המסה הנ"ל של הרב זצ"ל פורסמה עוד בחייו, ליתר דיוק בשנת 1965 לכתב עת אורתודוקסי-רבני-אמריקאי. את התרגום עשה קלמן נוימן. הספר מתעסק –בהתבסס על 2 תיאורי בריאת העולם בספר בראשית- בהתמודדות האדם בין חלקו מתאווה לממש את כל יצריו, נזקק נואשות לשליטה וכוח – חלק זה עפ"י הרב נקרא "איש ההוד" (במסה שנכתבה במקור באנגלית נקרא המושג בפי הרב majestic man ) ובין חלקו השואף לנעלה ממנו, להקריב את התאוות ולהתמסר לרוחני, לאלוקי. להכניע את הגוף תחת בחירותיו המושכלות והוא הנקרא "איש האמונה" כששאיפתו האידיאלית היא נגאלות "הנגאלות המזככת, בשונה מהכבוד, איננה ניתנת להשגה דרך שליטה של האדם על סביבתו, אלא דרך הפעלת שליטת האדם על עצמו." [עמ' 39] הרב מציג את הנקודות בהן הקב"ה מאפשר לנו להכיר חלקים מבריאתו הניתנים להבנה בשכלנו האנושי והסופי ובכך להזין מעט מן הצורך הבלתי פוסק שלנו לשליטה אך בו בזמן להניח לכך שלעולם יישארו עולמות ורבדים שהם עמוקים ונסתרים ואין שכל האדם יכול להכיל "...הוא (ה') גם אמר לאדם להיכנע ולהיות מחויב בצורה טוטלית. א-להים איפשר לאדם לפרש את העולם בקטגוריות פונקציונליות ואמפיריות העונות על השאלה 'כיצד?', כדי להסביר, למשל, את רצף התופעות במונחי סיבתיות אפקטיבית ומכנית, ושל זמן מכומת.... אך בו בזמן, א-להים דורש מן האדם לשכוח את הגישה הפונקציונלית, לעמוד בענווה וברעדה בפני המסתורין הגדול הסובב אותו..." [עמ' 74] מעבר להעמקה במתח בין "איש ההוד" לבין "איש הגאולה". הספר מתעסק גם בלב ליבה של החוויה הדתית, התנודות בין האמונה הפשוטה והתמימה לבין מערכת החוקים הסכמתית ההלכתית, בין החופש והיצירתיות לבין המרקם הנוקשה והמחייב של ההלכה בניואנסים הקטנים של חיי היומיום. כמו כן, ואומר זאת בזהירות רבה, דעתו של כבוד הרב אמביוולנטית לקהילות דתיות מוגדרות ומופרדות. הרב מאמין ומכיר בחשיבות המרקם הקהילתי כעוזר לשמור על צביון וחיים אמונים אך הרב מפריד בין המושג 'קהילת ברית אמונית' לבין 'קהילה דתית' [מטבעות הלשון שהוטמעו בספר] "..קהילת הברית האמונית נשלטת על ידי שאיפה לקיום נגאל. לעומת זאת, הקהילה הדתית מוקדשת להשגת כבוד והצלחה והיא יצירת כפיו של איש ההוד... מטרתה העיקרית היא קידום אינטרסים של אדם המעריך את הדת על פי התועלת שלה עבורו והמחשיב את הפעולה הדתית כדרך להגברת אושרו; לא העמקה והעצמה של המחויבויות שלו. " [עמ' 82] כלומר, מדברי הרב נראה שהוא סולד, לדוגמא, מהפוליטיקה הדתית. ובכלל, מהפיכת הדת לעניין שמביא אחריו התעסקות בכסף או כוח ובדר"כ- זה גם וגם. הסקירה, אני יודעת, יצאה מעט אזוטרית וזאת משום שהכנסתי בכתיבתי מעיקרי התוכן בספר אך המסה נכתבה ונבנתה בצורה הדרגתית ונכונה. באחרית הדבר המתרגם מציין שלשון המסה\דרשה הנ"ל במקורה נכתבה בריבוי ביטויים אקדמאיים-מערביים-חילונים ובמיעוט הפנייה למקורות יהודיים (וכך גם התרגום) וזאת יכולה להצביע על הקהל אליו כיוון את דבריו ולא בכדי שהרי המסה הפכה לחשובה ופופולרית בקרב הוגי דעת לא יהודים רבים. את הספר ממש לא גמעתי ביום-יומיים. זאת הייתה קריאה ממושכת, סיזיפית אך מעשירה ומחכימה מאוד. אציין שנאלצתי להיעזר לא מעט במילון המושגים המובא בסוף הספר מה שסירבל עבורי במעט את חווית הקריאה. ככל הנראה אקרא אותו שוב, אם כי לא לצורך עונג הקריאה כשלעצמה אלא לדיוק והבנת נדבך נוסף מרעיונות הספר.

