צחוק הגורל - את הספר הזה מצאתי בתוך ארגז-קופסה שחור, יחד עם עוד איזה עשרה ספרים נוספים – בסמוך למיכל המחזור של אמניר. מי שהניח אותם כנראה חס עליהם וביקש למצוא להם קוראים נוספים. כמה נמלים תועות,דפים מצהיבים, חלקם קרועים, כתמים - כל אלו קידמו את פניי כשפתחתי את הספר, אבל אני חייב לציין שהם השתלבו יפה בנוף הסיפורי. הסיפור פשוט: סיפור אהבה גדול שמתרסק וגווע ווהופך לשנאה עמוקה ויוקדת שמוצאת את ביטויה בספר בצורת חילופי מכתבים, בכמה וכמה קולות. הרקע – ישראל של שנות השבעים של המאה הקודמת, מה שמוסיף קצת נוסטלגיה לכל העניין, כי בעידן של חילופי מסרים קצרצרים בעולם שכולו ווטסאפים ופייסבוקים ו-SMS, יש משהו רומנטי בעיניי בהשתפכויות רגשיות בכתב יד קטן וצפוף על גבי דפים אמיתיים. אבל מסתבר שהשתפכויות רגשיות ורומנטיקה לא בדיוק משתלבים ברומן המכתבים הזה. צמד האוהבים בעבר והשונאים בהווה מצחצחים חרבות ומתעמתים ביניהם בצורה קשה ביותר. לא נמצא פה קללות, ניבולי פה ודברי נאצה, להפך – השפה פיוטית ומליצית וגבוהה וציורית, אבל המילים היפות והגבוהות שבני הזוג לשעבר מחליפים ביניהם לאחר שבע שנות שתיקה רועמת – מרכיבות משפטים רוויי שנאה וארס והמון רגשות שליליים האחד כלפי השנייה. גם כאשר הם עייפים מההתנצחויות הקשות, עדיין יש לדברים טעם ציני מר: "כלום לא פיענחנו, אלק. רק החלפנו חיצים מורעלים. הולכת ודועכת תאוותי להתנקם בך. תם ונשלם. רק תן לי להיות בזרועותיך. להניח אצבעותיי על עורפך, להחליק את בלוריתך המאפירה. לשבת לידך בג'יפ המוצלף בשוט רוח, לגמא כביש הרים נידח, להתענג על נהיגתך התוקפנית כאבחת חרב ועם זאת מדויקת ומחושבת כמו מכת טניס יפה. להתגנב יחפה מאחוריך ולהשקיע אצבעות בשערך כשאתה יושב רכון אל מכתבתך, קורן בהילת החשמל של מנורת שולחנך. אהיה אשתך שפחתך." איזה כתיבה משובחת ומענגת. הספר כתוב נפלא. עוז מצליח להביע קולות שונים ויחודיים בחילופי המכתבים – לכל קול סגנון כתיבה שונה ומיוחד משלו, והוא מצליח גם להיכנס לעורה של בת המין השני, אילנה, בצורה אותנטית לחלוטין. ההסתייגות היחידה שלי מהספר היא שעם כל זה שהוא מעולה, יש בו מטענים רגשיים כל כך קשים ושליליים, שפשוט לא עושים טוב על הלב. אפשר לומר שאור קרן לא מצא שום קרן אור וזה הותיר בו טעם חמצמץ ולא נעים.

