בעולם מקולקל, הרוס, מזויף, צבוע ובודד מוצא את עצמו הולדן חווה רגעים במודעות עצמית עד כאב ובשכחה גמורה עד ההתחלה המחודשת ומתיישנת באחת. הרגע הזה, השביר, הלא קיים, המתוק-מריר, האינסופי הוא מה שמבקש הסופר להביא בספרו. ובשאלתו "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא"? - ולאחר כל התשובות המושכלות ( המשפט "לאן עפים הברווזים כשהאגם קפוא"? ב"התפסן בשדה השיפון" הוא ביקורת על הקפיטליזם ועל הניכור כלפי השכבות המוחלשות ) המלומדות (מה שהסופר מבקש להציג כאן הוא...) חסרות הפואנטה ("לא הבנתי מה המשפט הזה אמור להביע) ועוד ועוד התשובה שלי הייתה בסופו של דבר "למקום אחר". ואולי זה מה שהספר הזה הוא קצת, בשבילי. הוא מקום אחר. מקום לחיפוש תשובות, מקום להבנה. אבל יותר מכל - הוא לא מקום. הוא אחר. במיוחדות המורכבת, הבלתי נתפשת של הציניות והתמימות, החמימות והצינה, הייאוש וההבנה נטווה סיפור של כאב. ואולי את שאלת הברווזים אפשר לכתוב גם כ"לאן מישהו הולך כשאין יותר לאן לברוח"? ובסופו של דבר התשובה שלי קצת דיכאה אותי, כי אם ה"מקום האחר" שלי הוא הספר הזה, שאליו אני אלך בזמן קריסה, כנראה שהבחירה שלי רחוקה מלהיות מושלמת. כי זה לא ספר שאפשר להתרפק עליו, ולא ספר שקל להתפרק ממנו. תשכחו מלשבת על הספה עם כוס שוקו חם. אהבתי את הספר הזה, שנאתי את הספר הזה, חשבתי שקיבלתי איזו שהיא משמעות בעקבותיו ונוכחתי פעם אחר פעם בטעותי. הספר הזה הוא לא מקום בטוח להניח עליו יסודות. הוא יכול להתמוטט לאלפי חתיכות קטנות ולהפיל אותך ביחד איתו. זה ספר על התרסקויות, וגם על דעיכה איטית. הוא ספר במימד אחר. "איך שלא יהיה, אני מדמיין לי כל הזמן המון ילדים קטנים משחקים איזה משחק בשדה גדול של שיפון וכל זה. אלפי ילדים קטנים, ואין שם אף אחד – אף אחד מבוגר, זאת אומרת, חוץ ממני. ואני עומד על הקצה של איזה שהוא צוק כזה. ומה שאני צריך לעשות זה לתפוס כל אחד אם הוא הולך לעוף מהצוק – זאת אומרת, אם הוא רץ ולא רואה לאן הוא רץ, אני צריך לצאת מאיזה שהוא מקום ולתפוס אותו. זה כל מה שהייתי עושה כך היום. פשוט להיות התפסן בשדה השיפון וכל זה. אני יודע שזה שגעוני. אבל זהו הדבר היחידי שבאמת הייתי רוצה להיות." ואחרי הכל, המשפטים האלו, שמגיעים אחרי ההבנה, ואחרי חוסר ההבנה, ואחרי הכל - כבשו את ליבי. זה גם הדבר היחידי שאני רוצה להיות, הולדן, גם אני.

