סוף סוף קלאסיקה גרמנית שהצלחתי לקרוא, מהמעט שניסיתי ולרב נכשלתי. בניגוד לייצורי ורתר יש כאן משהו עמוק שקשה להצביע עליו, אלביתי מידיי. עמוק מידיי. ספר עם עומק פסיכולוגי נדיר, ולמרות השיח המגדרי המבזה שניתן להבנה כתפיסה שוביניסטית של המחבר, אני רוצה לטעון שיש כאן הצצה לתוך דמות זכרית של המאה ה18 כפי שרצה להגדיר זאת מישל פוקו בתולדות המיניות. עומק פסיכולוגי נדיר, בייחוד בגלל שהצנזורה החברתית של ימינו

זהו ספר שנקרא כהזיה. לפרקים אתה תוהה אם הסופר ביקש לבצע ניסוי מניפולטיבי במוחו של הקורא, ניסוי שאת אחריתו ניתן להבין רק לאחר קריאת הספר. ובכן, סיימתי לקרוא את הספר, ואני עדיין לא מבין מה לעזאזל קרא כאן (הטעות במקור), אולם יש בי תקווה שהרעיון של הספר יתברר לי בעוד שנה, או חמש שנים, או אולי כשאזקין ואהיה קרוב אל היציאה מהלבירינט של החיים, או-אז האמיתות של הספר אולי יכו בקודקודי. זה עצמו מוביל אותי ל

בכתה ח' הייתי עדה למעשים בין נער ונערה שחזרו ונשנו לאורך כל השנה והותירו בי תחושה של זעם, תסכול ואכזבה.
לא יכולתי להתערב משום שמעמדי בכתה היה נמוך ממילא, נחשבתי לחסרת קול והשפעה ואם לומר את האמת היה בכך מן הנוחות.
את רוב הפסקותיי ביליתי בספרייה ולא בזבזתי זמני בהצצה על בנים מחוצ'קנים וחרמנים.
גדי, נגיד וזה היה שמו, היה מאוהב במלכת הכתה, נערה בשם שלי.
היא הייתה יפה. בעלת עיניים שקדיות ספק חומות