אמ.לק. - הספר שלי מוצע למכירה מוקדמת באתר של הוצאת "פרדס"!!!!
את "באוויר" התחלתי לכתוב בערך לפני חמש שנים, בעקבות חלום משונה שהעניק לי גרעין של רעיון גולמי, בלתי מגובש. לא היה לי מושג, גם לא קלוש, איזה מין סיפור זה יהיה, מה יקרה בו, ואפילו לא מה בדיוק אני רוצה להגיד. רק רציתי לכתוב.
תוך כדי הכתיבה גיליתי שהספר הזה כותב את עצמו. חייזר נסתר השתלט לי על התודעה והכתיב לי כמעט הכול, עד שהמילים יצאו והסיפור התמתח והשתולל כאילו היו לו חיים משל עצמו. הכול השתנה, כל הזמן. לא היה פרק אחד שהסתיים איפה ומתי שתכננתי. בשום שלב לא ידעתי מה עומד לקרות אפילו בפיסקה הבאה. אם זה לא הרגיש נכון, פשוט מחקתי את השורה. או את הפרק. קול פנימי כיוון אותי כל הזמן, ימינה, שמאלה, תעצור. אל תלך לשם. לך לשם. כן, מה אתה מסתכל עליי ככה. לשם.
כשהבן שלי יהלי חלה באוגוסט 2018, הספר כבר היה כמעט שלם. הרוב כבר היה מאחוריי, ונותרו רק כמה ליטושים וכמה סצנות לסיום. היה זמן שאפילו חשבתי לנצל את השהות הארוכה בבידוד בבית החולים כדי להשלים את הכתיבה. אלא שיחד עם שטף החיים שקפא כמעט לגמרי, נעצרה גם היכולת לכתוב. לא הייתי מסוגל להמריא מעבר לקירות המחלקה ולשכוח את העולם, לפתוח את הלפטופ ולכתוב על משהו שנראה מרוחק שנות אור מהחיים האמיתיים, מהחיים שלי. רק יותר משנה אחר כך הצלחתי בקושי גדול לחזור לקובץ ולהשלים את מה שנשאר עד הסוף. שלושים ומשהו עמודים, זה הכול.
שאלו אותי כמה פעמים אם משהו השתנה בכתיבה שלי לפני שיהלי חלה ואחרי, ולא ידעתי לענות. כלומר, היה לי די ברור שאין הבדל, אבל רק לאחרונה, ממש לאחרונה, הבנתי פתאום למה. שום דבר לא השתנה, כי הקול החייזרי ההוא שהחזיק אותי במושכות במשך כל זמן הכתיבה, אכן היה התודעה שלי, ואצלה אין בכלל מושגים של "לפני" ו"אחרי". הספר הזה הוא לא על יהלי, הוא לא עליי, הוא לא על השתלות, לא על סרטן, לא על בתי חולים, אין בו אולי שום דבר מהפוסטים האקזיסטנציאליסטיים שאני מעלה בפייסבוק, אבל תכל'ס, אם חושבים על זה לעומק, זה אותו דבר. אותו דבר. הספר הזה הוא על מה שקורה כשמשהו קורה לך באמצע החיים. משהו מתפוצץ. וכתבתי את רובו לפני שקרה לי משהו באמצע החיים. איך אתם מסבירים את זה?
בפנים בפנים, יש מילים שרוצות לצאת. מוכרחות לצאת. יש לי מה להגיד. והמילים האלה מוצאות את הדרך החוצה בין אם מדובר בפוסט על ימי סיוט עם הילד שלי בשניידר או בספר בדיוני על קורותיו של איש שב"כ בינוני שחייו משתבשים. המילים האלה יוצאות כי בחוץ, אי־שם, מישהו צריך לקרוא אותן. יש להן יעד. יש להן שליחות. תצחקו עליי, אבל ככה אני מרגיש.
****
מהרגע הראשון כמעט כל מי שמבין משהו במשהו אמר לי, תעזוב, אתה לא תמכור, אנשים לא קוראים, לא קונים ספרים, אנשים רואים נטפליקס והולכים לישון. אתה לא תחזיר את ההשקעה, אפילו לא חצי. בשביל מה לך.
אני לא עושה את זה בשביל הכסף, זה ברור. אפילו לא פניתי למימון המונים. גם לא בשביל ראיון או ביקורת במוספי הספרים. את הספר הזה כתבתי כי המילים האלה צריכות להגיע לאנשים שצריכים לקרוא אותן.
אבל מעבר להכול, זה ספר בנזונה שיעיף לכם את הראש. כתבתי את הספר שאני הייתי רוצה לקרוא.
אז מהיום ניתן לקנות אותו במחיר מיוחד במכירה מוקדמת באתר של הוצאת פרדס ולקבל אותו מיד כשיודפס בתוך ימים ספורים.
תעשו לעצמכם טובה גדולה, שלא תגידו אחר כך שלא ידעתם, כי ה-FOMO שיכה בכם אם לא תקראו אותו בהקדם, הוא חסר תקדים.