קטונתי מלבקר את יהודה עמיחי. מה שכתוב כאן הוא ללא סדר מכוון. אלו מחשבות בעקבות הספר. דברים שבחרתי לחלוק. אנסה לשתף אתכם במה שעלה בי. המחשבות על שירה, אדמה וזקנה, על מקום. מחשבות על בני אדם, מחשבות על מחשבות, מילים וסדר. מחשבות על מציאות. המציאות היא הכל ולא כלום. היא נתפשת בצורות שונות. היא אמורה להיות ישירה ופשוטה, אך בסופו של דבר, חמקמקה ושקרנית היא נותרת חשופה עד להבהיל, נוזלת בחלקלקות מבין האצבעות הכמהות שלנו, מותירה אותנו עם המילים, היכולות ברגע לברוא אינסוף מציאויות חדשות. זיכרון ושכחה. האנשים האלו שחולפים כאן ואינם, הפתקים בכותל, מכווצים באפלולית, דחוסים, על יד האבנים. האבנים הן מודדות הגיל והשכחה, בנויות קרות זו על זו. ומהו זיכרון אם לא שכחה, ומהי שכחה אם לא תפילה שעוד לא נענתה. עתיד. "...הילד הקטן במיטתו חולם שיהיה איש מצולה או איש רקיע ...ההצגה הגדולה שנקראת עתיד מתחילה." העתיד הוא רצף של ניגודים. העתיד הוא זיכרונות, ערבוביה של כאב והתפעמות. העתיד הוא התחלה, שילוב של לכלוך ומחסור ודברי מאכל מזינים. אור ושקרים. טיולים. אני רוצה לצאת לטייל בעולם, לראות דברים ולכתוב סיפורים ושירים. אני רוצה טיול גדול ואמיתי, טיול ועוד טיול ועוד טיול. ולא "...הטיול הגדול האמיתי הראשון", אלא אי סדר, רק הבנות קטנות ותבוניות על העולם. המרחק. לפעמים הזמן עוצר. זה קרה לי כשהייתי קטנה, ניסיתי לספור עד מיליון והתעייפתי. זה קורה לנו בשבריריות, כשאנחנו ערים פתאום לחוסר העקביות של העולם. קילופים, קילופים, קילופים. אני רוצה שמישהו יבקר אותי, בתוך התפוח. שיבקע את הקליפה. עם סכין, בעדינות. וללא חתכים. מדי פעם מופיעות בספר המילים "זיכרון אהבה", ואני ממשיכה לקרוא, מהורהרת. כיעור. איך אפשר לכתוב בצורה מפליאה כל כך על הכיעור. על חוסר פיריון של רעיונות ומעשים, על אינטימיות שבגדה בך. אולי גם כאן יש ספייס, גם כשזה נדמה שלא, אולי פשוט לא שמתי לב. כך או כך זה מרגש, מלא בהסדרים מוזרים. ..."וסירוב העינב למות מר". התקווה שלנו, מצומקת לפירות קטנים ומתוקים. לשפוט. כשאני קוראת ורואה את המילים - עדים ועדויות, ואת האדם שופט בכס זה נותן תחושה של הדר והוד, בתוך פשטות אותנטית של מקום. כשקראתי שהכדור קופץ למציאות אחרת רציתי גם. הבנתי שכל שנייה עוברת, הדברים משתנים, הם זזים. השמירה על המקום שלנו בעולם היא באחריותנו הבלעדית. אפשר לנוע. "...אני בנם של מקרה ושל גורל, עכשיו יתום משניהם". זהו האדם. מבולבל, פגיע, עצמאי ורגיש עד אין קץ. שמש שוקעת. זה האתמול המכריז על המחר, או להיפך. כשהזמן מאבד כמה דקות לזכותך אל תביט בשעון. זה הזמן להתנתק. נסיעות ברכבת. למקומות שונים, ולפעמים גם לאותו מקום. ללא טביעת אצבע של אנוכיות וגאווה. רק קילופים ישנים, נטולי שריטות. שני צדדים - פתוח וסגור. בכל מקום זה כך? זיכרון ושכחה הם כמשהו חולף. על העטיפה מופיעות פנים. הקמטים שעל פניו, ללא ניתוחים או מתיחת העור, הם כאן תמיד. וכשימות האדם - הוא יחזור לצלמו. *** זאת לא ביקורת. אלו המחשבות שלי. צירופי מילים רבים כאן הם מהספר, ורוב המילים עליהן כתבתי מופיעות בספר או שעלו אצלי במהלך הקריאה. זה נכתב לא מסודר במשך די הרבה זמן, לפני כמה חודשים כשהייתי מאושפזת בבית חולים וזה היה הספר היחיד שהיה אצלי. אין לי עליו הקדשה, אבל אני מנסה לדמיין מי היה מקדיש לי את הספר הזה, ומה הוא היה כותב. מילים.

