“****
את הספר הזה קראתי לפני... לפני הספירה.
אז, בתקופה ההיא, בתקופה הנאיבית ההיא, לפני שבועיים, נראה היה שמה שסטיבן קינג כותב זו אימה.
זו לא אימה. זה שלגייה צחורה כשלג, זה סינדרלה. זה סיפור, זה דמיון למטרות בידור, שטויות במיץ עגבניות שמתחפשות לאימה. סיפור על רשע עתיק יומין, רצח מחריד של ילד אחד שמטלטל עיר שלמה. בסקירה הספרותית הזו אין שום תועלת, כי הסיפור לא מעניין יותר. בפרספקטיבה של עשרה ימים, הרצח המזוויע של פרנקי פיטרסון הילד המומצא בן האחת עשרה נראה כמעט נאיבי, לנוכח סיפורים אחרים, אמיתיים, שאפילו הקריאה אודותיהם משחיתה את הנפש וגורמת לחלומות ביעותים לכל מי שיש לו ילדים, וגם למי שאין.
נדמה לי שב-7 לאוקטובר הבנו כולנו שמוות הוא לא קונספט דמיוני. שרוע אמיתי קיים לא רק בסרטים או ספרים, וההבנה הזו מטלטלטת את עולמנו. פתאום הבנו מושגים שהיו מופשטים, שייכים לשיעורי היסטוריה, כמו ״פרעות״, ״תרפ״ט״, ״קישינב״, ״אושוויץ״. פתאום הבנו. אנחנו יהודים, אנחנו ישראלים, ויש מי שזה מספיק לו כדי לרצות שלא נהיה. לא נהיה בכלל.
אבל הם לא יצליחו. עם ישראל חי.
****”