יעל שבח היא אישה מהממת, צבעונית, חכמה ושנונה. יעל היא אלמנה. יעל היא אמא ל-6 ילדים יתומים. כמה מכל שורה מייצגת אותה? כמה היא אלמנה? כמה חכמה? כמה מרובת ילדים? ובעיקר בעיקר, מה אנו כחברה דורשים ממנה "לדגמן" בהתאם לכל תווית? ספרה הוא יומן מסע כואב וכנה מהרגע שהתווית הארורה "אלמנה" נדבקה למצחה, ביום ההוא שבו נרצח בעלה בפיגוע בחוות גלעד. פרק אחר פרק היא מעבירה אותנו בצחוק, ברגישות ובכנות אמיצה על ההתמודדות שלאחר הרצח. היא מורידה את הרומנטיזציה שמאחורי "התואר" ומספרת על השגרה האמתית, חפהה ממלאכותיות ומלכותיות ודווקא משהו בפשטות שבה, בחוסר אייקוניות- כובש. היא ישירה ושנונה ובעיקר, מאוד מאוד נגישה. הספר מחולק לפרקים קצרים וקריאים מה שמטיב מאוד עם הספר ומאפשר קריאה נעימה ונוחה. זאת הייתה אמורה להיות סקירה שבוחנת את חומר הספר מבחוץ. מביטה, מבקרת, מגיחה רגע לעולמה של יעל וחוזרת לתנועות החיים המוכרות שלי. אך לא חדש שהחיים חובטים בנו מפעם לפעם, מכים אותנו כדי שנעריך את רגעי השקט כשישנם אז כן, בזמן קריאת הספר החיים בעטו בי, הכאיבו לי, קרוב משפחה שאהבתי מעומקי ליבי נפטר. גבר בריא, בן 60, מלא חיים, נשמה יפה שפשוט לא קם יותר בוקר אחד. ככה בבום הספר משנה פנים. הוא כבר לא עוד חווית חיים של מישהו אחר, זה כבר לא רק קצב, מתח וורבליות- המילים פוגעות בול במקום, משנות את קצב הלב ופתאום מצאתי את עצמי קוראת את א' אלמנה בין ימי השבעה. שגעון, לא? יעל כזאת חומלת ואוהבת ועל כן, בספר היא לא מתעסקת רק באבלה שלה. היא מספרת את הסיפור של ילדיה, של הבחורים הצעירים מהישיבה הסמוכה שלא הפסיקו לעזור עם הילדים גם לאחר השבעה, על המתוקה שדאגה לנקות לה את הבית כי היא לא הצליחה לאסוף את עצמה ואת ההוא שדואג לקדש להם כל שישי. את כל אותם המחוות הקטנות-גדולות ואנשים היא זכרה ולכולם ניסתה לתת פה ופנים. אחד הפרקים שהכי נגעו בי באופן טבעי הוא זה שהתעסק ב-"אבלים השקופים". שהרי מי שמקבל את המעטפת, החום והרגישות שלאחר הפטירה הם המשפחה הקרובה מהסיבות הברורות. מה עם הלב והאבל של הסו קולד רחוקים יותר? כמו החברים, המשפחה הרחוקה... לא רק שהם לא מקבלים משענת ומקום להתאבל ולקבל נחמה- הם לרוב מתזזים כמו משוגעים בין האבלים לאורחים, דואגים לקפה לההוא ולתה להיא וארוחות וכיסאות וכל כאב הראש הלוגיסטי וזה בהחלט הראוי והנכון אבל חשוב לדברר את הכאב והאבל של אותם נעלמים שדואגים לכולם במהלך השבעה, שנעים בתפר שבין המשפחה