בואו נדבר רגע על גיל. גיל הוא לא רק מספר, למרות מה שהקלישאות אומרות. גיל הוא שנים של התבגרות, אוסף של זכרונות, כמות של ניסיון שהצטבר, איכות הביצועים הפיזייים האפשריים, מה שמשפיע גם על קצב ועל זהירות. בקיצור - גיל זה הרבה דברים. אחד הדברים המוזרים לגלות זה שרוב הנבדקים במחקרים במדעי החברה הם סטודנטים, כלומר אנשים צעירים ומהם מסיקים על כלל האנשים בעולם, כאילו כלל האנושות מתנהגת כמו אנשים צעירים שבחרו ללמוד באוניברסיטה ויש להם או למשפחתם גם מספיק כסף כדי לממן את אורח החיים הכרוך בזה.
כמה ספרים יצא לכם לקרוא שבהם הגיבור הוא אדם מבוגר? לא מבוגר בן שלושים ותשע, אלא מבוגר-מבוגר, בשנות השישים לחייו? אין הרבה כאלה. איכשהו גיבורים ספרותיים נידונו לחיים קצרים למדי, או שמא הם מאריכים חיים ורק לא טורחים לספר לנו על זה. גם אם יש לזה סיבות הגיוניות, הרי שאישה כמוני, בשנות החמישים לחייה, מתחילה לגלות שיש פחות ופחות ספרים רלונטיים שיכולים לספר לה משהו על העשורים הבאים, על בחירות והחלטות שנעשות בגיל המבוגר, על דילמות שקשורות בו ועוד הרבה.
דניאלה יערי היא בת חמישים ושבע, אמוץ בעלה הוא בן שישים ואחת ובבחירה נדירה למדי הם הדמויות המובילות של הספר הזה. הזמן הוא שבוע החנוכה שבו דניאלה המורה לספרות מנצלת את החופשה מהלימודים ונוסעת לטנזניה אשר באפריקה, שם נפטרה אחותה שולי ושם מתגורר בעלה, כלומר האלמן, ירמי. אמוץ הוא מהנדס מעליות והוא נשאר בארץ, ספק בגלל בקשתה של דניאלה לנסוע לבד, ספק בגלל מטלות חשובות שדורשות את תשומת לבו, בהן בין השאר תלונה של דיירי מגדל חדש על שריקת רוחות מטרידה שיוצאת מפיר המעליות. וכך דניאלה נוסעת, בפעם הראשונה לבדה, כדי לגלות יותר על נסיבות מותה של האחות, להבין מה קורה לגיס, וגם כדי להתאבל יחד. ואמוץ נשאר, באחריות על העסק ועל המשפחה שנותרה בארץ. הפרידה מטרידה את השניים, הנשואים יותר משלושים שנה וכמעט ולא נפרדו בזמן הזה. הם כמעט לא מתקשרים, בגלל אופי המיקום שאליו דניאלה נוסעת, סוג של משלחת מחקרית ארכיאולוגית במקום מרוחק מציווליזציה, שבו ירמי משמש בתפקיד כלשהו. אבל העלילה מחברת את קורותיהם ושוזרת אותם בפרקים לסירוגין - מה שעובר על דניאלה נכרך במה שעובר על אמוץ בערך באותו הזמן.
ועובר עליו הרבה, משום שכמו בספרים אחרים של יהושע, הגבר הוא אחראי ומטפל, אם לא בהיבט הנפשי והרגשי, לפחות בהיבט הפרקטי. ובהעדר דניאלה לדאוג לה ולהנחותה בדרך, נפנה אמוץ אל שלושת הדורות האחרים במשפחה לדאוג להם: אביו הקשיש הלוקה בפרקינסון ומתגורר בסמוך, מורן שגם הוא מהנדס מעליות ומועסק במפעל של יערי ונקרא עכשיו לשירות מילואים, אפרת אשתו של מורן, שני הנכדים ילדיהם של מורן ואפרת, נופר הבת המתגוררת בירושלים. ואם לא די בזה, הרי פתאום צצה גברת ירושלמית קשישה שמתעקשת שאביו של אמוץ התקין לה מעלית סודית בבית והוא צריך לתקן עכשיו איזו תקלה, כי הוא נתן לה אחריות אישית לכל החיים. וכך אמוץ משוחח, נוסע, מסיע, מארח, מתארח, מוציא מהגן, שומר, מנחם, מרגיע, מבקר, מביא ציוד, מכין כריכים, מאכיל ומרדים. ובין לבין הוא גם פותר בעיות בעבודה שכרוכות בדיון עדין בין ראש דיירים נזעם שהוא גם אב שכול ובין חברת בנייה שמתכחשת לאחריות, ובעבודה בשלוש לפנות בוקר עם מומחית רעשים מוזרה. אצל דניאלה בינתיים לא קורה הרבה, היא מגלה שהגיס שלה מנסה לנתק כל קשר עם ישראל או עם משהו שמזכיר אותה. היא נוסעת עם הסגל שלו באיזורים נידחים באפריקה ושומעת ממנו נאומים נזעמים על התנ"ך ובעיקר על הנביא ירמיהו. היא גם עולה לרגל למקום פטירתה של האחות שולי, שהתמוטטה בשוק ונלקחה למרפאה מקומית.
יהושע אוהב לעסוק במשפחה המורחבת, ובמציאות הפוליטית הישראלית, ובספר הזה הטיפול הוא בשכול הצבאי. לא רק קדרון, יושב ראש ועד הבית בפינסקר הוא אב שכול שמטפח את הקבר של הבן שלו השכם בבוקר. גם משפחת יערי היא משפחה שכולה. אייל, הבן של שולי וירמי נהרג בתקרית בטול כרם. הוא נורה למוות מאש כוחותינו, או כפי שאמוץ תיאר את זה בביטוי לא מוצלח שנתן את שמו לספר - אש ידידותית. בלילה אחד בעומק הערבה הטנזנית, יום לפני שהיא חוזרת ארצה, שומעת דניאלה מירמי על הדרכים שבהן הוא ניסה להבין את נסיבות המוות של הבן שלו,על נסיעו לטולכרם למקום שבו אירע המוות, נסיעה שקצת דומה לנסיעתה הנוכחית של דניאלה, ועל הסיבות שגרמו לו להחלטה לנטוש כל קשר עם ישראל ועם ישראלים.
זה הספר השביעי של א"ב יהושע שאני קוראת, וזה ספר שהוא כתב בשנים 2004-2007, כלומר בסביבות שנות השבעים לחייו. האתר מביא ביוגרפיה שאובה מויקיפדיה אך לא מעודכנת כי לא מסופר בה שהוא כבר נפטר לפני שלוש שנים. בכל מקרה קריאה בספר השביעי זו כמו חזרה למחוזות מוכרים. הדמויות שונות, העלילות שונות, הדגשים שונים, אבל הרוח דומה. יהושע כותב בעברית מצוחצחת וקצת חגיגית ושוזר בפי הדמויות שלו מגוון אמירות ציניות ושנונות. הסימבוליות שלו תמיד קצת בולטת מדי ומוגשת בכפית כדי שחלילה הקורא לא יתבלבל, אבל הספר עצמו נעים לקריאה, בטח בחנוכה.
****
ארבעה כוכבים, אולי ארבעה וחצי
סקירה מספר 1065
תאריך כתיבה: 14.12.25
