סומרסט מוהם הוא הסופר המועדף עלי. לצערי הרב ספריו די נדירים, כך שרבה היתה שמחתי כאשר מצאתי את הצעיף הצבעוני בחנות הספרים. מדובר בנובלה שההשראה לה היא כמה שורות מטור הטוהר של דנטה. השורות מספרות על פיאה,אשת אצולה מסיינה שבעלה חושד בה בניאוף, וכיוון שהוא מפחד ממשפחתה הוא אינו מוציא אותה להורג, אלא לוקח אותה לארץ ביצות שהוא מצפה שאדיה הרעילים יעשו את העבודה בשבילו. לדאבונו פיאה נשארת בחיים זמן רב משציפה וסבלנותו פוקעת. הבעל משליך את פיאה מהחלון. הסופר מעיד שנובלה זו נולדה מתוך סיפור שנרקם במוחו ולא מתוך דמות. הדמויות נבחרו כדי להתאים לסיפור. הנובלה מתחילה בניאופה של קיטי, אישה אנגליה צעירה שנישאה לבקטריולוג שלא משך אותה והגיעה אתו להונג קונג. בעלה של קיטי מגלה את הרומן ומציע לה שתי ברירות - לשכנע את מאהבה שישא אותה לאישה או לבוא אתו לעיר מוכת כולרה. בהתחלה נדמה היה לי שבעלה הנבגד של קיטי- ולטר, דומה לסופר עצמו. הוא מנחש את טיבו של מאהבה וחושף אותו בקלות. לקיטי לא נותרת ברירה אלא להצטרף לולטר את מה שנראה כמסע התאבדות. במיי-טאן-פו, העיר מוכת הכולרה עוברת קיטי תהליך מרתק, כמו התגלמותו של זחל והופעתו שוב כפרפר מרהיב, עוברת נפשה של קיטי טלטלה החושפת אופי אנושי מגוון, טוב יחד עם רע, חזק יחד עם חלש, מנערה פתיה הופכת קיטי לאישה נבונה. עדיין יש בה חולשות של בת אנוש, אך זה מה שעושה את דמותה מעוררת הזדהות יותר. לטעמי קיטי היא אחת הדמויות הספרותיות המעניינות ביותר שנתקלתי בהן. המעקב אחרי התפתחותה ריתק אותי ומילא אותי השראה. דווקא על רקע התפתחותה של אישתו הופכת דמותו של ולטר לשטוחה יותר, היא מתחזקת והוא הולך ונחלש, מה שהיה ראוי להערצה קודם נמוג ונשארת דמות עיקשת שאינה מסוגלת לפרוץ את המסגרת שלה עצמה ולכן נידונה לכליה. גדולתו של הספר בעיני היא שהרבה לפני עידן האימון והצמיחה האישית של ימינו השכיל הסופר לרקום ביד אמונה סיפור המלווה תהליך כזה בדיוק פסיכולוגי רגיש. היה לי קשה להתחיל לקרוא ואח"כ היה לי קשה להניח את הספר מידי.

אל הספר הזה לא הייתי מגיעה לולא ביקורתו המלהיבה של מנדי. אחרי שקראתי את הביקורת גיליתי שני עותקים של הספר (הישן והחדש) אצל חבר שמתייחס לספר בכובד ראש. מבט בעטיפתו של הספר הרתיע אותי מעט, כיוון שהוא לא נראה מסוג הספרים שאני נוהגת-אוהבת לקרוא, אבל ההמלצות החמות הניעו אותי להשאיל את הספר. עכשיו, חודשים(!) אחרי אני יכולה לסמן וי על השלמת קריאתו. מדובר בספר עב כרס (709) עמודים. הספר הוא לטעמי אופרת סבון כתובה. סאגת חייה של אמה הארט נערה אנגליה פשוטה שהפכה בחייה לאשת נכסים, בעלת ממון ושררה. הספר כתוב בשפה מיושנת והקריאה בו ממש לא זרמה לי. לקח לי זמן רב להתגבר על עצמי ולקרוא אותו באמת ברצון, אך גם לאחר שכבר קראתי בעניין רב יותר אורכו של הספר ותחושת המריחה הכריעו אותי וכך קרה שגם סיומו של הספר- עשרות בודדות של עמודים הזכיר יותר מטלה לימודית ולקח לי כמה ימים. אז מה לא מצא חן בעיני בספר מלבד אורכו ועומס התלאות העוברות על דמותו הראשית - הנטיה למוגזם, חוש הדרמה המתיש, אי האמינות בדמויות ושטחיותן. אמה הארט היא אישה מושלמת- חכמה, יפה, עם חוש יחיד במינו לעסקים ורצון ברזל, אבל היא לא ממש מוצלחת בבחירת הגברים שלה. עיצוב דמותה נראה לי דל ועני. נראה שהמחברת ניסתה ליצור גיבורה שהיא סופר אישה ועם זאת אנושית, התוצאה מבחינתי היתה דמות מרוחקת שלא ניתן להתחבר אליה. עוד משהו שהפריע לי בכתיבה הוא הקפיצות בזמן. אלה קפיצות שנעשות לפעמים מפרק לפרק, פרק אחד היינו בקיץ ואחריו פתאום בחורף, הקשה עלי את הקריאה אף יותר. דמיינו לכם ציור מפורט לפרטים שבאמצעיתו מצוייר פרט גדול ברישול גס ואז ממשיך הציור בפרטי פרטים ועוד פעם רישום כללי וגס, זאת היתה תחושתי. חוסר עקביות בסיפור שלעתים נטפל לזוטות ואז מעביר בגסות תקופות שלמות. טכניקה שלא עלתה יפה בידי המספרת והשאירה תפרים צורמים ותחושת אי רציפות. לסיכום- ספר רומן רומנטי, אולי בסדר לסוגו, אבל ממש לא ספר גדול. אני ממשיכה הלאה לספרים שגם אם קשה לי לקרוא אותם ישאירו אצלי משהו בסיומם.