האבלה לאורחים המבקרים כי גם הלב שלהם נשבר, גם הם איבדו הרבה. השבוע פתאום הרגשתי את זה. הרגשתי "אבלה שקופה" כי הקשר המשפחתי רחוק מאוד מאוד אבל האיש המקסים הזה היה כמעט כל יום אצלנו בבית, אכל מהידיים שלי, חייך ודיבר בחמימות ונימוס כל עת שבא. ואני אהבתי אותו באמת. התרגלתי אליו, לחיוך, לעיניים הירוקות, לביקורי הפתע. איך לא יהיה יותר ממנו? בעיתון העיר פורסמה תמונה גדולה שלו והאותיות הלבנות על גבי מרקע שחור בגופן הכל כך מוכר הזה של מודעות האבל. הידיים סגרו אינטואיטיבית את העיתון- לא נכון לא נכון לא נכון כי כמה כבר אפשר לכאוב? ואני אפילו לא מתחילה לבכות על הדמעות יקרות מפז של אבי המבוגר האהוב וכמה נורא לראות את גבו שפוף, את עיניו עצובות. הלוואי ויכולתי לקחת ממנו את כל הנורא הזה. אז כן, החיים נכנסו לי באמצע הקריאה והקיזו על דפי הספר. גם זה קורה. אבל אלו החיים ויש שמיים מעליי אז אני מנגבת דמעות ולוקחת על עצמי לקרוא בכוונה אמתית "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" ולכוון לעילוי נשמתו, שלפחות יצא משהו מכל הכאב הזה. צל של ניסיון לנווט את האובדן לתועלת. תודה לך, יעל על ספר נפלא שמצאתי בו נחמה מבלי שחשבתי שאזקק לה...

יעל שבח היא אישה מהממת, צבעונית, חכמה ושנונה. יעל היא אלמנה. יעל היא אמא ל-6 ילדים יתומים. כמה מכל שורה מייצגת אותה? כמה היא אלמנה? כמה חכמה? כמה מרובת ילדים? ובעיקר בעיקר, מה אנו כחברה דורשים ממנה "לדגמן" בהתאם לכל תווית? ספרה הוא יומן מסע כואב וכנה מהרגע שהתווית הארורה "אלמנה" נדבקה למצחה, ביום ההוא שבו נרצח בעלה בפיגוע בחוות גלעד. פרק אחר פרק היא מעבירה אותנו בצחוק, ברגישות ובכנות אמיצה על ההתמודדות שלאחר הרצח. היא מורידה את הרומנטיזציה שמאחורי "התואר" ומספרת על השגרה האמתית, חפהה ממלאכותיות ומלכותיות ודווקא משהו בפשטות שבה, בחוסר אייקוניות- כובש. היא ישירה ושנונה ובעיקר, מאוד מאוד נגישה. הספר מחולק לפרקים קצרים וקריאים מה שמטיב מאוד עם הספר ומאפשר קריאה נעימה ונוחה. זאת הייתה אמורה להיות סקירה שבוחנת את חומר הספר מבחוץ. מביטה, מבקרת, מגיחה רגע לעולמה של יעל וחוזרת לתנועות החיים המוכרות שלי. אך לא חדש שהחיים חובטים בנו מפעם לפעם, מכים אותנו כדי שנעריך את רגעי השקט כשישנם אז כן, בזמן קריאת הספר החיים בעטו בי, הכאיבו לי, קרוב משפחה שאהבתי מעומקי ליבי נפטר. גבר בריא, בן 60, מלא חיים, נשמה יפה שפשוט לא קם יותר בוקר אחד. ככה