אורי בר יוסף ("הצופה שנרדם", "המלאך", "מלחמה משלו", "התאוששות") כתב ספר מרתק ואקטואלי מאין כמוהו, המשלב בין היסטוריה צבאית לפסיכולוגיה. הספר, שיצא לאור בשנת 2019, אינו נישתי לחובבי היסטוריה צבאית אלא נקרא בצורה קולחת ובאופן אישי אצלי בצורה די מהממת לאור אירועי 7/10/23 והשלכותיהם. ספר מומלץ לקריאה למי שמחפש למצוא הסבר, הגיון כלשהו או לעשיית סדר מסויים בראש בטראומה והסערה שעוברים ישראלים רבים מאז השבת השחורה. ספר זה מבוסס במידה על ספר קודם שנכתב באנגלית יחד עם רוז מקדרמוט אשר בוחן את הגורם האנושי בניתוח ידיעות מודיעיניות. מעבר לכתיבה והמחקר שעשה המחבר, אהבתי שניתן לקשר בין דוגמאות צבאיות לבין המרחב האזרחי, כמו בחברות מסחריות ו"פוליטיקות" פנימיות שקיימות גם בהן.

אביא שתי דוגמאות מהספר להצגת איכות הכתיבה והמחקר.

עמודים 100-101

"ניתוח לאחר מעשה של חלק ניכר ממתקפות הפתע, בין שבתחילת המלחמה ובין שבמהלה, מגלה שורת אירועים דומה:

* בנקודת זמן מסוימת הצד היוזם מחליט לקרוא תיגר על ההרתעה המתחזקת את הסטטוס-קוו ולצאת למתקפה.

* ככל שהכנותיו למתקפה צוברות תאוצה, הקורבן מקבל זרם הולך ומתחזק של מידע על בניית יכולת צבאית לקראת המתקפה ועל הכוונה לבצע אותה.

* בשלב מסוים חלק מהמעריכים וממקבלי ההחלטות בצד הקורבן מבינים שהאויב מתכוון לתקוף, בעוד אחרים דברים בעמדתם שההרתעה עדיין אפקטיבית, הסטטוס-קוו אינו מאוים ומלחמה אינה צפויה בשל מגבלות יסוד שימנעו מהאויב לתקוף.

* כאשר מתקרב מועד המתקפה, הידיעות על כוונותיו ועל יכולתיו של האויב לתקוף נעשות חד-משמעיות, אבל כמה מקבלי החלטות או מעריכי מודיעין נותרים משוכנעים בדעתם שמתקפה כזאת אינה אפשרית ולכן הם נוקטים צעדים שונים שמביאים לכך שהקורבן אינו משתמש באמצעי ההגנה הנדרשים ואשר עומדים לרשותו.

* בסופו של דבר המתקפה פורצת ומוצאת את הקורבן לא מוכן לקראתה."

זה כל כך רלוונטי שהקישור לאירועים האחרונים נעשה מעצמו תוך כדי הקריאה. הדוגמאות בספר עצמו מתמקדות ביום כיפור, מבצע ברברוסה, מלחמת קוריאה, פרל הארבור, אבל לא רק.

"הספר מנסה להבין מה מניע את אותם יחידים, מנהיגים או קציני מודיעין, לדבוק עד הרגע האחרון בהערכתם שהאויב לא יתקוף בעוד אחרים שחשופים לאותו מידע מבינים שהמתקפה בשער." בקלות הספר יכול לשמש כתבנית לועדת החקירה, אשר לצערנו כנראה לא תהיה האחרונה. מי יתן ונדע ללמוד, להשכיל ולהשתפר ונפסיק לשלם בדם ובסבל.

קטע נוסף שמקשר לארגונים אזרחיים ולא רק צבאיים:

"הנטייה למאבקי כוח ארגוניים היא תופעה אונברסלית. המאבקים יכולים להיות בין ראשי הארגון לבין עצמם, בין קבוצות שונות בתוך הארגון או בין ארגונים שונים, והם יבואו על חשבון יעילות הארגונים בביצוע תפקידיהם. מאבקי הכוח בארגוני מודיעים עלולים להיות הרסניים במיוחד מכיוון שהמוצר שמייצרים הארגונים האלה הוא ידע וידע, כפי שקבע פרנסיס בייקון, הוא כוח. לכן ככל שמאבקי הכוח בתוך הארגון ובין הארגונים יהיו חריפים יותר, כך גם תגדל הנטייה שלא להעביר מידע או משאבים חיוניים מארגון אחד לאחר או להמעיט בערך של מידע והערכות הבאים מארגון אחר בקהילה כדי לצמצם את השפעתו."

