יש לי חברה חדשה, וקוראים לה: לוסיה אצ'ווריה, היא ספרדיה והיא נהדרת!!!
קראתי את הספר, והרגשתי כמו בסרט של אַלְמוֹדוֹבַר.
הספר הוא למעשה סדרת מונולוגים של שלוש אחיות: רוזה- המנהלת המצליחה, כריסטינה - היפיפייה והיצרית; ואנה- נשואה פלוס אחד ועקרת הבית המושלמת.
שלוש הדמויות הן למעשה דמויות סטריאוטיפיות, ולכאורה שונות זו מזו, אך למעשה הן נשים מאוד דומות.
שלושתן מכורות; אחת לאקסטזי, אחת לעבודה, ואחת

בבוקר אני קמה לובשת את בגדי העבודה, אוספת את שיערי לצמה המונחת על גבי, מדקדקת בפרטים, לוקחת את התיק הגדול והשחור ויוצאת את המרחב הציבורי, שם אני אשת מקצוע. אני רהוטה. יודעת מאין אני באה ולאן אני הולכת. אני מייעצת ועצותיי שוות כסף.

בצהרים אני חוזרת הביתה מחליפה לבגדים נוחים. מכינה ארוחת צהרים לילדי תוך כדי הפעלת מכונת כביסה אחת ומדיח כלים אחד. כשאני עוברת ליד לוח המודעות הביתי, אני מוסיפה לרשימ

אם לומר את האמת ההתחלה היתה כל כך מצחיקה וגסה שהמשכתי.
ואז גיליתי שזו לא באמת קומדיה, בכל פעם התאהבתי באחות אחרת והזדהתי עם אחרת.
אבל זה עמוק יותר. האחיות מחפשות משהו, מעבר לאהבת האב שנטש ובן דוד ששבר את הלב כל אחת מתבוננת באחרת בקנאה ולכל אחת אסון פרטי שחזק ממנה והורס את חייה.
קצת רקע על ספרד, קצת מחשבות פילוסופיות עם צ'ילי וצורך עז להתקשר לאחיותי ולומר להן שלא משנה מה- אני אשאר איתן.

נראה לי שמעולם לא קראתי ספר שנכתב ע"י אישה עם גיבורות ראשיות שהן נשים, שסובב בעיקר סביב נשים. אין ספק, בקריאת ספרים אני נכשל במבחן בקדל (Bechdel) בגדול. אמנם קראתי את איין ראנד, "חייבים לדבר על קווין", אגאתה כריסטי, ספרי הארי פוטר ועוד כמה פה ושם, אבל זה לא אותו דבר בעיניי. אני רוצה שתדעו שאני שונא הכללות ונמנע מהן כל עוד אני יכול, אבל מה לעשות שברוב המקרים כשעיינתי בכריכות אחוריות של ספרים שנכתבו

מבחוץ כל אחת משלושת האחיות מייצגת איזה פן שהיינו רוצות שיהיה לנו גם: אנה - אמא ואשה למופת, רוזה - קרייריסטית מצליחה וכריסטינה - יפהפיה שוברת לבבות.

בפועל החיים של כולנו הרבה יותר מורכבים ממה שהם נראים מבחוץ. סופסוף יש מונולוגים מרשימים של נשים שלא מחפשות להיות פוליטיקלי קורקט והטקסט בועט ישר לב...

ספר אדיר בכל רמ"ח איבריו.