בבום הספר משנה פנים. הוא כבר לא עוד חווית חיים של מישהו אחר, זה כבר לא רק קצב, מתח וורבליות- המילים פוגעות בול במקום, משנות את קצב הלב ופתאום מצאתי את עצמי קוראת את א' אלמנה בין ימי השבעה. שגעון, לא? יעל כזאת חומלת ואוהבת ועל כן, בספר היא לא מתעסקת רק באבלה שלה. היא מספרת את הסיפור של ילדיה, של הבחורים הצעירים מהישיבה הסמוכה שלא הפסיקו לעזור עם הילדים גם לאחר השבעה, על המתוקה שדאגה לנקות לה את הבית כי היא לא הצליחה לאסוף את עצמה ואת ההוא שדואג לקדש להם כל שישי. את כל אותם המחוות הקטנות-גדולות ואנשים היא זכרה ולכולם ניסתה לתת פה ופנים. אחד הפרקים שהכי נגעו בי באופן טבעי הוא זה שהתעסק ב-"אבלים השקופים". שהרי מי שמקבל את המעטפת, החום והרגישות שלאחר הפטירה הם המשפחה הקרובה מהסיבות הברורות. מה עם הלב והאבל של הסו קולד רחוקים יותר? כמו החברים, המשפחה הרחוקה... לא רק שהם לא מקבלים משענת ומקום להתאבל ולקבל נחמה- הם לרוב מתזזים כמו משוגעים בין האבלים לאורחים, דואגים לקפה לההוא ולתה להיא וארוחות וכיסאות וכל כאב הראש הלוגיסטי וזה בהחלט הראוי והנכון אבל חשוב לדברר את הכאב והאבל של אותם נעלמים שדואגים לכולם במהלך השבעה, שנעים בתפר שבין המשפחה האבלה לאורחים המבקרים כי גם הלב שלהם נשבר, גם הם איבדו הרבה. השבוע פתאום הרגשתי את זה. הרגשתי "אבלה שקופה" כי הקשר המשפחתי רחוק מאוד מאוד אבל האיש המקסים הזה היה כמעט כל יום אצלנו בבית, אכל מהידיים שלי, חייך ודיבר בחמימות ונימוס כל עת שבא. ואני אהבתי אותו באמת. התרגלתי אליו, לחיוך, לעיניים הירוקות, לביקורי הפתע. איך לא יהיה יותר ממנו? בעיתון העיר פורסמה תמונה גדולה שלו והאותיות הלבנות על גבי מרקע שחור בגופן הכל כך מוכר הזה של מודעות האבל. הידיים סגרו אינטואיטיבית את העיתון- לא נכון לא נכון לא נכון כי כמה כבר אפשר לכאוב? ואני אפילו לא מתחילה לבכות על הדמעות יקרות מפז של אבי המבוגר האהוב וכמה נורא לראות את גבו שפוף, את עיניו עצובות. הלוואי ויכולתי לקחת ממנו את כל הנורא הזה. אז כן, החיים נכנסו לי באמצע הקריאה והקיזו על דפי הספר. גם זה קורה. אבל אלו החיים ויש שמיים מעליי אז אני מנגבת דמעות ולוקחת על עצמי לקרוא בכוונה אמתית "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" ולכוון לעילוי נשמתו, שלפחות יצא משהו מכל הכאב הזה. צל של ניסיון לנווט את האובדן לתועלת. תודה לך, יעל על ספר נפלא שמצאתי בו נחמה מבלי שחשבתי שאזקק לה...

