מחדש של המשטר הצפ"קאי. היא חווה התגלגלות מעבריין אחד למשנהו, חטיפה וכליאה ומשתפת את הקורא שהיא מרגישה בת מזל למרות הכל! סיפור באמת בלתי נתפס שנמשך למונגוליה, דרום קוריאה וארה"ב שסופו מלא באופטימיות נגד כל הסיכויים, כמאמר הקלישאה. כתיבה כל כך יפה, בוגרת וסוחפת של אחת הנשים הכי מרשימות שקראתי עליהן בחיי. ספר שקשה להוריד מהידיים בגלל רצף האירועים והחלון למציאות אחרת בה חיים אנשים. היא מעוררת השראה ללמוד, לעשות ולעזור. הלוואי ותמשיך לכתוב עוד.

"מי כותבת ספר זיכרונות בגיל 21?" זו שאלה שמחברת הספר, יונומי פארק, שואלת בעמודיו האחרונים. תשובתה היא- מי שמבקשת להשלים עם עברה, מי שמבקשת לספר על הזוועות שחוותה, מי שאתרע מזלה ונולדה בצפון קוריאה ומי שסיפורה עשוי לעורר השראה ותקווה באחרים. ספר מרתק שנותן הצצה מעבר למסך החושך של צפון קוריאה. מדינה של 25 מיליון בני ערובה שחיים בעוני, בבערות, תחת שטיפת מוח וטרור בלתי פוסק מצד מנהיגה. צריך לקרוא כדי להבין וגם היא עצמה הייתה זקוקה לפרספקטיבה כדי לתפוס לאיזה חיים היא נולדה. מומלץ לעצור מדי פעם את הקריאה כדי לנסות להפנים את מה שעבר על יונומי כי רצף האירועים מסחרר. היא גדלה בצפון צפון קוריאה, לא רחוק מהגבול עם סין. הוריה השאירו אותה לבד עם אחותה למשך שבועות כאשר יצאו לחפש פרנסה בפיונגיאנג הבירה. שתי הילדות חיו מלאכול חרקים ושלג. מחזות של גופות נאכלות ע"י חולדות היו מחזה שכיח בדרך לבית הספר. מכיוון שאין במדינה מספיק חומר דישון לגידולי השדה, המדינה מחייבת כל משפחה לספק מכסה מוגדרת של צואת אדם לשימוש המדינה. העתקת המגורים מיוזמתך הינה עבירה על החוק. רוב הזמן אין חשמל וכשיש חובה שהרדיו שמסופק ע"י המדינה יהיה תמיד מופעל על תחנה שמשמיעה את שידורי התעמולה. כל האוכלוסייה מחולקת לקבוצות, מעין קסטות, בהן ניתן רק לרדת במעמד. הטרור כל כך טבוע באנשים, עד כדי שאימהות אוסרות על ילדיהן ללחוש מכיוון שציפורים ועכברים ישמעו אותם ומשם הדרך אל המנהיג הגדול היא קצרה. יונומי הייתה צריכה לעבור מספר מדינות כדי ללמוד את המילים "אהבה" או "השראה" אשר נמחקו מאוצר המילים בצפון. אי אפשר לתמצת את הזוועה הזו לסקירה אחת. מאוד מומלץ לקרוא ולהיחשף למה בני אדם מסוגלים לעולל אחד לשני גם בימינו. הילדה בת ה-13 נמלטה בגלל הרעב לסין, רק כדי ליפול לרשת של סוחרי אדם ולראות את אמה נאנסת מול עיניה בכדי להציל את בתה מאותה הזוועה. סיפורים קשים לעיכול. יחסית לצפון קוריאה, סין היא התקדמות גדולה אבל לא לנשים בלי תעודות שמאוימות להישלח חזרה למחנות המעצר והחינוך מחדש של המשטר הצפ"קאי. היא חווה התגלגלות מעבריין אחד למשנהו, חטיפה וכליאה ומשתפת את הקורא שהיא מרגישה בת מזל למרות הכל! סיפור באמת בלתי נתפס שנמשך למונגוליה, דרום קוריאה וארה"ב שסופו מלא באופטימיות נגד כל הסיכויים, כמאמר הקלישאה. כתיבה כל כך יפה, בוגרת וסוחפת של אחת הנשים הכי מרשימות שקראתי עליהן בחיי. ספר שקשה להוריד מהידיים בגלל רצף האירועים והחלון למציאות אחרת בה חיים אנשים. היא מעוררת השראה ללמוד, לעשות ולעזור. הלוואי ותמשיך לכתוב עוד.