ראיתי אותם יושבים על הספסל בגן הציבורי הניבט אלי מחלון ביתי. שניהם גרים ברחוב שלי, שניהם אלמנים, שניהם בשנות השבעים המאוחרות של חייהם. ידוע לי שמם הפרטי בלבד ותו לא. הוא איבד את אשתו לפני שנים רבות, היא איבדה את בעלה לפני שנים ספורות. אפילו לא ידוע לי ממה. בסך הכל שכנים נחמדים, שמואל ומרתה. בהתחלה חשבתי שהם מנהלים סתם איזו שיחת חולין, אבל השיחות הלכו והתארכו, והישיבה על הספסל הלכה ונעשתה תכופה יותר ויותר. כל ערב, בהתחלה למשך כמה דקות ועד שאחרי כמה שבועות לכמה שעות. ערב אחד, בעודי קוצץ ירקות לסלט, ראיתי אותם מבעד לחלון קמים מהספסל שלובי זרוע, פוסעים להם לאיטם בנחת ובשלווה כשמסביבם כל המולת היום יום: מכוניות צופרות, אנשים ממהרים לדרכם, ילדים דוהרים על אופניים. מדי ערב, בשעה קבועה, הידיים שלי קוצצות ירקות, העיניים משקיפות על זוג האוהבים המבוגרים ומשהו נצבט בקרבי. ערב אחד הספסל נותר מיותם מהם. כשההיעדרות התארכה ונמשכה כמה ימים, חששתי שמא הם נפרדו. אבל ממש באותו יום, בדרכי למינימרקט השכונתי, הבחנתי במודעה התלויה ברישול מה על גבי עמוד חשמל. שמואל נפטר. הספר 'ועכשיו נרקוד' משרטט בצורה עדינה ונוגעת ובשני קולות, שלו ושלה, סיפור אהבה מאוחר בין שני אלמנים: מאגי עורכת הדין בשלהי שנות השבעים של חייה ואשר איבדה את בעלה לא מכבר ומרסל, שצעיר ממנה בכמה שנים ושאיבד את אשתו לפני שנים רבות. רופא המשפחה של מאגי ממליץ לה לנסוע למעיינות מרפא והבת של מרסל מסדרת לו חופשה אף במעיינות המרפא. מכאן הדרך פשוטה לסיפור אהבה נוגע ומרגש, עדין ולגמרי לא קיטשי שמוכיח שאהבה יכולה להירקם בכל גיל ובנסיבות הכי לא צפויות ובכל מקום שהוא, גם על ספסל עץ רעוע בגן ציבורי הנשקף אלי מחלון ביתי. וכמובן, האהבה יכולה להירקם על ידי אנשים שונים זה מזה כן, גם בין מאגי שבזמנה החופשי קוראת את הסופרת פרנסואז סאגאן לבין מרסל שבזמנו החופשי מאזין למוזיקת שעבי אלג'ירית. ספר עדין, קצר, פשוט ומרגש. מאוד.

צחוק הגורל - את הספר הזה מצאתי בתוך ארגז-קופסה שחור, יחד עם עוד איזה עשרה ספרים נוספים – בסמוך למיכל המחזור של אמניר. מי שהניח אותם כנראה חס עליהם וביקש למצוא להם קוראים נוספים. כמה נמלים תועות,דפים מצהיבים, חלקם קרועים, כתמים - כל אלו קידמו את פניי כשפתחתי את הספר, אבל אני חייב לציין שהם השתלבו יפה בנוף הסיפורי. הסיפור פשוט: סיפור אהבה גדול שמתרסק וגווע ווהופך לשנאה עמוקה ויוקדת שמוצאת את ביטויה בספר בצורת חילופי מכתבים, בכמה וכמה קולות. הרקע – ישראל של שנות השבעים של המאה הקודמת, מה שמוסיף קצת נוסטלגיה לכל העניין, כי בעידן של חילופי מסרים קצרצרים בעולם שכולו ווטסאפים ופייסבוקים ו-SMS, יש משהו רומנטי בעיניי בהשתפכויות רגשיות בכתב יד קטן וצפוף על גבי דפים אמיתיים. אבל מסתבר שהשתפכויות רגשיות ורומנטיקה לא בדיוק משתלבים ברומן המכתבים הזה. צמד האוהבים בעבר והשונאים בהווה מצחצחים חרבות ומתעמתים ביניהם בצורה קשה ביותר. לא נמצא פה קללות, ניבולי פה ודברי נאצה, להפך – השפה פיוטית ומליצית וגבוהה וציורית, אבל המילים היפות והגבוהות שבני הזוג לשעבר מחליפים ביניהם לאחר שבע שנות שתיקה רועמת – מרכיבות משפטים רוויי שנאה וארס והמון רגשות שליליים האחד כלפי השנייה. גם כאשר הם עייפים מההתנצחויות הקשות, עדיין יש לדברים טעם ציני מר: "כלום לא פיענחנו, אלק. רק החלפנו חיצים מורעלים. הולכת ודועכת תאוותי להתנקם בך. תם ונשלם. רק תן לי להיות בזרועותיך. להניח אצבעותיי על עורפך, להחליק את בלוריתך המאפירה. לשבת לידך בג'יפ המוצלף בשוט רוח, לגמא כביש הרים נידח, להתענג על נהיגתך התוקפנית כאבחת חרב ועם זאת מדויקת ומחושבת כמו מכת טניס יפה. להתגנב יחפה מאחוריך ולהשקיע אצבעות בשערך כשאתה יושב רכון אל מכתבתך, קורן בהילת החשמל של מנורת שולחנך. אהיה אשתך שפחתך." איזה כתיבה משובחת ומענגת. הספר כתוב נפלא. עוז מצליח להביע קולות שונים ויחודיים בחילופי המכתבים – לכל קול סגנון כתיבה שונה ומיוחד משלו, והוא מצליח גם להיכנס לעורה של בת המין השני, אילנה, בצורה אותנטית לחלוטין. ההסתייגות היחידה שלי מהספר היא שעם כל זה שהוא מעולה, יש בו מטענים רגשיים כל כך קשים ושליליים, שפשוט לא עושים טוב על הלב. אפשר לומר שאור קרן לא מצא שום קרן אור וזה הותיר בו טעם חמצמץ ולא נעים.