יעל שבח היא אישה מהממת, צבעונית, חכמה ושנונה. יעל היא אלמנה. יעל היא אמא ל-6 ילדים יתומים. כמה מכל שורה מייצגת אותה? כמה היא אלמנה? כמה חכמה? כמה מרובת ילדים? ובעיקר בעיקר, מה אנו כחברה דורשים ממנה "לדגמן" בהתאם לכל תווית? ספרה הוא יומן מסע כואב וכנה מהרגע שהתווית הארורה "אלמנה" נדבקה למצחה, ביום ההוא שבו נרצח בעלה בפיגוע בחוות גלעד. פרק אחר פרק היא מעבירה אותנו בצחוק, ברגישות ובכנות אמיצה על ההתמודדות שלאחר הרצח. היא מורידה את הרומנטיזציה שמאחורי "התואר" ומספרת על השגרה האמתית, חפהה ממלאכותיות ומלכותיות ודווקא משהו בפשטות שבה, בחוסר אייקוניות- כובש. היא ישירה ושנונה ובעיקר, מאוד מאוד נגישה. הספר מחולק לפרקים קצרים וקריאים מה שמטיב מאוד עם הספר ומאפשר קריאה נעימה ונוחה. זאת הייתה אמורה להיות סקירה שבוחנת את חומר הספר מבחוץ. מביטה, מבקרת, מגיחה רגע לעולמה של יעל וחוזרת לתנועות החיים המוכרות שלי. אך לא חדש שהחיים חובטים בנו מפעם לפעם, מכים אותנו כדי שנעריך את רגעי השקט כשישנם אז כן, בזמן קריאת הספר החיים בעטו בי, הכאיבו לי, קרוב משפחה שאהבתי מעומקי ליבי נפטר. גבר בריא, בן 60, מלא חיים, נשמה יפה שפשוט לא קם יותר בוקר אחד. ככה בבום הספר משנה פנים. הוא כבר לא עוד חווית חיים של מישהו אחר, זה כבר לא רק קצב, מתח וורבליות- המילים פוגעות בול במקום, משנות את קצב הלב ופתאום מצאתי את עצמי קוראת את א' אלמנה בין ימי השבעה. שגעון, לא? יעל כזאת חומלת ואוהבת ועל כן, בספר היא לא מתעסקת רק באבלה שלה. היא מספרת את הסיפור של ילדיה, של הבחורים הצעירים מהישיבה הסמוכה שלא הפסיקו לעזור עם הילדים גם לאחר השבעה, על המתוקה שדאגה לנקות לה את הבית כי היא לא הצליחה לאסוף את עצמה ואת ההוא שדואג לקדש להם כל שישי. את כל אותם המחוות הקטנות-גדולות ואנשים היא זכרה ולכולם ניסתה לתת פה ופנים. אחד הפרקים שהכי נגעו בי באופן טבעי הוא זה שהתעסק ב-"אבלים השקופים". שהרי מי שמקבל את המעטפת, החום והרגישות שלאחר הפטירה הם המשפחה הקרובה מהסיבות הברורות. מה עם הלב והאבל של הסו קולד רחוקים יותר? כמו החברים, המשפחה הרחוקה... לא רק שהם לא מקבלים משענת ומקום להתאבל ולקבל נחמה- הם לרוב מתזזים כמו משוגעים בין האבלים לאורחים, דואגים לקפה לההוא ולתה להיא וארוחות וכיסאות וכל כאב הראש הלוגיסטי וזה בהחלט הראוי והנכון אבל חשוב לדברר את הכאב והאבל של אותם נעלמים שדואגים לכולם במהלך השבעה, שנעים בתפר שבין המשפחה האבלה לאורחים המבקרים כי גם הלב שלהם נשבר, גם הם איבדו הרבה. השבוע פתאום הרגשתי את זה. הרגשתי "אבלה שקופה" כי הקשר המשפחתי רחוק מאוד מאוד אבל האיש המקסים הזה היה כמעט כל יום אצלנו בבית, אכל מהידיים שלי, חייך ודיבר בחמימות ונימוס כל עת שבא. ואני אהבתי אותו באמת. התרגלתי אליו, לחיוך, לעיניים הירוקות, לביקורי הפתע. איך לא יהיה יותר ממנו? בעיתון העיר פורסמה תמונה גדולה שלו והאותיות הלבנות על גבי מרקע שחור בגופן הכל כך מוכר הזה של מודעות האבל. הידיים סגרו אינטואיטיבית את העיתון- לא נכון לא נכון לא נכון כי כמה כבר אפשר לכאוב? ואני אפילו לא מתחילה לבכות על הדמעות יקרות מפז של אבי המבוגר האהוב וכמה נורא לראות את גבו שפוף, את עיניו עצובות. הלוואי ויכולתי לקחת ממנו את כל הנורא הזה. אז כן, החיים נכנסו לי באמצע הקריאה והקיזו על דפי הספר. גם זה קורה. אבל אלו החיים ויש שמיים מעליי אז אני מנגבת דמעות ולוקחת על עצמי לקרוא בכוונה אמתית "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" ולכוון לעילוי נשמתו, שלפחות יצא משהו מכל הכאב הזה. צל של ניסיון לנווט את האובדן לתועלת. תודה לך, יעל על ספר נפלא שמצאתי בו נחמה מבלי שחשבתי שאזקק לה...

