את הדוגמא הכי קרובה למר דארסי הכרתי בתיכון. היתה שם אחת שדומה לו על פי כל אמת מידה: היא היתה בת להורים עשירים, תלמידה מבריקה, מדורגת גבוה בסולם החברתי ונראית לא רע בכלל. היא היתה מסתובבת במסדרונות עם האף קרוב למשקופים, מוקפת בחבורה קבועה ומצומצמת של אנשים, ולא נהגה לשוחח עם דלת העם.
כולם הניחו שהיא סנובית שחצנית ודוחה. וגם אני.
אלא שאחת מחברותיי הקרובות הצליחה איכשהו להיכנס לחבורה הסגורה שלה. א

בכתיבת ביקורת על ספר שנחשב לקלאסיקה, האם צריך להתחשב ברקע שלו ובזמן כתיבתו או לשפוט אותו כפי שהוא כיום?
בנעורי התחלתי לקרוא ולא התחברתי. הספר נראה לי ריקני, ועלילה העוסקת בבחירת חתנים נראתה לי משמימה. אבל הגדולה שלי, עוד מעט בת 9, הביאה אותו, ומכיוון שאני עדיין קוראת את הספרים שהיא קוראת, החלטתי לתת לו עוד הזדמנות.

מודה שגם עכשיו, בתרגום החדש של <mark>עירית לינור</mark>, לא ממש התלהבתי. גם מאותן סיבות של נ

מאתיים שנה חלפו מאז התרחש הסיפור המופתי הזה ועד היום. אני לא אומרת שחלפו מאתיים שנה מאז שנכתב, מפני שהפופולריות והאקטואליות שלו הפכו אותו להתרחשות, הרבה יותר מאשר לסיפור. זו הפעם השלישית שאני קוראת את הספר. פעמיים בתרגומו של אהרון אמיר והפעם בתרגומה הנהדר של <mark>עירית לינור</mark>, שמשמר את הקסם ההיסטורי ועם זאת הוא נגיש ונינוח כמו יום אופייני בבית משפחת בנט.
למי שמכיר, אין צורך להציג את מרת בנט ההיסטרית, מ

ההורים שלי לא דומים בכלל להורים של ליזי בנט. אבא שלי מעריץ את אמא שלי ואני לא חושבת ששמעתי אותו אי פעם אומר משהו ציני; אמא שלי חכמה ורחוקה מלהיות קלישאתית וקל וכיף לשוחח איתה. הדמיון הוא רק בנקודה אחת: הם רוצים בטובתי.
אני לא דומה בכלל לליזי בנט. היא מקסימה ואני לא (תתעלמו). היא האדם השקול והאחראי במשפחה ואני... המממ. היא לובשת מחוכים ואני לא, תודה לאל, היא צריכה להיות מנומסת לליידי קתרינות מטופש

השפה היא דבר מופלא. בניגוד להרגלי - אני נוטה לקריאה חווייתית ולא אקדמית - עשיתי ניסוי ורכשתי את הספר בתרגומה של <mark>עירית לינור</mark>, כדי לעמתו עם העותק הישן - שנקרא "אהבה וגאווה" משנת 1984 בתרגום טלה בר. המשפט הראשון אומר הכל: בר כותבת "אמת נודעת לכולם היא כי גבר רווק ואמיד בוודאי מחפש לו אשה" וגירסת לינור: "אמת מקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש רב מן הסתם חש מחסור ברעייה".

הספר הזה שנחשב לאחד ממאה הספ

הספר הזה שמספר את סיפורה של משפחה אנגליה אחת נדמה שנמשך נצח. כמו תקוע בזמן והשעון בטעות נעצר על המאה ה - 19. ומה לא אמרו כבר על ג'יין אוסטן שאוכל לחדש, רמז - כסף וכסף וכסף[....] אז גם כשהתקדמתי עם הדפים נראה כאילו אני עומדת במקום על איזה כר דשא ענק שבמרכזו אחוזה רחבת ממדים. מר הדסון מהסדרה "אדונים ומשרתים" גוער בצוות המשרתים לנקות את האבק. הגנן מטפל בגן הוורדים, הארובה מעשנת ובדיוק מרכבה עוברת.

בתחילת המלחמה הייתי במחסום קריאה נוראי. הכל היה לי טריגרי. ואז קראתי את "גאווה ודעה קדומה" (גם בתרגום של <mark>עירית לינור</mark>) ונהנתי. אז אמרתי לעצמי- התקופה הויקטוריאנית זה כנראה האסקפיזם שאני צריכה. ולקחתי את "ניקולס ניקלבי". טעות כמובן. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי- אני מכירה את דיקנס. ולקרוא על הרעבה והתעללות בילדים כשעדיין היו לנו חטופים ילדים בעזה- היה ממש לא הדבר הנכון. חזרתי אליו עכשיו אחרי שנתיים ו

המונוגמיה הומצאה מחדש במאה האחרונה. לפני כן, נישואי בני זוג, היו מותנים במעמד חברתי וכלכלי הרבה יותר מאשר באהבה חופשית (אם בכלל). אולם היו יוצאים מן הכלל, כפי שאוסטן היטיבה לתאר בספרה.

מערכת היחסים ההפכפכה בין אליזבת ומר דארסי בהחלט מעניינת, אך האם מעניינת דיה כדי להיפרש על פני 400 עמודים? איני בטוח.

גם היום, מוסכמות חברתיות מכתיבות נישואים ברחבי העולם (גם כאלו שאינם מושתתים על אהבה). המונוג

ספר שאיכזב. רציתי לקרוא אותו כבר מזמן. התחשק לי לקרוא סיפור מהסוג הקלאסי, הישן והטוב. עם רעים מרושעים וטובים מלאכיים, עם צדק טהור לעומת רשע מזוקק, שבו גם העצב וגם השמחה הם אינסופיים ונטולי ספקות. וחוץ מזה, <mark>עירית לינור</mark> תרגמה אותו. מאוד סיקרן אותי איך זה מסתדר ביחד. הרגשתי שהציניות והסרקזם הטבעיים שלה יכולים להיות מאוד משעשעים על רקע העולם השחור-לבן, החסוד והמתחסד של דיקנס.

ובכן, הרעים אכן רעים