זה הספר הראשון של אורי בר יוסף שקראתי, בהחלט משאיר טעם של עוד ואוסיף את כתביו לרשימות הקריאה הבאות.

476 עמודים, מהם יותר ממאה דפים של ביבליוגרפיה והערות. קריאה מומלצת.

עמית סגל כותב על הפוליטיקה הישראלית. הוא עושה זאת תוך חלוקה של ספרו לפרקים ע"פ ראשי ממשלה. מנקודת מבטו, מזיכרונו או מהארכיון, הוא כותב על אירועים משמעותיים שקרו בתקופתם של כל אחד מראשי הממשלה, מוסיף סיפורים "עסיסיים" חלקם מוכרים יותר וחלקם הרבה פחות. הספר קצר למדי והפרקים בהתאם, לכן הניתוח והמסקנות נראות לעתים שטחיות או אפילו יומרניות, אבל בגלל הלשון והסגנון העמית סגלי בדרך כלל זה עובד יפה והספר נקרא במהירות של מותחן.

מעניין לקריאה אבל לא נטול קביעות שנויות במחלוקת (ש"ס היא המפלגה הימנית ביותר בפוליטיקה הישראלית, מרתון בחירות 2019 התרחש בגלל בנט פעם אחר פעם אחר פעם ועוד). עמית סגל לא נטול פניות ואינו אובייקטיבי בסקירתו, שזה כמובן טבעי לכל בר-דעת והוא כלל לא מתחייב לכתוב סקירה אובייקטיבית אלא מנסה למכור כמה שיותר ספרים. בעיני, דבר זה בא לידי ביטוי במיוחד בפרקים האחרונים של הספר, אלו על נתניהו ובנט. יתכן והדבר נובע מזיכרון טרי שטרם שכך, או מדעתו האישית של המחבר שבוחר להדגיש דבר אחד ולהתעלם מאחר או מכיוון שמדובר בהיסטוריה טרייה שהשפעותיה לטווח הארוך טרם גובשו (כמו למשל ההתייחסות לקורונה כדבר שעבר וחלף בימי נתניהו). מכאן ששם מדויק יותר לספר היה משהו כמו "סיפור הפוליטיקה הישראלית לפי עמית סגל". אבל זה לא באמת משנה.

הספר נוגע לא פעם בפצעים פתוחים, כאלה שהגלידו יותר וכאלה שפחות, יחד עם זאת יש בו המון ידע, הומור ולא מעט ביקורת. הוא כתוב בצורה קלילה ונעימה.

העותק שרכשתי הגיע צבעוני, בכריכה עבה, עם דפים עבים ונעימים למגע. איוריו של עמוס בידרמן מוסיפים פן הומוריסטי וחינני במעברים בין פרק לפרק.

נהניתי לרוב, מומלץ לסופ"ש.

קורות חייו המטלטלים של אליסטר אורקהרט, בחור סקוטי מאברדין, אשר גויס לגדוד גורדון היילנדרס בשנת 1939 ונשלח לשרת כפקיד בסינגפור. הספר נכתב בגוף ראשון ובהקדמה אליסטר מכנה את עצמו גבר בר מזל. אותו "בר מזל" נשבה על ידי היפנים בסינגפור, הובל לעבודות פרך על מסילות המוות בבורמה ובסיאם, הורעב, הוכה, הושפל ועונה, סבל אין ספור סיוטים, מחלות ותלאות, הועבד בכפייה על הגשר על נהר הקוואי, נזרק לבטנה של ספינת מטען מהגיהינום עם עוד מאות שבויי מלחמה ללא מים ומזון וייסורים בלתי נתפסים שהתדרדרו עד כדי קניבליזם, יורט על ידי צוללת אמריקאית ונסחף ללב ים עד שניצל באורך נס על ידי אוניה יפנית רק כדי להיות מובל לעבודות כפייה ככורה פחם בנגאסקי!