יעל שבח היא אישה מהממת, צבעונית, חכמה ושנונה. יעל היא אלמנה. יעל היא אמא ל-6 ילדים יתומים. כמה מכל שורה מייצגת אותה? כמה היא אלמנה? כמה חכמה? כמה מרובת ילדים? ובעיקר בעיקר, מה אנו כחברה דורשים ממנה "לדגמן" בהתאם לכל תווית? ספרה הוא יומן מסע כואב וכנה מהרגע שהתווית הארורה "אלמנה" נדבקה למצחה, ביום ההוא שבו נרצח בעלה בפיגוע בחוות גלעד. פרק אחר פרק היא מעבירה אותנו בצחוק, ברגישות ובכנות אמיצה על ההתמודדות שלאחר הרצח. היא מורידה את הרומנטיזציה שמאחורי "התואר" ומספרת על השגרה האמתית, חפהה ממלאכותיות ומלכותיות ודווקא משהו בפשטות שבה, בחוסר אייקוניות- כובש. היא ישירה ושנונה ובעיקר, מאוד מאוד נגישה. הספר מחולק לפרקים קצרים וקריאים מה שמטיב מאוד עם הספר ומאפשר קריאה נעימה ונוחה. זאת הייתה אמורה להיות סקירה שבוחנת את חומר הספר מבחוץ. מביטה, מבקרת, מגיחה רגע לעולמה של יעל וחוזרת לתנועות החיים המוכרות שלי. אך לא חדש שהחיים חובטים בנו מפעם לפעם, מכים אותנו כדי שנעריך את רגעי השקט כשישנם אז כן, בזמן קריאת הספר החיים בעטו בי, הכאיבו לי, קרוב משפחה שאהבתי מעומקי ליבי נפטר. גבר בריא, בן 60, מלא חיים, נשמה יפה שפשוט לא קם יותר בוקר אחד. ככה בבום הספר משנה פנים. הוא כבר לא עוד חווית חיים של מישהו אחר, זה כבר לא רק קצב, מתח וורבליות- המילים פוגעות בול במקום, משנות את קצב הלב ופתאום מצאתי את עצמי קוראת את א' אלמנה בין ימי השבעה. שגעון, לא? יעל כזאת חומלת ואוהבת ועל כן, בספר היא לא מתעסקת רק באבלה שלה. היא מספרת את הסיפור של ילדיה, של הבחורים הצעירים מהישיבה הסמוכה שלא הפסיקו לעזור עם הילדים גם לאחר השבעה, על המתוקה שדאגה לנקות לה את הבית כי היא לא הצליחה לאסוף את עצמה ואת ההוא שדואג לקדש להם כל שישי. את כל אותם המחוות הקטנות-גדולות ואנשים היא זכרה ולכולם ניסתה לתת פה ופנים. אחד הפרקים שהכי נגעו בי באופן טבעי הוא זה שהתעסק ב-"אבלים השקופים". שהרי מי שמקבל את המעטפת, החום והרגישות שלאחר הפטירה הם המשפחה הקרובה מהסיבות הברורות. מה עם הלב והאבל של הסו קולד רחוקים יותר? כמו החברים, המשפחה הרחוקה... לא רק שהם לא מקבלים משענת ומקום להתאבל ולקבל נחמה- הם לרוב מתזזים כמו משוגעים בין האבלים לאורחים, דואגים לקפה לההוא ולתה להיא וארוחות וכיסאות וכל כאב הראש הלוגיסטי וזה בהחלט הראוי והנכון אבל חשוב לדברר את הכאב והאבל של אותם נעלמים שדואגים לכולם במהלך השבעה, שנעים בתפר שבין המשפחה