רצפת הדירה שלי מלאה כמעט כולה בארגזי קרטון מתפקעים בחפצים, בגדים וספרים. אפשר לומר שכולם זיכרונות, כאלו ואחרים, והאוויר מהול בריח משונה של עזיבה, וגם קצת של מקום אחר. מוזר לראות את האריזות כאן. הדברים שנאספו הותירו מקומות ריקים והציגו את הלכלוך שהצטבר כאן במהלך השנים, מאובק וביתי מתמיד. לאחר עבודות ניקיון יסודיות, מלאות בניחוחות סבוני ניקוי ותלונות, נחשפו הקירות עם הצבע הדהוי והמקולף, ריקים כל כך. הדירה כבר קצת זרה לי. המחשבות על השכנים האהובים שלי ועל שגרת החיים כאן מהממות אותי בניקיון שלהן, ובתחושה הסטרילית, שנדמה שהופיעו להן יחד עם המטאטאים ודלי המים. ורק על המרפסת מבחוץ, עם אטבי הכביסה הצהובים, שנשברו כבר בקצוות, כמעט כולם, נשאר הסחרור החם הזה, של הגעגוע הקייצי והעצוב, על כל גווניו ושמחותיו הקטנות. ...רימו אותנו: הדם הלא שפוך זועק יותר מן השפוך. בדרך כלל אני לא אוהבת לקרוא שירה. לרוב זה מעייף אותי, ומשאיר בי תחושות עמומות של חוסר זיהוי של דברים שדווקא מוכרים לי בדרך כלל, ושאני אוהבת את תחושת המוכרות שלהם. את הספר הזה רציתי לקרוא הרבה זמן, מאז שקראתי ספר אחר של יהודה עמיחי, והדפים הישנים שלו דווקא נתנו לי באצבעות הרגשה קצת מוכרת, של זיהוי מרחוק אולי. היום האלוהים התגלה לי כך: מישהו מאחורי עצם את עיני בכפות ידיו: נחש, מי זה? התגלות מסיכות וניחושים, ואולי יותר מזה, החורים הפעורים בין מקומות וארצות, וזמן וימים, ואהבה וזיכרון. הם אלו שמופיעים כאן בשירים, שמדברים על קיץ, ועל ילדו הקטן. הכל מרגיש כאילו היה מקומט ועכשיו נפרש במלואו, כל כך... מלא במילים, בעכשוויות של פעם. מילים יבשות של התנהגויות יומיומיות, מלאות בהתרגשות ובגוף שני יחיד, שמוזכר - בפער - בין אביו לאימו, בין עצמו אליהם, ואל עצמו שוב, ואל השיר. הכל מלא טקסיות וירושלים ואבני-מקדש. רחובות על מרחבים ומרחבי רחוב. לשבור עכשיו את המילים שבינינו לרסיסים חדים... אי שם עכשיו, ברעש של הגעגוע.

לפני 3 וחצי שנים **** אח שלי היה בערך בגילי. נכנסת לחדר שלו, שמסריח בחריפות מאלכוהול. עשן של סיגריות. זיכרונות מציפים אותי במערבולות חזקות. לפני כמה ימים הוא חזר שיכור מת, היה ברור שהוא לא יזכור איך הוא חזר הביתה. לפני יומיים הוא בא אליי בלילה למיטה. חבשתי לו את הידיים. יש לי סחרחורת כשאני נזכרת בעומק, בכמות הדם. אתמול התעוררתי בכאב. מהסוג שלא נגמר. הלכתי לחדר שלו. שוב, סיוטים. הוא משך אותי אליו. מחבק. רועדת, נצמדת. השמיכה הייתה מלוכלכת וספוגת זיעה, אבל אני נצמדתי אליה, מנסה להירגע. ואז אי אפשר לישון, מדליקים ב-4 את האור החזק מדי. מה עושים. אין כוח לצאת לסיבוב. גם לים לא. אח שלי מסיט את הוילון, פותח את החלון. קר. רוח חזקה. לא יוצאים. מדליק סיגריה ושואף חזק, מכווץ את השפתיים מסביב. מופיעות הגומות שלו בלחיים, שמחזירות אותו לרגעים למה שהוא באמת, נער מתבגר. קצת ילד. הוא מסיים את הסיגריה ולוקח לידיים את הספר הכסוף. הקייטנה של קנלר. הכרתי את השם. אח שלי קורא אתגר קרת כל הזמן. הוא לא מפסיק להגיד שהסגנון שלו אחיד מדי, שהוא הקלישאה של עצמו, מה לא. אבל תמיד קורא אותו. "הם כולם כאלה מין אורחים לרגע. נשארים רק יום וחוזרים חזרה לגיהינום". הוא קורא לי, ואני לא בדיוק מבינה אבל גאה שהוא משתף אותי במשהו כזה, שהוא כל כך פרטי, וכל כך שלו. לא ישנו עוד באותו הלילה. הוא קרא לי סיפורים. הקול שלו היה צרוד מעישון ומחוסר שינה. העיניים קצת אדומות. בשיער מבולגן ובמחשבות גועשות הגעתי לעולם סוריאליסטי. דרך הידיים החשופות, המצולקות, של אחי