שושון הגמד הירֹק מעמק שוקו יצא לטיל ביער לבדו בפעם הראשונה. "מתחת לכובע מחשבות יפות דגדגו את ראשו:" אני גמד ירֹק. הצפור תחשוב שאני עץ. הצב יחשוב שאני מלפפון". לטאה תכֻלת זנב התפתלה מצחוק: "אתה לא מלפפון ולא חסה. אתה שושון ירֹק, ואני הלטאה טיטי"." האין זו התחלה נפלאה לטיול? כדי ששושון ימצא את ביתם תולה אמו שלושה בלונים צהֻבים על הגג וקושרת בלון אדום בגדר. כמובן שרוח שובבה חטפה את הבלונים ושושון היה צריך למצוא את ביתו באמצעים אחרים. סיפור קצת נדוש, אבל מסופר בחן רב. הלטאה טיטי מתגלה כעזרה גדולה, כאשר בכל נקודת משבר היא מגלגלת בלשונה מילים משעשעות ומעודדת אותו להמשיך הלאה בחיפוש. העצות של טיטי חכמות ויכולות להכנס לרפרטואר המחשבות הטובות ומפיחות האומץ של ילדים. "קום, המשך לחפש בלי פחד. הפחד מבלבל אותך." "אם תחליף את המחשבות העצובות שבראשך במחשבות יפות, תמצא את הבית." דבריה של טיטי צבועים בכחול לכל אורך הספר וכך קל להבחין בקול האופטימי שלה. סיפור חביב שיכול גם ללמד את הילד פרק קצרצר בחשיבה חיובית.

ספר משמח שתענוג לקרוא בקול רם. אמנם ארכאי, אך אופטימי "ראו ילדים כאן עומד עליקמא עליז ושמח יודעים אתם למה ראשית הוא כושון שנית שחרחרון ושלישית הוא יודע לרכב על פילון" (הדף הראשון נתלש מהספר שלי אך הזיכרון עודנו חי ועוזר לי לעבור את המכשול בהקראה לילדי:)) שירה לקטנטנים. האיורים פשוטים ושובי לב. ספר שהילדים לומדים לדקלם בע"פ במהירות. הצגתי את הספר בגן הילדים של בתי עם דמויות שהעתקתי (בקלות רבה) מהספר המחוברות למקלות "ארטיק". זאת היתה הצלחה כבירה והגננת התאהבה כמוני בספר ושמחה לקבלו במתנה מהבת לגן ביום הולדתה.

הרעיון של מלחמה על מאיזה צד למרוח את החמאה מצוין ומהווה סאטירה חריפה מאוד על הסיבות לצאת למלחמה. הסוף של הספר מאכזב בעיני והשאיר אותי עם טעם של החמצה, דווקא בגלל שההתחלה מוצלחת במיוחד.

את הספר הזה קיבלתי מחברה שדיללה את ארון הספרים שלה. לא היתה לי כוונה מיוחדת לקרוא אותו. דן בן אמוץ השתייך בעיני רוחי לדמות גסה מכדי שאתעניין בה. מה שגרם לי לקרוא את הספר היה המלצה של שני חובבי ספרים בחנות ספרים קטנה בצפון תל אביב. ההמלצה הזו נותרה רדומה עד יום השואה בשנה שעברה. התחלתי לקרוא והצטרפתי למסע הכואב שעשה אורי לם ל"שם". מסע מייסר של הנפש, מסע צורב וקשה, בלתי אפשרי כמעט. כאבה לי הקריאה. הספר היה כמו מלכודת ששאבה אותי אל תהומות שלא היו רק חלק מהסיפור, אלא הוויה כואבת הפעורה בהיסטוריה המשפחתית שלי. זה לא שההיסטוריה החקוקה בי דומה במשהו לסיפור המסופר בספר. זה יותר הסיפור שמספר אדם נורמלי, כזה שלפחות בדור ההוא היה שכיח כל כך להתקל בו באקראי בכל מקום בארץ. נורמלי כמו האנשים שהכרתי שחיבקו, נישקו ואהבו אותי. אדם שמתפקד כשבתוכו מחוללים שדים כה גדולים שדרך המרחק הרב ביננו הצליחו לטלטל גם אותי. צללתי אל הספר הזה. צללתי אתו והייתי זקוקה להפסקה ממנו, כדי לנשום. הקריאה בו היתה ארוכה. במהלכה התנגן בראשי השיר אם זאת אהבה. הספר סבב בדמי וצרב את עורקי. זכרתי את מה שהם ניסו לשכוח.