האבלה לאורחים המבקרים כי גם הלב שלהם נשבר, גם הם איבדו הרבה. השבוע פתאום הרגשתי את זה. הרגשתי "אבלה שקופה" כי הקשר המשפחתי רחוק מאוד מאוד אבל האיש המקסים הזה היה כמעט כל יום אצלנו בבית, אכל מהידיים שלי, חייך ודיבר בחמימות ונימוס כל עת שבא. ואני אהבתי אותו באמת. התרגלתי אליו, לחיוך, לעיניים הירוקות, לביקורי הפתע. איך לא יהיה יותר ממנו? בעיתון העיר פורסמה תמונה גדולה שלו והאותיות הלבנות על גבי מרקע שחור בגופן הכל כך מוכר הזה של מודעות האבל. הידיים סגרו אינטואיטיבית את העיתון- לא נכון לא נכון לא נכון כי כמה כבר אפשר לכאוב? ואני אפילו לא מתחילה לבכות על הדמעות יקרות מפז של אבי המבוגר האהוב וכמה נורא לראות את גבו שפוף, את עיניו עצובות. הלוואי ויכולתי לקחת ממנו את כל הנורא הזה. אז כן, החיים נכנסו לי באמצע הקריאה והקיזו על דפי הספר. גם זה קורה. אבל אלו החיים ויש שמיים מעליי אז אני מנגבת דמעות ולוקחת על עצמי לקרוא בכוונה אמתית "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" ולכוון לעילוי נשמתו, שלפחות יצא משהו מכל הכאב הזה. צל של ניסיון לנווט את האובדן לתועלת. תודה לך, יעל על ספר נפלא שמצאתי בו נחמה מבלי שחשבתי שאזקק לה...

יעל שבח היא אישה מהממת, צבעונית, חכמה ושנונה. יעל היא אלמנה. יעל היא אמא ל-6 ילדים יתומים. כמה מכל שורה מייצגת אותה? כמה היא אלמנה? כמה חכמה? כמה מרובת ילדים? ובעיקר בעיקר, מה אנו כחברה דורשים ממנה "לדגמן" בהתאם לכל תווית? ספרה הוא יומן מסע כואב וכנה מהרגע שהתווית הארורה "אלמנה" נדבקה למצחה, ביום ההוא שבו נרצח בעלה בפיגוע בחוות גלעד. פרק אחר פרק היא מעבירה אותנו בצחוק, ברגישות ובכנות אמיצה על ההתמודדות שלאחר הרצח. היא מורידה את הרומנטיזציה שמאחורי "התואר" ומספרת על השגרה האמתית, חפהה ממלאכותיות ומלכותיות ודווקא משהו בפשטות שבה, בחוסר אייקוניות- כובש. היא ישירה ושנונה ובעיקר, מאוד מאוד נגישה. הספר מחולק לפרקים קצרים וקריאים מה שמטיב מאוד עם הספר ומאפשר קריאה נעימה ונוחה. זאת הייתה אמורה להיות סקירה שבוחנת את חומר הספר מבחוץ. מביטה, מבקרת, מגיחה רגע לעולמה של יעל וחוזרת לתנועות החיים המוכרות שלי. אך לא חדש שהחיים חובטים בנו מפעם לפעם, מכים אותנו כדי שנעריך את רגעי השקט כשישנם אז כן, בזמן קריאת הספר החיים בעטו בי, הכאיבו לי, קרוב משפחה שאהבתי מעומקי ליבי נפטר. גבר בריא, בן 60, מלא חיים, נשמה יפה שפשוט לא קם יותר בוקר אחד. ככה