זה סיפור כל כך לא נתפס ומזעזע עד שאפשר לשאול למה בעצם לקרוא ספר כזה ולהיות חלק מסיפור אימה שהיה באמת. התשובה שלי לעצמי היא כדי לדעת, כדי לזכור, כי העינויים הלא אנושיים נעשו על ידי אנשים בשר ודם, כדי ללמוד איך שורדים שורת אסונות וממשיכים הלאה, כדי לקבל פרופורציות.

הספר נע בין שלווה ותמימות של עלם חובב ריקודים סלונים לבין גיוס למלחמת עולם, בין שאננות מפהקת בתפקיד עורפי במושבה בריטית לבין כיבוש וטבח בפצועים, בין אחווה סקוטית במחנות לבין ניכור והתבודדות במטרה לשרוד, בין שחרור משבי שנמשך שלוש וחצי שנים לבין קבלת הפנים הצוננת בבית.

אותי הספר ריגש מאוד, חידש הרבה על הזוועות במזרח והעביר את תחושות המחבר באופן חד וברור בעיקר בהתמודדות עם העולם האזרחי שאחרי השיבה הביתה. אליסטר מלא כעס על השלטונות הבריטים ואחת המטרות שלשמה כתב את הספר היא כי לתחושתו החשבון עם ממשלת יפן טרם נסגר כיוון שזו לא לקחה אחריות מלאה על מה שנעשה בשמה לו ולרעיו.

חרף הסיוטים שרדפו את אליסטר כל חייו, ההלם, הבעיות הנפשיות והפיזיות שנגרמו כתוצאה מהרעבה, עינויים והשלכות הנשורת הגרעינית, הוא נפטר בשנת 2016 בגיל 97. מדהים.

האמת היא שבעיני "האמת" הוא שם פחות מוצלח משמו המקורי של הספר "Permanent Record", אבל כמו שנאמר כבר במחזה אלמותי "What's in a name? That which we call a rose by any other name would smell as sweet".

זהו ספרו האוטוביוגרפי של אדוארד סנודן, אשר חשף ב-2013 באמצעות מספר עיתונאים שגופי מודיעין אמריקאים ואחרים מבצעים מעקב ואיסוף נתונים על כל אזרח במדינתם ומחזיקים במידע זה לטווח זמן בלתי מוגבל (עמ' 231: "ממשלתי פיתחה והפעילה מערכת גלובלית של מעקב המוני, בלי ידיעת ציבור האזרחים ובלי הסכמתו").

הספר מחולק לשלושה חלקים עם כשלושים פרקים סך הכל: בחלק הראשון הוא מספר על ילדותו, הרקע ההיסטורי של משפחתו, קשיים בלימודים, החלטה להתגייס לצבא אחרי 11/9 וכיצד התגלגל לעבוד כאיש מחשבים במודיעין. בחלק השני סנודן מתאר תפקידים שונים שמילא כעובד קבלן וכעובד מדינה ב-NSA וכיצד התערער אמונו במה שממשלתו עושה עד שהגיע למסקנה שבמעשיו הוא בוגד בעקרונותיו וממשלתו בוגדת בו (עמ' 197: "אחרי עשור של מעקב המוני, הטכנולוגיה הוכיחה את עצמה כנשק רב עוצמה, אבל פחות נגד הטרור ויותר נגד החירות עצמה"). החלק השלישי משלב את הצד הטכני של ההחלטה והביצוע להוציא את החומרים החוצה עם הרבה פילוסופיה שבה הוא מחזיק לגבי פרטיות, מוסר וחירויות האדם.

בערך 160 העמודים הראשונים של הספר, חצי ספר, היו אבסטרקטיים, לפעמים ילדותיים וקצת באנלים (עמ' 91: "אם תישאר לבד, אתה עלול לחשוב - וחשיבה עלולה לגרום לצבא בעיות", או עמ' 121: "הייתי משוכנע שמערכת ההפעלה של ארצי - הממשלה שלה - החליטה שהיא מתפקדת על הצד הטוב ביותר כשהיא מקולקלת"). בראיון לפודקאסט של ג'ו רוגן, סנודן סיפר כי חלקים מהספר נכתבו כי המו"ל התעקש שיוסיף מידע על עצמו "כדי למכור ספרים". בין אם זה נובע מהציפיות שלי מהספר ובין אם זה מתוך המוטיבציה המוגבלת של סנודן לכתוב על עברו, החצי הראשון של הספר היה מאכזב. לעומתו, החצי השני של הספר כתוב בצורה סוחפת, רצופה ומנומקת היטב.