שמעתי על הקייטנה של קנלר, על מין עולם של אנשים אחרי שגמרו בהתאבדות. ושמעתי על הנהג אוטובוס. בסוף כיבינו את המנורה, היה כבר אור בחוץ. נרדמנו, בלי חלומות. זה היה המפגש הראשון שלי עם אתגר קרת, ברגעים האינטימיים ביותר שלי. חולשות, פחדים, כמיהות ותקוות. בלילות הבאים עשינו את זה שוב לפעמים, מתנחמים לרגעים ונפצעים לעיתים, נמשכים אל השפה הישירה של אתגר קרת, אל הממשיות שבדברים. לא מחפשים סב-טקסט, שותקים. מחייכים קצת יחד אל הדבר האמיתי שמצאנו. בלי לתת את הכל, כי לפעמים חלק מספיק, גם. ****

מה קורה כשאדם מגיע לקצה? השאלה הזאת רדפה אותי. ימים. שנים. מחשבות. מחשבות, מחשבות... כמה אפשר? אלוהים, כמה אפשר? כמה?! וגיליתי. על בשרי גיליתי. שאפשר. שהשמיים הם לא הגבול. אני לא אתייפיף כאן. לא החזקתי את עצמי כל החיים. התפרקתי. נשברתי. מחלקות פסיכיאטריות. 7 ניסיונות התאבדות. אני לא יכולה להתייחס לספר הזה בלי לחשוב על הסיפור האישי שלי. החיים שלי הפכו לגיהינום כשהייתי בת 7. הכדור שלג הזה... כן, הוא היה שם. כמה שהוא היה שם. *** איך להתחיל? קשה לכתוב ביקורת על ספר כזה, אני מרגישה לא בנוח. ולא בגלל שאני לא מבינה בנושאים האלו. בגלל הניסיון שלי, ושל אנשים שאני מכירה, או הכרתי. ניסיון שלימד אותי להתייחס בחוסר ביקורתיות לאדם כזה. לאדם שמגיע לקצה. אני מרגישה לא בנוח כי לספר הזה יש בעיה של אמינות. במה? אולי יותר קל להגיד במה לא. הדמויות? מה אני יודעת עליהן, בעצם? הן בתיכון? לקליי יש אימא נחמדה? חבר טוב? האנה היא יפה? השפה שלה עשירה ומדויקת? אוקיי. Now tell me more. הספר הזה, בנושא חשוב כל כך, כל כך לא מצליח להעביר כאן את אחד המסרים החשובים ביותר. כי באמת, איך אפשר להעביר בספר נוער נושא כל כך מזעזע ועמוק בלי שיהיה שם משהו. אני לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו, אבל זה לא קיים שם. אין שם אמת. האנה כל כך חשופה, כנה, מעוררת אמפתיה, לכאורה היא הדמות המושלמת לסיפור הזה, אז מה אני רוצה מג'יי אשר? אני רוצה יותר. כל כך הרבה יותר. כי זה שהדמות שלך כנה לא אומרת שהספר כן. זה פשוט אומר שהחלטת משהו על האופי שלה, שהיא תהיה אמיתית. אבל כמה אפשר? בסופו של דבר... זה פשוט שטחי. ושטחיות היא גרועה בהרבה כשהיא "מוסווית" במעטפת כנות ואמת. וקליי - האמת, אתה נשמע אחלה של בן אדם. קצת אחלה של בן אדם מדי. קצת הרבה. ובעצם, אתה די משעמם. סוף תיאור קליי. האנה, חזרתי אלייך (הפרעות קשב וריכוז וזה, תסלחו לי) האמת, לא נעים לי להגיד את זה, בשיא הכנות. אבל ראבאק? מה את רוצה מהחיים של האנשים? להרוס אותם כמו שלך? (בהנחה שחייה אכן נהרסו, אני לא רוצה להיכנס לשאלה האם יש לנו יכולת שיפוט לגבי מתי זה קורה) בסך הכל... יש כאן בני אדם, ולא נעים, אבל את די מתנהגת כאילו את האדם היחיד בסיפור הזה. כן. כשאתה מגיע לנקודה כזאת לפעמים קשה לשים לב לאחרים. אני יודעת. אבל אצלך זה כל כך חזק, ועומד בסתירה כזאת בוטה לאינטליגנציה שיש בדמות שלך ש... גאד,שמעת אולי פעם על משהו שנקרא "ראש קטן"? תיאור קלאסי שלך. הספר מכעיס אותי. הוא מכעיס כי אחר כך אפשר לראות שאנשים לא מבינים, כל כך לא מבינים הרבה פעמים מה מביא אדם למצב כזה. וסחתיין על היומרנות ג'יי אשר, אבל לדעתי, ממש לא הצלחת להעביר משהו מהתשובות לשאלות שלא נגמרות האלו בספר שלך. קולח הוא כן, מעניין הוא כן, קל להתחברות הוא כן. אבל בנושא כזה, אין מה לעשות, צריך יותר. אולי נסחפתי,אבל לדעתי הספר הזה הוא אחד הדברים הכי גרועים שאפשר לעשות לאנשים שעמדו במצבים קשים יותר מהאנה בייקר.