צחוק הגורל - את הספר הזה מצאתי בתוך ארגז-קופסה שחור, יחד עם עוד איזה עשרה ספרים נוספים – בסמוך למיכל המחזור של אמניר. מי שהניח אותם כנראה חס עליהם וביקש למצוא להם קוראים נוספים. כמה נמלים תועות,דפים מצהיבים, חלקם קרועים, כתמים - כל אלו קידמו את פניי כשפתחתי את הספר, אבל אני חייב לציין שהם השתלבו יפה בנוף הסיפורי. הסיפור פשוט: סיפור אהבה גדול שמתרסק וגווע ווהופך לשנאה עמוקה ויוקדת שמוצאת את ביטויה בספר בצורת חילופי מכתבים, בכמה וכמה קולות. הרקע – ישראל של שנות השבעים של המאה הקודמת, מה שמוסיף קצת נוסטלגיה לכל העניין, כי בעידן של חילופי מסרים קצרצרים בעולם שכולו ווטסאפים ופייסבוקים ו-SMS, יש משהו רומנטי בעיניי בהשתפכויות רגשיות בכתב יד קטן וצפוף על גבי דפים אמיתיים. אבל מסתבר שהשתפכויות רגשיות ורומנטיקה לא בדיוק משתלבים ברומן המכתבים הזה. צמד האוהבים בעבר והשונאים בהווה מצחצחים חרבות ומתעמתים ביניהם בצורה קשה ביותר. לא נמצא פה קללות, ניבולי פה ודברי נאצה, להפך – השפה פיוטית ומליצית וגבוהה וציורית, אבל המילים היפות והגבוהות שבני הזוג לשעבר מחליפים ביניהם לאחר שבע שנות שתיקה רועמת – מרכיבות משפטים רוויי שנאה וארס והמון רגשות שליליים האחד כלפי השנייה. גם כאשר הם עייפים מההתנצחויות הקשות, עדיין יש לדברים טעם ציני מר: "כלום לא פיענחנו, אלק. רק החלפנו חיצים מורעלים. הולכת ודועכת תאוותי להתנקם בך. תם ונשלם. רק תן לי להיות בזרועותיך. להניח אצבעותיי על עורפך, להחליק את בלוריתך המאפירה. לשבת לידך בג'יפ המוצלף בשוט רוח, לגמא כביש הרים נידח, להתענג על נהיגתך התוקפנית כאבחת חרב ועם זאת מדויקת ומחושבת כמו מכת טניס יפה. להתגנב יחפה מאחוריך ולהשקיע אצבעות בשערך כשאתה יושב רכון אל מכתבתך, קורן בהילת החשמל של מנורת שולחנך. אהיה אשתך שפחתך." איזה כתיבה משובחת ומענגת. הספר כתוב נפלא. עוז מצליח להביע קולות שונים ויחודיים בחילופי המכתבים – לכל קול סגנון כתיבה שונה ומיוחד משלו, והוא מצליח גם להיכנס לעורה של בת המין השני, אילנה, בצורה אותנטית לחלוטין. ההסתייגות היחידה שלי מהספר היא שעם כל זה שהוא מעולה, יש בו מטענים רגשיים כל כך קשים ושליליים, שפשוט לא עושים טוב על הלב. אפשר לומר שאור קרן לא מצא שום קרן אור וזה הותיר בו טעם חמצמץ ולא נעים.

