****
נדמה לי שאת יעל דרזניק פגשתי פעם אחת בסך הכול. זה היה בפתח תקווה, בליל שישי אחד, בחודש מאי לפני שלוש שנים כמעט, בשתיים וחצי לפנות בוקר. הייתי עייף נורא אבל הגוף שלי המה באדרנלין. והיא, היא הייתה צעירה כזאת, יפה, וקרנה ממנה סמכותיות שקטה. הסתכלתי עליה בחשש, לא ידעתי מה לומר, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. היא הושיטה לי טופס. זאת ההסכמה לניתוח, היא אמרה, אני יעל, ד"ר דרזניק, אני אנתח את יהלי. אל תדאגו. יהיה בסדר.
וזה באמת מה שקרה. היא ניתחה את יהלי, ניתוח חירום להוצאת הפורט לאחר שבגופו התפשט זיהום, אחד מני רבים. אחר כך יהלי אושפז לכמה ימים בטיפול נמרץ, עד שלחצי הדם שלו חזרו לשפיות. אנחנו, מצדנו, לא יכולנו באמת שלא לדאוג, אבל בסוף באמת היה איכשהו בסדר.
את הלילה ההוא אני זוכר היטב - את הצד שלי, לפחות. זוכר את יהלי קודח מחום, מטושטש וקירח במיטה, את רון הרופא ולורן האחות עומדים מעליו, עם עוד אנטיביוטיקה ועוד אנטיביוטיקה ועוד נוזלים, כשהמספרים על המוניטור צונחים וצונחים. זוכר את הטלפון הבהול שעשיתי לשירי (שהיה תורה לעשות את הלילה בבית) שתגיע מיד, ואת משיכת הכתף של הרופא וההחלטה לרדת לניתוח. זוכר את הריח האנטיספטי בכניסה לחדר הניתוח, עם הרופאים והאחיות הכוננים שעמדו שם עייפים, את המרדים שקשקש נתוני המוגלובין, טסיות, משקל והיסטוריה קצרה על טופס גדוש במילים בלועזית, ואת שירי ואותי עומדים במסדרון הנטוש, החלומי, הריק מכל אדם בשעה הזו, כשבטלפון מתנגן השיר של אהוד בנאי "אל תפחד, אתה לא לבד". אמונות טפלות, תפילה של חילונים.
ככה סיפרתי לעצמי את מה שקרה, עד שלפני שנה וחצי שלחה לי יעל דרזניק, חברת הפייסבוק שלי, את מה שכתבה ביומנה באותו לילה, ובו אני ממלא תפקיד שולי כל כך. אפילו לא חשבתי שיכול להיות צד אחר לאותו סיפור, צד של רופאה מתמחה בתורנות לילה בשניידר. היא כותבת איך למחרת בסוף המשמרת מחכה לה שבת משפחתית רגועה, היא חושבת על הבת מצווה המתקרבת של בתה הבכורה, ועל כמה זמן נשאר לה בתורנות ומה יהיה בבחינות שמעבר לפינה. במחלקה יש פעוט בן ארבע עם חשד לחסימת מעי שצריך לשלוח לבדיקת סי.טי., ילדה עם חתך ביד שצריך לתפור ותינוק בן חודש עם כאבי בטן.