מכירים את האנשים האלו שאומרים ש"באופן כללי אני נגד קיצוניות"? ברור שמכירים. אנחנו חיים בתוך כאלו. החינוך שלנו, בדרך מעייפת ומתורגלת עד אימה מחנך לבינוניות. ל"בסדר". להיות ממוצע זה כל כך בסדר, וכל כך רגיל. אנחנו לא יכולים להמשיך עם זה לנצח, נכון? נכון. אוקיי, זאת הסיבה שריכזנו בשבילכם מלאי של סיפורים לא משעממים בעליל. הקיצוניות שולטת בהם. בגידות, ניסיון אונס, אלימות, הפלות של נערות... להמשיך? אני לא יודעת מה בדיוק מושך אנשים לדברים האלו. אולי הצד היותר גס, הקשוח, אולי אפשר לקרוא לזה אפילו צימאון לדם. אולי הצד העדין דווקא, האופטימי, שקורא על דברים כאלו מתוך עניין טהור וורוד. ואולי הצד הריאלי יותר, הלימודי, המושכל, זה שטוען שחייבים לקרוא על דברים כאלו כדי להכיר את המציאות שבה אנחנו חיים. אולי מין ערבוב מוזר כזה של כולם. בכל מקרה, אין ספק שאנחנו נמשכים לסיפורים קשים. משהו בהם מגרה אותנו, מושך אותנו, מזמין אותנו למציאות חשוכה, מספר לנו סיפור על אנשים ש"למרת הכל התגברו". סליחה על הציניות, אבל קשה לוותר עליה. לא כשמדובר בסיפור שפשוט עירבב בתוכו כמויות של חומר כדי לספר על ילדות קשה וחיים קשים. זה ספר שמנסה ללמד אותנו בדרך קולנועית על התמודדות הירואית ועל הרגעים היפים שקיימים גם שם. לא נשמע לכם קצת טו מאצ' הוליווד סטייל? האמת שאסתר שטרייט וורצל היא סופרת שאני מעריכה, יש ספרים שלה שאני מאוד אוהבת גם. אבל גאד, הגזמת. פשוט הגזמת. זאת נהייתה טלנובלה. כן, מהסוג המעניין, המרגש. אבל לא מאוד לא אינטליגנטית. הסיפור נופל לסטריאוטיפים הרגילים. מרכיב ההפתעה, אחד הדברים היותר מדהימים בספרים (שלא לדבר על החיים) לא ממש קיים. בכנות, פשוט התאכזבתי. הכתיבה יפה, אבל זה בערך מה שאני יכולה להגיד על הספר הזה. בספרים על דמויות "בסדר" צריכה להיות מורכבות, עומק, בשביל שהם יהיו טובים. ספרים כאלו לעומת זאת הם ממש בגרושים. כל דבר הוא בעל "עומק", כי לדמות יש חיים קשים. אז הספר הזה הוא יותר גרוע מ"בסדר" רק בגלל שהרעיון שלו כל כך אמור להיות לא בסדר. ולא, האמת שהחיים שלי רחוקים מלהיות נורמאליים, וזה בדיוק מה שמעצבן אותי. הנפילה הזאת לקלישאות. חיים קשים זה לא דבר כזה יפה ומתוק, ואני לא אוהבת ציפויי סוכר. זה לא מושלם, זה מכוער. אלו הפנים של הקבצן שצועק והזונה בצומת. אל תלבישו על סיפורים קשים צביעות, אל תייפו אותם. תשחקו את המשחק, עם הכאב והיופי השלובים, אבל במינונים סבירים. ה"חיים הקשים" ממש לידיכם, אז בבקשה, אל תגבשו עליהם מושג שגוי בגלל ספרים כאלו. זה כל כך לא מתקדם. או כמו ששמעתי מישהי אומרת לחברה שלה: "פייסבוק זה כזה 2013". מה לעשות, השתכללנו, העמקנו. אנחנו מנסים להגיד למורכבות. אבל מה, ספרים כאלו פשוט הורסים אותה.