את "באוויר" התחלתי לכתוב בערך לפני חמש שנים, בעקבות חלום משונה שהעניק לי גרעין של רעיון גולמי, בלתי מגובש. לא היה לי מושג, גם לא קלוש, איזה מין סיפור זה יהיה, מה יקרה בו, ואפילו לא מה בדיוק אני רוצה להגיד. רק רציתי לכתוב.
תוך כדי הכתיבה גיליתי שהספר הזה כותב את עצמו. חייזר נסתר השתלט לי על התודעה והכתיב לי כמעט הכול, עד שהמילים יצאו והסיפור התמתח והשתולל כאילו היו לו חיים משל עצמו. הכול השתנה, כל הזמן. לא היה פרק אחד שהסתיים איפה ומתי שתכננתי. בשום שלב לא ידעתי מה עומד לקרות אפילו בפיסקה הבאה. אם זה לא הרגיש נכון, פשוט מחקתי את השורה. או את הפרק. קול פנימי כיוון אותי כל הזמן, ימינה, שמאלה, תעצור. אל תלך לשם. לך לשם. כן, מה אתה מסתכל עליי ככה. לשם.
כשהבן שלי יהלי חלה באוגוסט 2018, הספר כבר היה כמעט שלם. הרוב כבר היה מאחוריי, ונותרו רק כמה ליטושים וכמה סצנות לסיום. היה זמן שאפילו חשבתי לנצל את השהות הארוכה בבידוד בבית החולים כדי להשלים את הכתיבה. אלא שיחד עם שטף החיים שקפא כמעט לגמרי, נעצרה גם היכולת לכתוב. לא הייתי מסוגל להמריא מעבר לקירות המחלקה ולשכוח את העולם, לפתוח את הלפטופ ולכתוב על משהו שנראה מרוחק שנות אור מהחיים האמיתיים, מהחיים שלי. רק יותר משנה אחר כך הצלחתי בקושי גדול לחזור לקובץ ולהשלים את מה שנשאר עד הסוף. שלושים ומשהו עמודים, זה הכול.
שאלו אותי כמה פעמים אם משהו השתנה בכתיבה שלי לפני שיהלי חלה ואחרי, ולא ידעתי לענות. כלומר, היה לי די ברור שאין הבדל, אבל רק לאחרונה, ממש לאחרונה, הבנתי פתאום למה. שום דבר לא השתנה, כי הקול החייזרי ההוא שהחזיק אותי במושכות במשך כל זמן הכתיבה, אכן היה התודעה שלי, ואצלה אין בכלל מושגים של "לפני" ו"אחרי". הספר הזה הוא לא על יהלי, הוא לא עליי, הוא לא על השתלות, לא על סרטן, לא על בתי חולים, אין בו אולי שום דבר מהפוסטים האקזיסטנציאליסטיים שאני מעלה בפייסבוק, אבל תכל'ס, אם חושבים על זה לעומק, זה אותו דבר. אותו דבר. הספר הזה הוא על מה שקורה כשמשהו קורה לך באמצע החיים. משהו מתפוצץ. וכתבתי את רובו לפני שקרה לי משהו באמצע החיים. איך אתם מסבירים את זה?
בפנים בפנים, יש מילים שרוצות לצאת. מוכרחות לצאת. יש לי מה להגיד. והמילים האלה מוצאות את הדרך החוצה בין אם מדובר בפוסט על ימי סיוט עם הילד שלי בשניידר או בספר בדיוני על קורותיו של איש שב"כ בינוני שחייו משתבשים. המילים האלה יוצאות כי בחוץ, אי־שם, מישהו צריך לקרוא אותן. יש להן יעד. יש להן שליחות. תצחקו עליי, אבל ככה אני מרגיש.
****
מהרגע הראשון כמעט כל מי שמבין משהו במשהו אמר לי, תעזוב, אתה לא תמכור, אנשים לא קוראים, לא קונים ספרים, אנשים רואים נטפליקס והולכים לישון. אתה לא תחזיר את ההשקעה, אפילו לא חצי. בשביל מה לך.
אני לא עושה את זה בשביל הכסף, זה ברור. אפילו לא פניתי למימון המונים. גם לא בשביל ראיון או ביקורת במוספי הספרים. את הספר הזה כתבתי כי המילים האלה צריכות להגיע לאנשים שצריכים לקרוא אותן.
אבל מעבר להכול, זה ספר בנזונה שיעיף לכם את הראש. כתבתי את הספר שאני הייתי רוצה לקרוא.
אז מהיום ניתן לקנות אותו במחיר מיוחד במכירה מוקדמת באתר של הוצאת פרדס ולקבל אותו מיד כשיודפס בתוך ימים ספורים.
תעשו לעצמכם טובה גדולה, שלא תגידו אחר כך שלא ידעתם, כי ה-FOMO שיכה בכם אם לא תקראו אותו בהקדם, הוא חסר תקדים.
קישור חיצוני • www.pardes.co.il
https://www.pardes.co.il/?id=showbook&catnum=978-1-61838-910-7