הסיבה שאני כותבת על הספר הזה היא, שהוא הצליח להפתיע אותי. אני מחבבת את מקיואן. כל אחד מספריו שקראתי עד היום היה שונה מהאחרים. תמיד הכתיבה היתה צלולה, המסרים ברורים לקורא והמעטפת הסיפורית מרתקת ואמינה. כך שכשנתקלתי בספר הזה חשבתי שזו תהיה חוויית הקריאה שלי. אז ממש לא.
בכריכה האחורית מצוטט הניו יורק טיימס: "נחמת זרים הוא מסוג הספרים בהם הקורא אינו חדל לשאול 'מה עושה המחבר, מדוע עושה כך המחבר?'". א

****




אנשים שמכירים אותי, לרבות אשתי, יעידו עליי שאני אדם נוח ושלו למדי, עד הרגע בו אני מחליט שמשהו מפחיד או מטריד אותי, או אז אני הופך לפקעת עצבים פרנואידית ובלתי נסבלת. בירח הדבש שלנו נסענו למקסיקו ואת אחת מנסיעות הלילה הארוכות במדינה בחרנו לערוך באוטובוס תיירים נוח שבין השאר עבר ליד הגבול עם גוואטמלה. באמצע הלילה התעוררתי לפתע כשהאוטובוס עצר בכפר קטן וחשוד ליד הגבול וטיפסו אליו בשקט מאי

טוב, טעיתי. שלושה ספרים של מקיואן קראתי בעבר וחשבתי שאני יודעת איך בנויים הסיפורים שלו. וזה לא שיש לי התנגדות עקרונית לזה שיש מבנה קבוע. אפילו להיפך. כשמשהו עובד אז הוא עובד (אני אגב מאלה שמזמינים במסעדה בדיוק את המנה שהם הזמינו בפעם הקודמת בתנאי שהיתה טעימה. אם פעם מישהו מכם יצטרך לערוך מחקר השוואתי על כבד עוף עם פירה הוא מוזמן לפנות אלי ולקבל את כל האינפורמציה ביחס לכל המסעדות שאכלתי בהן אי פעם)

יש דברים בחיים שמשאירים אותנו המומים לגמרי וכשהם מתרחשים אתה בוהה רגע לחלל כלא מבין מה היה פה ומתחיל לנתח את המאורעות מתחילתן כאילו אם נחזור אחורה ונסדר לנו את המאורעות לפי סדר אולי רק אולי נוכל להבין מה קרה.

השעתיים שבהן התחלתי וסיימתי את הספר נדמו לרגע כמו הזיה שבתוכה הייתי .או יותר נכון הרגשתי במשך כל העלילה כמו מי שמסתכלת מעבר לחלון מלוכלך מנסה לראות דרכו בצורה ברורה ללא הצלחה את הנוף מהע