ראיתי אותם יושבים על הספסל בגן הציבורי הניבט אלי מחלון ביתי. שניהם גרים ברחוב שלי, שניהם אלמנים, שניהם בשנות השבעים המאוחרות של חייהם. ידוע לי שמם הפרטי בלבד ותו לא. הוא איבד את אשתו לפני שנים רבות, היא איבדה את בעלה לפני שנים ספורות. אפילו לא ידוע לי ממה. בסך הכל שכנים נחמדים, שמואל ומרתה. בהתחלה חשבתי שהם מנהלים סתם איזו שיחת חולין, אבל השיחות הלכו והתארכו, והישיבה על הספסל הלכה ונעשתה תכופה יותר ויותר. כל ערב, בהתחלה למשך כמה דקות ועד שאחרי כמה שבועות לכמה שעות. ערב אחד, בעודי קוצץ ירקות לסלט, ראיתי אותם מבעד לחלון קמים מהספסל שלובי זרוע, פוסעים להם לאיטם בנחת ובשלווה כשמסביבם כל המולת היום יום: מכוניות צופרות, אנשים ממהרים לדרכם, ילדים דוהרים על אופניים. מדי ערב, בשעה קבועה, הידיים שלי קוצצות ירקות, העיניים משקיפות על זוג האוהבים המבוגרים ומשהו נצבט בקרבי. ערב אחד הספסל נותר מיותם מהם. כשההיעדרות התארכה ונמשכה כמה ימים, חששתי שמא הם נפרדו. אבל ממש באותו יום, בדרכי למינימרקט השכונתי, הבחנתי במודעה התלויה ברישול מה על גבי עמוד חשמל. שמואל נפטר. הספר 'ועכשיו נרקוד' משרטט בצורה עדינה ונוגעת ובשני קולות, שלו ושלה, סיפור אהבה מאוחר בין שני אלמנים: מאגי עורכת הדין בשלהי שנות השבעים של חייה ואשר איבדה את בעלה לא מכבר ומרסל, שצעיר ממנה בכמה שנים ושאיבד את אשתו לפני שנים רבות. רופא המשפחה של מאגי ממליץ לה לנסוע למעיינות מרפא והבת של מרסל מסדרת לו חופשה אף במעיינות המרפא. מכאן הדרך פשוטה לסיפור אהבה נוגע ומרגש, עדין ולגמרי לא קיטשי שמוכיח שאהבה יכולה להירקם בכל גיל ובנסיבות הכי לא צפויות ובכל מקום שהוא, גם על ספסל עץ רעוע בגן ציבורי הנשקף אלי מחלון ביתי. וכמובן, האהבה יכולה להירקם על ידי אנשים שונים זה מזה כן, גם בין מאגי שבזמנה החופשי קוראת את הסופרת פרנסואז סאגאן לבין מרסל שבזמנו החופשי מאזין למוזיקת שעבי אלג'ירית. ספר עדין, קצר, פשוט ומרגש. מאוד.

"אני לא מאמין באלוהים", אומר הכופר לאדם חובש הכיפה השחורה. "לא נורא, בכל זאת אלוהים מאמין בך", עונה לו החרדי. על רקע ריבוי הספרים שיוצאים בשנים האחרונות ושמוציאים את כל הכביסה המלוכלכת של המגזר החרדי, בולט מאוד לטובה הספר הוותיק והישן הזה, שרק הולך ומשתבח עם השנים. הציטוט שהבאתי ואשר לקוח מהספר עצמו, משקף מאוד את רוח הספר. בניגוד לכל הספרים של החוזרים בשאלה שמציגים את ההווי החרדי באור שחור במיוחד – תרתי משמע, הספר הזה מתאר בצורה כל כך נוגעת ורגישה את הלבטים, את הספקות, את הקשיים, את הרצון לפרוץ גבולות אבל גם את הפחד מזה,את המרדנות שפעם גואה ופעם נחבאת, את הכאבים ואת המצוקה של מי שלא מוצאת את דרכה בין שני העולמות. והשפה הנפלאה: עשירה ופיוטית, עם הרבה זיקה למקורות,עם ביטויים אותנטיים בהונגרית ובאידיש. ואגב, למרות שהיא מקפידה לשמור על איזון, רותם שולחת חיצי ארס קטנים, כמו זה שהיא שולחת לאחד הדמויות החרדיות בספר שמצוטט כמי שמתאר את ביאליק כ-"עוכר ישראל, המתמיד מוולוז'ין", את טשרניחובסקי כ-"רופא מתבולל ורודף נשים" ואת עגנון כ-"כויפר עם כיפה". אבל היא איננה חוסכת את שבטה גם מבורא עולם: "בשיעורי תורה ליקטה לשונות כעס: ויכעס, ויבער אף ה', וייחר אף ה', ויתאנף, וחמתו בערה בו, וישלח בו עברה וזעם, ויקצוף..." הסוגיה המינית בקרב החרדים, כפי שהיא מתוארת בקרב הספרים של החוזרים בשאלה - באופן צהוב וסנסציוני, באה כאן לידי ביטוי בצורה צנועה, כמעט מבוישת. משפט מהספר שמשקף את הלך הרוח: "אם הקדים אדון רוזנברג לחזור ואשתו כבר טיפלה בלקוחה אחרת, נאלצה פיפי לשאול אותו בלחיים סמוקות מה מחיר החזייה"... ממליץ על הספר בחום רב.