אני זוכרת את הערב שישי הזה, הייתי רק בת 16 ואבא היה בבית הכנסת וחיכיתי שכבר ישוב הביתה לקידוש. זאת הייתה תקופה מגעילה, לאבא התגלה גידול שפיר ביד, אבל מבחינתי זה היה סוף העולם. "זה גידול שפיר, זה לא ממהיר- זה לא סרטן" אמרתי לעצמי שוב ושוב בראש. אבל כשכל פעם מחדש מסירים אותו והוא חוזר (4 פעמים), זה לא יעזור כמה פעמים אני ישנן את זה, המראות של אבא לאחר הניתוח כשהוא נראה מנופח וחלש ושבור- שוברים אותי. אז באותו ערב שישי, זה הרגיש כאילו התפילה נמשכת נצח, ואבא עדיין לא פה, וכהרגלי התחלתי לבכות.. והבכי נמשך ונשפך על דף שהיה לבן, שאליו אספתי את כל המילים הכואבות שלי. והמילים האלו הפכו אחר כך לשיר. השיר הזה סימל את הבהלה שתפסה בי ולא הרפתה, הבהלה שאוחזת בי חזק יום אחרי יום, לילה אחר לילה. והיא שוב באה ומציפה אותי בחלומות, ואני מתעוררת באמצע הלילה שטופת זיעה, פחד ודמעות. משננת במוחי, "זה רק חלום, זה רק חלום...". החלומות לא נעלמו, הם מדי פעם שבים ומזכירים לי שהפחד עדיין קיים, חזק ואיתן, והוא לא מתכוון להיעלם כנראה אף פעם, לפחות עד ש..... ואז הגיע הספר הזה. הוא שכב לי כמה חודשים על המדף וחיכה שאקרא אותו. מסיבה לא ברורה כל הזמן דחיתי את הקריאה של הספר. אבל פתאום היה לי מין צורך לקרוא אותו, וככה זה התחיל.. מכירים את התחושה הזאת בגרון שהוא כואב כשמנסים לבלוע רוק, ומרגישים שיש שם איזה גוש שלא רוצה להיעלם. והכאב הזה מתלווה בעינים אדומות ולחות, אף מנוזל עם נשימות קצרות, עמוקות ורועדות שמלוות במשיכות.... התחושה הזאת ליוותה אותי חלק מאוד נכבד מהספר. מצאתי את עצמי באמצע הקמפוס הומה האדם, יושבת באיזה כיתה נידחת, קוראת את הספר ובוכה. בוכה כמעט כמו באותם הלילות.. לא יכלתי להרשות לעצמי יותר מדי לבכות, כי בכל זאת כל סטודנט יכול להיכנס לכיתה ולצפות במחזה הלא ממש נעים הזה וגם הרגשתי יותר מדי חשופה. אז עשיתי מה שאני יודעת הכי טוב. החזקתי את עצמי חזק והדחקתי. בעצם ככה אני חייה עד היום. מדחיקה את הפחד הזה. הפחד בלאבד את האנשים שאני אוהבת. זה לא שאני מפסיקה לדמיין אותם מתים, אבל לפחות אני מדחיקה אותו הצידה, עד שיום אחת אני לא אהיה מספיק חזקה כדי לכלוא אותו, והוא יתפרץ במלא קומתו. למרות שידעתי לאורך כל הספר מה הולך לקרות בגלל איזה ספויילר רצחני, זה עדיין זה לא מנע ממני את המנה הגדושה של הכאב. ובעזרת הרבה הומור וציניות, מצליח ג'ון גרין להראות לנו את המציאות והעולם היפה והאכזר שאנו חיים בו. ואיך שני ילדים דמיונים יכולים ללמד אותנו הרבה על העולם יותר ממה שאנחנו יודעים. על מה זה כאב, מחלה ומוות ומנגד מה זה אהבת אמת והקרבה. אני רק רוצה להגיד שאבא שלי היום ב"ה בסדר, אבל לי זה אף פעם לא מרגיש בסדר. ואני הרבה פעמים מתייחסת אליו כמו אל ילד קטן ובודקת שהוא אכל מספיק, וישן מספיק, ואומרת לו שלא ישתה יותר מדי יין בחתונה כי הוא צריך לנהוג חזרה הביתה.. והוא, איך לא, מתעצבן. זה התפקיד שלו לדאוג לי ולא ההפך. אבל ברגע שאתה חווה פעם אחת את התחושה הזאת שמישהו שאתה אוהב הוא במרחק נגיעה מהמוות, כבר שום דבר אף פעם לא יהיה בסדר. וכל ההסדר הזה של *הורה- ילד* מתערער ומתחלף.