סנודן כותב מוכשר ושנון (עמ' 123: "שום דבר אינו מפיח שחצנות יותר מהעברת כל חייכם בשליטה במכונות שאינן מסוגלות למתוח ביקורת"). הוא מתאר את התלבטויותיו לגבי ההשלכות של חשיפת המידע לציבור ומניעיו (עמ' 209: "אם מעקב המוני הוא מעצם הגדרתו נוכחות מתמדת בחיי היומיום שלכם, מה שרציתי הוא שהסכנות שהוא מייצג, והנזק שהוא כבר גרם, יהיו בגדר נוכחות מתמדת גם הם", וגם עמ' 229: "חשיפה נתפסת כמקובלת רק אם אינה מערערת על הזכויות הבסיסיות והבלעדיות של מוסד". עמ' 230: "המניע הוא להחזיר על מכונו את מאזן הכוחות בין האזרחים לבין המושלים בהם... החשיפה לא כמעשה רדיקלי של מרד או התנגדות, אלא כמעשה קונבנציונלי של חזרה למוטב - איתות המורה לאוניה לשוב לנמל, שם תתוקן ותצויד מחדש, וכל הדליפות בה יאוחו לפני שתינתן לה ההזדמנות להתחיל מחדש").

ספר מומלץ לא רק לחובבי המחשב וההייטק, אם כי גם אלו ימצאו כאן עניין ללא ספק (עמ' 231: "לרוב שורר חוסר איזון בין מה שאנשים כמוני אמורים לדעת לבין מה שאנחנו יכולים לדעת, ובין יכולתנו הדלה לשנות את התרבות המוסדית לבין היכולת האדירה שיש לנו להביע את דאגותינו בפני התרבות בכללותה"). הדרך שבה סנודן מתאר כיצד הוציא את החומר המסווג מתוך הבונקר בהוואי מעידה על יכולתו לכתוב עוד כמה ספרי מתח טובים. הספר מלא באמוציות, שלכאורה אינן המאפיין הבולט של אנשים אנליטיים כמו סנודן, אבל האיש הזה פשוט מלא תשוקה של האקר ברמ"ח איבריו שמצא את עצמו עובד עבור הממסד שאותו ניסה לפצח מבפנים (עמ' 309: "זוהי התוצאה של 20 שנות חדשנות שלוחת רסן - המוצר הסופי של מעמד פוליטי ומקצועי שרואה את עצמו בחלומו כאדונכם. אין זה משנה איפה תהיו ומה תעשו - חייכם נעשו עתה ספר פתוח"). אני חושב שגם אותם אנשים "שאין להם מה להסתיר" יגלו אהדה לעקרונות עליהם סנודן שואף להגן.

מחבר הספר, ריצ'רד "דיק" וינטרס, היה קצין צנחנים בצבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה. וינטרס החל את המלחמה בתפקיד מפקד מחלקה וסיים כמפקד גדוד.

השם שנבחר לספר מתייחס לספרו של סטיבן אמברוז "אחים לקרב" (שמצידו שאב את ההשראה משייקספיר), אשר עובד ב-2001 לסדרת טלוויזיה ע"י HBO והמפיקים טום הנקס וסטיבן שפילברג על פלוגת איזי מגדוד 506 של הצנחנים.

בספר, שיצא בשנת 2011, וינטרס מספר שלאחר יציאת ספרו של אמברוז ב-1992, הוא חש שחומרים רבים שסיפק לגבי הלחימה נשארו בחוץ ולכן רצה להעמיק את הכבוד וההערכה ללוחמים ששירתו איתו ולהרחיב את סיפורם.

הספר כתוב יפה, בצורה ישירה, ללא עכבות. הוא מספר את סיפורו מימי ילדותו, דרך לימודיו וההחלטה להתגייס לצנחנים, האימונים בארה"ב, המעבר לאנגליה וההכנות לפלישה ליבשת אירופה, D-DAY, נורמנדי, הולנד, ארדן ועוד.

