את סטיבן קינג התחלתי לקרוא בנעורי, עניין של כמה עשרות שנים, ומאז יש בינינו יחסים לא אחידים. כשהתחלתי עם הניצוץ, הפחד היה כל כך נוכח שלא העזתי להוריד רגליים מהמיטה בלילה, ליתר ביטחון. חיכיתי לאור הבוקר. את בית כברות לחיות שעשועים סגרתי אחרי כמה עמודים. "זה" היה עצום, מעל אלף עמודים של בניית אווירת אימה ובסופו של דבר הוכיח עצמו. עונות מתחלפות הניב ארבעה סיפורים קצרים, מהראשון נעשה הסרט חומות של תקוו

נערה בת 17 שגדלה בכפר נידח, למשפחה בעלת תקשורת ישירה ועניינית, מוצאת את עצמה בליבה של "סצינת הבילוי החברתי בבאת'" עם חוקים חברתיים חדשים לה, מנסה לפענח את השפה בה מדברים כולם, בה משמעות הדברים שונה לגמרי מהמלים הנאמרות. באמתחתה, במקום נסיון חיים, רק רומנים מסתוריים עם עלילות מפותלות ומפחידות, שקראה בשקיקה. תוך כדי הסיפור היא תבין, מן הסתם, שהספרות הזו היא תחליף עלוב לניסיון, שכל ישר ואמון בעצמך

מזמן לא קראתי ספר מרתק ומצוין כמו "ארבע הרוחות" של כריסטין האנה.

עיקרו של הספר מבוסס על תקופה חשוכה וטראומתית בהיסטוריה האמריקאית. תקופה זו זכתה לכינוי Dust Bowl(אגן האבק). שנות השלושים המלוכלכות והתרחשה לאחר המשבר הכלכלי בעולם.

סופות אבק התחוללו בארצות-הברית וקנדה בשנים 1931-1939. שילוב של בצורת קשה, סופות חול ומשבר כלכלי היווה מתכון לעזיבה של תושבים מאזור הבצורת, ורבים מהם נותרו ללא קו

****






את הספר הזה קראתי לפני... לפני הספירה.
אז, בתקופה ההיא, בתקופה הנאיבית ההיא, לפני שבועיים, נראה היה שמה שסטיבן קינג כותב זו אימה.
זו לא אימה. זה שלגייה צחורה כשלג, זה סינדרלה. זה סיפור, זה דמיון למטרות בידור, שטויות במיץ עגבניות שמתחפשות לאימה. סיפור על רשע עתיק יומין, רצח מחריד של ילד אחד שמטלטל עיר שלמה. בסקירה הספרותית הזו אין שום תועלת, כי הסיפור לא מעניין יותר. בפרספקטי

סטיבן קינג מערב הרבה ילדים בספריו, לכל ילד הקטע משלו, מין יכולת שאין לאחרים. היכולת הזו פלאית וחזקה ולעיתים מעמידה את הילד עצמו בסכנה. הפעם זה ג'יימי.

לג'יימי היכולת לדבר עם מתים מיד לאחר שמתו. רק הוא ממשיך לראות אותם חיים, יכול לדבר עמם ולשאול שאלות עליהן הם חייבים לענות אמת. הם כבר מתים ואמירת האמת כבר לא יכולה להזיק להם בכל דרך שהיא.

זה מתחיל איכשהו קודם, אבל בגיל שבע מתה אשת שכן בבניין.

אם הייתי מחלקת פרסי נובל, הייתי נותנת אחד לג'ון גרישם.
לא פרס נובל לספרות, כמובן.
פרס נובל לפעילות חברתית באמצעות כתיבת ספרים. קטגוריה חדשה.

אי אפשר להלל את רמת הכתיבה. היא יותר עיתונאית מאשר ספרותית. היא תועלתית, ישירה, נטולת פיוט, היא חותרת אל המטרה בתוכן דידקטי, חסר יומרות, חסר יומרנות.

אבל גרישם הוא פעיל הצדק של העניים, של הנדכאים, המוכים, השחורים, הלטינים, המהגרים, לוחם למען הנרמסים

#
מעבר לעובדה שגרישם יודע לטוות סיפור בצורה מצויינת, שהסיפורים שלו מבוססים היטב בתחקירים, הוא בעל השקפת-עולם ליברלית והומנית. לא טריוויאלי כשמדובר בבן ארצו של טראמפ, מקום בו "הומני" הוא קללה איומה לכל אדם מן הישוב (הומני זה קומוניסט? ליברל הוא שמאלן? הומני זה מישהו שרוצה להרוס את אורח החיים האמריקאי?) האיזורים בהם מתרחשים סיפוריו הם מקומות שאין הרבה מה לכתוב עליהן במדריכי-תיירים. עיירות קטנות במר

נניח שהייתם עוברים חוויה טראומטית מאוד, והיו מציעים לכם טיפול תרופתי שימחק את הזיכרון הרע, הייתם מסכימים? אולי כן ואולי לא. תלוי בכושר העמידות הנפשית שלכם, ברצון לשמר את אישיותכם כפי שהיא, בהבנה שזיכרון רע הוא חלק מן הפסיפס שמרכיב את מכלול החוויות שלכם.

לג'ני קרמר לא היתה אפשרות בחירה. בעודה שוכבת מורדמת אחרי אונס אכזרי (מתי אונס איננו אכזרי, אמנם יש גם דרגות בברוטליות, ועל כך בהערה המסכמת שלמט

****





פתאום חשבתי כמה זה מוזר שאני תיכף בן חמישים, ואת הספרים של סטיבן קינג (שאז קראתי לו סטפן) אני קורא בערך מאז גיל שתים עשרה, כשהייתי שואל מהספרייה של "אגד" בשדרות הרצל בירושלים שישה או שמונה ספרים בכל פעם - סטפן קינג, סידני שלדון, הרולד רובינס, רוברט לדלום, אליסטייר מקליין, ז'ול ורן, פרדריק פורסיית... שישה ספרים היו מספיקים לי לשבוע. ככה זה כשאתה ילד, הכול הולך, אתה יכול לטרוף בלי למ