משחררת נשימה עמוקה. הייתי צריכה לדעת. הייתי צריכה להבין. או לנחש. ברגע שקראתי את שם הספר- "היינו שקרנים". כי שמו כן הוא. הספר הזה שיקר לי בפנים. הוא מילא אותי בתקוות. חלומות. הצית אותי בנעורים. חברות. התאהבות. תשוקה. התאהבתי יחד עם קיידי בגאט. חוויתי איתה את הפרפרים בבטן מהנשיקה הראשונה ועד ה"אני אוהב אותך". הרגשתי את העקצוץ הקטן והצביטה המדגדגת עמוק, עמוק בשיפולי הבטן. השתוקקתי כמוה לגלות מה קרה בקיץ של גיל 15, ששינה הכל. גמעתי כל תשובה של אחד מחבריה ה"שקרנים". הסתחררתי יחד איתה ועם כאבי הראש שלה אחר התשובות לכל השאלות. וכן, לא ציפיתי. לא ניחשתי. לא שיערתי. וזה בא יותר מדי מאוחר. ההכרה. האמת. התפלשתי יותר מדי בתוך בוץ השקרים. התעטפתי בתוך פקעת הכזבים שהשקרנים ליפפו סביבי, שפשוט לא שמתי לב לאמת שמבצבצת בין חורי הסבך. כשהבנתי. זה היה מאוחר מדי. האמת הטהורה הייתה כל כך מפתיעה. כואבת. שהיא הרגישה לי כמו מהלומה חזקה הישר לתוך הבטן. והדמעות. הן נשטפו בזה אחר זה, צורבות לי את העור. חורכות אותי. מטנפות אותי. שנאתי את זה. כעסתי. אבל בסוף, בסוף השלמתי. "היינו שקרנים" זה ספר על 4 חברים: קיידי, מירן, ג'וני וגאט, שיכנסו לכם עמוק ללב, בעזרת דיאלוגים מקסימים, מצחיקים ומרגשים. ושיגיע סוף הספר ותצטרכו להיפרד, זה יהיה יותר ממה שתחשבו. היינו שקרנים זה גם ספר על משפחה שחייה בתוך מציאות דמיונית שהם התעטפו בה. הם חושבים שהם משפחה נהדרת. אבל הם לא. הם מלאים בשקרים, תככים, מזימות וכישלונות. ובלי שהם שמים לב הם טובעים בתוך ביצת השקר שהם הכינו לעצמם. קראתי בנשימה אחת. מומלץ.

אני לא מצליחה להבין על מה ההתלהבות!? ההתחלה כביכול בסגנון "קומדיה רומנטית" התחילה יפה אבל המשיכה והפכה להיות הזויה מרגע לרגע. נו באמת! הם לא מכירים אחד את השני והם מתחילים בצורה כזאת אובססיבית לחקור אחד על אודות האחר. ואז בום! הם מתאהבים! אחרי שהם הכירו אמממ כמה זמן?? הא שבוע... כן הגיוני לגמרי.. , מדלן פתאום בלי שום התראה מוקדמת מנשקת אותו ואז כבר ג'ונתן מדמייין שהיא חלק ממשפחתו לעתיד, למרות שלפני שנייה החבר של מדלן הציע לה נישואים.. מבולבלים?? גם אני ואז זה ממשיך למתח. אוקי המתח היה בסדר, לא הפיל אותי מהכיסא אבל אני לא יכולה להגיד שהוא היה רע. כל הסיפור אודות אליס הכניס בי סקרנות, אבל למען האמת לא היו יותר מדי הפתעות. והמתח היה רק בחלק הסופי של הספר. בקיצור, לא נפלתי. קראתי ספרי מתח הרבה יותר מתוחכמים, מסקרנים ומותחים. אם כל הסיפור ההזוי של ההתאהבות שלהם לא היה מתרחש, אז הספר הזה היה מקבל 4 כוכבים. אבל הוא יסתפק ב- 3. לסיכום.. הספר הזה בחלקו עיצבן אותי, בחלקו סיקרן ובחלקו מתח. אבל בשורה התחתונה הוא היה בסדר ולא מעבר לכך.

