“...הלכתי לישון עם מסטיק בפה וכשקמתי בבוקר הוא היה מסובך לי בשערות וכשהתיישבתי הרגל נתקעה לי בקצה של המיטה וידעתי שזה הולך להיות יום איום ונורא וגרוע ולא טוב בכלל. הלוואי שהייתי באוסטרליה.
סיפור אמיתי
הלכתי לישון מאוחר, מתוך הנחה שאוכל לקום לא לפני שמונה (כי הרי יום העיון שלי מתחיל רק באחת).
השעון המעורר צלצל בשמונה, אין לי מושג למה, ושוב בשמונה ועשרה, ועדיין לא הבנתי למה, ואז בשמונה ועשרים, וסוף סוף קלטתי מה הוא רומז וזינקתי מהמיטה.
כשלתי אל הקומקום להכין כוס קפה ואז צלצלה מישהי שעשתה לי טובה גדולה וסיפרה לי שהאוטובוס שתכננתי לעלות עליו בשתים עשרה לא קיים, ושאני חייבת להיות בירושלים בעשר. אז זינקתי בחזרה לחדר והתלבשתי בשניות וחטפתי את התיק ויצאתי, מודה לאל על השיער הקצוץ שמייתר את השימוש במראה.
ככל הידוע לי, הקפה שלי עדיין מתקרר על השיש במטבח.
חיכיתי לטרמפ רק חצי שעה. והאוטובוס הגיע רק אחרי רבע שעה נוספת, ואני כבר הייתי פקעת עצבים. כל הנסיעה ישבתי על קוצים.
כשהגעתי לתחנה מרכזית זינקתי החוצה ורצתי לתחנה של קו 462 לאריאל. הגעתי חסרת נשימה, התיישבתי על הספסל וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי.
צלצלתי למיודעי הוותיק, סדרן אגד, והוא נבח בחביבותו הרגילה: "מותק התבלבלת, זה לא קו שלי, זה אגד תעבורה זה, תבדקי את עצמך פעם באה," וניתק.
צלצלתי שוב ושאלתי אותו, שמא יואיל כבודו לתת לי את המספר של הקולגה שלו מאגד תעבורה?
הוא ענה לי "לא יודע שום דבר, זה אגד תעבורה, לא אני", וניתק שוב.
(נשמע ממש אשם, לא? מעניין מה הוא מסתיר.)
בדרך לא דרך הגעתי לשירות הלקוחות של אגד תעבורה, ושם ענתה לי מוקדנית במבטא בולט "תחכי רגע, אני בודקת... (מוזיקת רקע איומה, תודה על סבלנותכם, אנו משתדלים להעניק לכם בלה בלה בלה, חלק מן השיחות מוקלטות לצורך בקרה ושיפור השירות) אה, אני רואה, הקו בוטל. יש לך קו באחת עשרה וחצי, הוא יגיע לאריאל באחת ארבעים."
"בוטל? מה זאת אומרת בוטל? הוא הופיע הבוקר באתר! אחת ארבעים מאוחר לי מדי," אני בוכה לה בתסכול.
"אני מאוד מצטערת גברת, ככה אמרו לי, אני רק בודקת כאן..."
תוכלי אולי להפנות אותי לדרג שיוכל להסביר את עניין הביטול?
"אני לא מתקשרת לסדרן," היא כבר מבוהלת. "אני יש לי קשר למישהי שמתקשרת לסדרן..."
שמא תתני לי בטובך את הטלפון של המישהי?
(האומללה, היא סבלה הרבה מהנטייה שלי לדבר בשפה רשמית ומהוקצעת כשאני מתרגזת...)
"אסור לי, גברת," היא אומרת לי בלחץ.
תראי, אני מנסה להסביר לה, ביטלתם קו בלי התרעה ובלי להציע חלופות. צריך לטלטל שם מישהו בכתפיים, ולטלטל אותך לא יפה וגם לא יועיל לי. אז רק תני לי דרך להגיע אל מישהו שבאמת אשם.
"אני לא יכולה, אני לא יכולה, אני מצטערת, גברת."
טינג.
יפה: יש לי כמעט שעה לבלות בתחנה. זמן לקנות ארוחת בוקר.
אני הולכת לתחנה מרכזית, קונה משולש פיצה, ניגשת ליטול ידיים ומפילה את המשולש על הרצפה (ד"ש למרפי).
אני קונה עוד אחד והולכת לתחנה לרחם על עצמי.
כשהאוטובוס מגיע סוף סוף אני מבקשת מהנהג את המספר של הסדרן, אבל "זה חסוי".
אין מה לומר, הסדרן יודע מה טוב בשבילו.
אין דבר, האוטובוס נוח להפליא ויש אפילו מיזוג אוויר - וזה מצוין, כי אנחנו עורכים ביקור על הדרך בכל יישוב בשומרון. וחוץ מזה, האוטובוס מתחמם בעליות, ובעליה הגדולה לעלי הוא עושה הפסקה של רבע שעה.
לבריאות.
אני מגיעה ליום העיון באיחור לא חינני, מגלה שהפסדתי את החלק היחיד הרלוונטי לי ומקשיבה במשך שלוש שעות לכל החלק הלא רלוונטי.
בנסיעה חזרה הביתה (היי, שבות רחל, מעלה לבונה, שער בנימין. מזמן לא התראינו) מצלצלת אליי חברה ומבשרת לי בשורה לא משמחת שמשמעה המיידי עוד לילה לבן ועוד כמה שעות שינה שהולכות אל האין, כלומר אל היקום כולו.
אני מנסה להירגע. עוצמת עיניים חזק ומדקלמת את המנטרות שלי: ספרים-זה-לא-בלאגןספרים-זה-לא-מותרותתנו-לחיות-לקרוא
ואז הפלאפון שלי מת, מה שמבטיח שפכטל מאימא שלי, כי בימים טרופים אלה זה חוסר אחריות נורא לנסוע ביהודה ושומרון בלי פלאפון.
בבית, האתר האידיוטי שבו אני חייבת להעביר היום תשלום באשראי נתקע. או אולי זה האשראי האידיוטי שנתקע?
אוי אלכסנדר אלכסנדר.
אלכסנדר הוא ילד זועף ומקסים (זועף באופן מקסים, אם תרצו) שכל היום הולך לו על העוקם (מוכר לי מאיפשהו).
אז נכון שדברים כאלה לא כל יום קורים, אבל לכל אחד יש מדי פעם יום איום ונורא וגרוע ולא טוב בכלל, ולכן קל כל כך להזדהות עם אלכסנדר, ולצחוק, כי זה נורא משעשע שדברים כאלה קורים למישהו אחר (שלושה בסירה אחת, שם, שם).
ואחרי הכל, מחר יום חדש.
...אמא אומרת שיש ימים כאלה.
אפילו באוסטרליה.”
