“זהו בדיוק אחד הספרים שלאחר קריאתו אתה עומד נבוך ומהרהר על מהותו ומשמעותו: האם זהו ספר כל כך עמוק ובעל מסר שנשגב מבינתך המוגבלת וכשתגדל (מבחינת ידע) תבין או שזהו ספר בינוני מבחינת כתיבה ספרותית אבל אולי לאחר זמן מה שהספר נקרא, חודרת להבנתך ההארה שקראת את אחד הספרים המעניינים והטובים ביותר בזמן האחרון?
עדיין לא החלטתי.
הענין שלי בספר נבע מהיותו רומן היסטורי. איך לא? פרגוואי סוף המאה ה-18 ספרדי בשירות הממלכה הספרדית מגיע לשרת את ארצו כיועץ משפטי, פקיד ממשלתי בכיר,
וגם לוחם לעת מצוא.
דמותו של דון דייגו סאמה מעלה את סיפורו בגוף ראשון,בשפה לקונית ומצומצמת, תיאורו של אדם הנופל מאיגרה רמה לבירא עמיקתא במשרתו, בתדמיתו וביחסיו עם הסביבה.
אדם שנופל לכל בור הנקרא על דרכו ובכל הזדמנות של התגוללות ברפש ובבוץ אם זה בטעויות טקטיות כלפי הזולת או
בהתיחסותו להזדמנויות הנקרות בדרכו.
מכל הפיספוסים וההחמצות בחייו במושבה הספרדית באותה מדינה הלטינית הוא מסתמך על אחרים שיחלצו אותו כלכלית או חברתית.
וסופו של אדם שנסמך על טוב ליבם ונדבתם של הזולת מאשר על עצמו לא צפוי להיות משמח במיוחד.
נימת הספר והאוירה האופפת אותו הינה אפלולית קודרת כאדם המשוטט במבוך של חייו ההולך ומסתבך.
לי נראה שאילו היו יוצרים סרט מהספר היה יכול להיות מעניין יותר מקריאתו. יכול להיות שאני טועה לגמרי בפרשנות או בהתרשמותי מהספר.”