הספר מתמקד ביחסים של וינטרס עם לוחמיו ומפקדיו, ביחסים בין צעירים לוותיקים בקרב, בהתמודדות עם לחץ נפשי והלם קרב/ עייפות קרב בזמן אמת, התמודדות עם מפקדים ופקודים שחורגים מסמכות. המון סיפורי גבורה של הקרבה ורעות לוחמים. הספר עוסק בפסיכולוגיה של שדה הקרב, מעט בטקטיקה ועוד פחות מזה באסטרטגיה. בפרקים האחרונים מתוארים הימים שלאחר סיום הלחימה באירופה וההתמודדות עם אוכלוסיה כבושה, את חייהם של אנשי איזי לאחר המלחמה וההשפעה של ספרו של אמברוז ו-HBO על חייהם של וטרנים אלמוניים שהפכו לכוכבים יובל לאחר שהניחו את נשקם.

מיוחד ומעניין מאוד. לאנשי צבא וביטחון, ישנם בספר הרבה לקחים לקחת וללמוד מניסיונו של ריצ'רד "דיק" וינטרס שנפטר בשנת 2018. לכל אחד, יש כאן הזדמנות לחוות ולהעריך את סיפורם של הצעירים שנתנו הכל מעצמם בשביל האדם שלצידם.

ספר נהדר בנושא מנהיגות צבאית ועסקית, עבודת צוות, התמודדות עם אתגר האגו של עצמך ושל אחרים, עימות עקיף עם קונפליקטים, לקיחת אחריות מלאה על עצמך, מעשיך וכל סביבתך.

מחברי הספר, "ג'אקו" (ג'ון) וויליניק ולייף באבין הם לוחמי "אריות הים" (SEAL) לשעבר. ג'אקו שירת 22 שנים בצבא עד שפרש והקים יחד עם באבין את חברת 'אשלון פרונט' המתמחה בייעוץ לארגונים בנושאי מנהיגות, קבלת החלטות ויישום של לקחים שהשניים למדו בשרותם הצבאי והנחלתם בעולם האזרחי העסקי. ג'אקו הוא בעל פודקסט פופולרי בנושאי מנהיגות, היסטוריה צבאית ורוח האדם.

פרקי הספר נכתבו מנקודת המבט של כ"א מהמחברים לסירוגין. כל פרק מתחיל מתמונה מן העבר של השרות הצבאי שעברו השניים (בעיקר מרמאדי, עיראק), התמודדות עם בעיה ופתרונה, אח"כ ישנה התייחסות לעקרונות מנחים שהם בעצם הלקחים שנלמדו באימונים ובקרב ולאחר מכן התייחסות, מעין סימולציה, של יישום העקרונות בעולם העסקי לאור הבעיות שבהם נתקלים עובדים, ראשי צוותים ומנהלים ביום יום.

הספר יצא לראשונה בשנת 2015 והיה אמור במקור, לפי עדותו של ג'אקו, לשמש ככלי עזר לסדנאות של מנהיגות, קבלת אחריות ועבודת צוות במסגרת "אשלון פרונט". הספר זכה להצלחה גדולה והגיע למקום הראשון ברשימת הבסט-סלרס של הניו יורק טיימס. מאז, יצא ספר המשך בשם The Dichotomy of Leadership : Balancing the Challenges of Extreme Ownership to Lead and Win כהשלמה לספר ומענה לשאלות וקונפליקטים שעלו לאחר קריאה ויישום של עקרונות הספר הראשון. ג'אקו הוא גם מחברם של סדרת ספרי ילדים בשם Way of the Warrior Kid.

מומלץ בחום לקריאה וזו יכולה להיות מתנה נפלאה לבוס, לקולגה או לילדים שמסוגלים לעשות הרבה יותר ממה שהם חושבים שהם יכולים. מי שקונה לעצמו, מרוויח מתנה גדולה. אחרי שקראתי אותו פעם אחת, פתחתי שוב את הספר וקראתי מחדש והפעם עם מרקר, הערות צד וסימניות לכל אורכו. ספר לחזור אליו.