בבום הספר משנה פנים. הוא כבר לא עוד חווית חיים של מישהו אחר, זה כבר לא רק קצב, מתח וורבליות- המילים פוגעות בול במקום, משנות את קצב הלב ופתאום מצאתי את עצמי קוראת את א' אלמנה בין ימי השבעה. שגעון, לא? יעל כזאת חומלת ואוהבת ועל כן, בספר היא לא מתעסקת רק באבלה שלה. היא מספרת את הסיפור של ילדיה, של הבחורים הצעירים מהישיבה הסמוכה שלא הפסיקו לעזור עם הילדים גם לאחר השבעה, על המתוקה שדאגה לנקות לה את הבית כי היא לא הצליחה לאסוף את עצמה ואת ההוא שדואג לקדש להם כל שישי. את כל אותם המחוות הקטנות-גדולות ואנשים היא זכרה ולכולם ניסתה לתת פה ופנים. אחד הפרקים שהכי נגעו בי באופן טבעי הוא זה שהתעסק ב-"אבלים השקופים". שהרי מי שמקבל את המעטפת, החום והרגישות שלאחר הפטירה הם המשפחה הקרובה מהסיבות הברורות. מה עם הלב והאבל של הסו קולד רחוקים יותר? כמו החברים, המשפחה הרחוקה... לא רק שהם לא מקבלים משענת ומקום להתאבל ולקבל נחמה- הם לרוב מתזזים כמו משוגעים בין האבלים לאורחים, דואגים לקפה לההוא ולתה להיא וארוחות וכיסאות וכל כאב הראש הלוגיסטי וזה בהחלט הראוי והנכון אבל חשוב לדברר את הכאב והאבל של אותם נעלמים שדואגים לכולם במהלך השבעה, שנעים בתפר שבין המשפחה האבלה לאורחים המבקרים כי גם הלב שלהם נשבר, גם הם איבדו הרבה. השבוע פתאום הרגשתי את זה. הרגשתי "אבלה שקופה" כי הקשר המשפחתי רחוק מאוד מאוד אבל האיש המקסים הזה היה כמעט כל יום אצלנו בבית, אכל מהידיים שלי, חייך ודיבר בחמימות ונימוס כל עת שבא. ואני אהבתי אותו באמת. התרגלתי אליו, לחיוך, לעיניים הירוקות, לביקורי הפתע. איך לא יהיה יותר ממנו? בעיתון העיר פורסמה תמונה גדולה שלו והאותיות הלבנות על גבי מרקע שחור בגופן הכל כך מוכר הזה של מודעות האבל. הידיים סגרו אינטואיטיבית את העיתון- לא נכון לא נכון לא נכון כי כמה כבר אפשר לכאוב? ואני אפילו לא מתחילה לבכות על הדמעות יקרות מפז של אבי המבוגר האהוב וכמה נורא לראות את גבו שפוף, את עיניו עצובות. הלוואי ויכולתי לקחת ממנו את כל הנורא הזה. אז כן, החיים נכנסו לי באמצע הקריאה והקיזו על דפי הספר. גם זה קורה. אבל אלו החיים ויש שמיים מעליי אז אני מנגבת דמעות ולוקחת על עצמי לקרוא בכוונה אמתית "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" ולכוון לעילוי נשמתו, שלפחות יצא משהו מכל הכאב הזה. צל של ניסיון לנווט את האובדן לתועלת. תודה לך, יעל על ספר נפלא שמצאתי בו נחמה מבלי שחשבתי שאזקק לה...