מסוג הספרים שתמיד נשארים בלב. ובכל פעם שנתקפים בגעגוע, חוזרים אליהם ונשבים מחדש. מתענגים על כל מילה, פסיק, ושיר שהוזכר. אין לי את היכולת לספר על הספר הזה בלי לגרוע ממנו, אז פשוט תקראו וזהו.

בהתחלה די חששתי שלא אוהב את הספר. בואו נגיד שיש לי נטייה לצפות יותר מדי מספר (אחרי שקראתי ביקורות טובות עליו) ואז להתאכזב. אבל לא התאכזבתי. אז יצא לי לקרוא כמה ספרים שמוגדרים כספרים אירוטים, אבל אף אחד מהם לא השאיר לי טעם של עוד בפה. סוף סוף ספר לא שטחי, שמתעסק בדמויות ובסובב אותם יותר לעומק מאשר באירוטיקה עצמה. אז נכון לפעמים הרגשתי שזה יותר מדי. מה לעשות, אני בחורה שאוהבת חידושים ושינויים, ולקרוא שוב ושוב עוד סצנות אירוטיות שחוזרות על עצמן רק בדרכים טיפה שונות, באיזה שהוא שלב גורם לי למאוס בספר. אבל למזלה של איילת (ושלי), היה כל הרבה מסביב שגרם לי להישאר ולקרוא את הספר, להתאהב בדמיות ואז לשנוא אותם, ולקוות שוב להתאהב בהם בספר הבא. בדרך כלל יש לי נטייה לנחש באופן מוקדם מהצפוי מה הולך להתרחש בספרים שאני קוראת, וזה אכן גם קרה לי בספר הזה. אבל איילת הצליחה להפתיע אפילו אותי עם הסוף הלא צפוי של הספר..... כך שאני רק יכולה להגיד לכם שאני לא יכולה לחכות כבר להמשך. אז לכל בנות ישראל, אל תהססו, מבטיחה של תתאכזבו(:

זה התחיל בדייט לא ממש מוצלח עם הספר. במנה הראשונה הוא כבר דיבר גסויות, במנת הביינים הוא כבר הספיק להאיץ ל- 300 קמ"ש, כשאני עוד מדדה מאחור. במנה העיקרית כבר חשבתי לקום ולעזוב את השולחן כשאני שופכת עליו כוס מים קרים כמחאה על חוצפתו והתנהגותו השתלטנית והלא רצוייה, אבל החלטתי להיות נחמדה אז אמרתי בנימוס שלום שלום וכך נפרדו דרכנו. הוא הציע לי דייט שני, סירבתי. מלכי אמרה לי 'תתני לו עוד הזדמנות', וכשמלכי אומרת, אני מיישמת. אז נתתי הזדמנות שנייה. היו רגעים שחשבתי שאנחנו יכולים לעלות שלב ביחסים שלנו, אבל זה לא נמשך לאורך זמן. רציתי להגיד לו, זה לא אתה זה אני. אבל זה יהיה שקר. זה השלב שאני לא בטוחה אם אני מדברת על עצמי ביחס לספר, או על אווה ביחס לג'סי. אז אתם כבר יכולים לנחש, זה נגמר בנינו עוד לפני שזה באמת התחיל. מלכי כנראה החלקת על השכל.אבל אני עדיין אוהבת אותך. ולא, לא סיימתי את הספר. נקסט.