הספר קריא וזורם יחסית אבל היה חסר המון לדעתי להשלמת התמונה הכוללת. למשל, בסיכום האחורי של הספר נכתב:
"בתוך קבוצת הנשים עצמה מתרחש תהליך הפוך של התנכרות: על כל אישה מצליחה ישנן ארבע נשים שממשיכות לעבוד במשרות נשיות מסורתיות" וגם "כיצד דווקא הפמיניזם הוא-הוא שיצר עולם שוויוני פחות". הרעיונות האלה בכלל לא נידונו בספר במלוא הקיפם, איך בדיוק הפמיניזם יצר עולם שוויוני פחות אם (כמעט)כל אישה היום יכולה לבחור לעצמה את תחום עיסוקה? המחברת בכלל לא הסבירה נקודה זו וחבל.
כמו כן, כל הדיון סביב הצלחה ו"האליטה"(שנכתבה עשרות פעמים בספר) היה מאוד פשטני ושטחי- המחברת כל הזמן עשתה הקשר בין נשים אקדמאיות לבין הצלחה בחיים. איך מגדירים בכלל הצלחה? ומהי האליטה הזו לא ברור - העשירון העליון או המאיון העליון? האם האישה עצמה מחליטה מהי הצלחה בחיים בשבילה או האם הסביבה ושאר הנשים מחליטות עבורה אם היא מוצלחת או לא? האם המדד היחיד להצלחותינו בחיים (גברים ונשים) הוא רק המספר הסופי שמופיע בתלוש? ואם יש א/נשים שעובדות/ים בעבודה "מוצלחת" אבל קשה מאוד שמכלה להם את כל הזמן הפנוי והם סובלים בה, האם עדיין אפשר להגיד שהצליחו בחיים? או שהם רק נראים מוצלחים בעיני החברה?
אפילו אני מבינה (אקדמאית ועובדת במקצוע "מוצלח" במשרה מלאה) שיש נשים עם מושגים אחרים של הצלחה, למשל לעשות משהו שנותן סיפוק אישי, גם אם לא מתעשרים ממנו או עבודה במשרה חלקית שמשאירה המון זמן פנוי לחיים האמתיים ולתחביבים. אין אמת מידה אחת להצלחה וחבל שהמחברת לא דנה במושג הזה כלל.
בנוסף, היה חסר לי בספר הדיון על כך שהרבה אקדמאיות מחליטות לפרוש מהמקצועות ה"מוצלחים" שלהן או לרדת באחוזי משרה לאחר שנולדים הילדים ושזה הרבה פעמים לא מבחירה אלא תוצאה של מגורים במדינה שאינה תומכת כראוי בהורים שעובדים במשרה מלאה. לפחות בארץ שלנו, גם לגברים וגם לנשים, קשה מאוד להמשיך בעבודה של 9-10 שעות ביום ואז להתחיל משמרת נוספת עם הילדים בבית וחוזר חלילה, זה מתיש... המחברת לא נכנסה לפינה הזו בכלל וחבל, דווקא היה מעניין להבין למה כל כך הרבה נשים מוצלחות וחכמות מסביבי מוכנות לרדת באחוז משרה ובשכר(או לעבור לתחום משתלם פחות) כשנולדים להן ילדים, כאשר הגברים המוצלחים לא פחות שלהן אפילו לא שוקלים את הרעיון הזה.


















