אתחיל בכך שמדובר בספר די עתיק (כמעט עשור). מתח. טוב בהחלט. שפגשתי בו במקרה בספריית הרכבת וכמה טוב שכך.

האם אתם באמת מכירים את האנשים הכי קרובים אליכם? ואת האחריםהפחות קרובים, שאתם מכירים, אתם באמת מכירים? והאם אתם מכירים ממש, ממש, את עצמכם?
על אלה בתוספת סיפור מתח ופתרון תעלומת היעלמות אישה ורצח - הסיפור הזה.

שלוש נשים (לא מאוד חביבות): רייצ'ל, מייגן, אנה - כל אחת שרוטה לכיוונים שלה השריטות רבות ועמוקות. ועוד אחת קאתי - שרוטה וכן חביבה, חביבותה הקיצונית שורטת אותה.
שלושה גברים: טום, סקוט, כאמל - הם טיפוסים, אמממ, די כנ"ל = אחד חכם (לא, לא ממש), רשע (ואללה, כן), תם ושאינו יודע לשאול בערבוביה - בשלישי.

נישואים, גירושים, בגידות, הזיות, שגרה, לא שגרה, ישוב קטן - קהילה. אישה אחת שנעלמת. אישה אחרת שחובבת רכבות (מה חובבת? מכורה).

סיפור אנרגטי, רוכב במהירות רכבת, מחשב מחשבות, שווה בהחלט.
הסיפור מסופר מנקודת מבטן של הנשים.

חיסרון: מבנה הסיפור. מבנה הפרקים: בכותרת של כל פרק, מצוין מנקודת חווייתה של מי משלוש הנשים: רייצ'ל, מייגן או אנה, מסופר הפרק וכן התאריך בו חוותה האישה הנידונה את השעות הנידונות. למשל: רייצ'ל - 13 באוגוסט 2012 - בוקר. והפרק הבא: מייגן - 15 במארס 2012 - ערב. וכן הלאה וכן הלאה... הקורא צריך להתרכז מאוד בתאריכים ובמעברי הזמנים קדימה אחורה, אחורה קדימה, שכן אחרת - ה-קטע מתאדה ונשאר בלאגן.

אם טרם הייתם לצד הבחורה על הרכבת (מעניין אם בעשר השנים האחרונות היא ממשיכה במנהגה לנסוע בכל בוקר הלוך מהפרוור בו היא מתגוררת ללונדון וחזרה בערב. כל יום, כל יום כולל סופ"שים וחגים), ואתם בעניין של ספרי מתח - תקראו, מומלץ ממש.

מתוכנן לחזור כבר הערב לספריית תחנת השלום, אלא אם נלסון קופיפי החמוד ישכח להניחו שם. למעוניינים :)

אם אתה רוצה להיגמל ממשהו - נניח אלכוהול - הכי חשוב שתהיה עסוק במשהו שבאמת מעניין אותך
האנשים שלכאורה אמורים להיות הקרובים אלינו ביותר הם הזרים לנו ביותר
דעתך על עצמך היא הקובעת. אם תחשוב שאתה עלוב שאינו שווה יריקה - זה מה שתהיה עבור כל העולם

אלה התובנות שליקטתי מהספר. הן אינן חדשות, אתם אומרים? צודקים. הן בנאליות כמו שאר הסיפור המופרך הזה.

בחורה נוסעת יום יום ברכבת הבוקר. היא מאד אומללה. בעלה - אהבת חייה - התגרש ממנה, נשא לאשה את זו שהוא בגד בה איתה וגם הוליד איתה תינוקת. אביה האהוב נפטר עוד קודם, אמה מרוחקת ולא מתעניינת בה מספיק, יש לה חברה אחת שעושה בשבילה הרבה אבל היא לא נחשבת בעיניה "חברה טובה". היא סתם מכרה מזמן הלימודים. נכון שברור (ומוצדק) שהבחורה על הרכבת שותה עד שכחה כדי להתמודד עם חייה האומללים? נכון שברור שהיא מרגישה חסרת ערך וכישלון? נכון שכל מי שפוגש אותה רואה שתיינית עלובה וכך גם יתייחסו לתלונותיה ולעדותה? נכון.

יש סוג של ספרות שמנסה לתפוס מרובה. אלה ספרים שיש בהם תעלומה ומתח, בדרך כלל יש גווייה או שתיים ויש ניסיון מצד הסופרת (הרבה מהם סופרות) לנתח תהליכים פסיכולוגיים של הגיבורים, בנוסף על פתרון תעלומת המתח. ואו שהניתוח - בדרך כלל זה הניתוח - נדפק, או שתעלומת המתח לא מותחת ולא אפשרית או שני הדברים יחד. מעט מדי ספרים מהז'אנר הזה שקראתי הצליחו לטפל היטב בשני הנושאים (אחד שזכור לי היה "חצר עצי התפוח") הספר הזה אינו חורג מספרי הז'אנר. התעלומה לא מותחת באמת והניתוח הפסיכולוגי - אוי...

אפשר לקרוא אותו - הוא לא משעמם. (עגום שמה שמצאתי בזכותו מתחיל ב"לא"...) אבל אם זה לא יום חמסין לוהט, שמטגן לכם ת'מוח יש להניח שהניסיון לעשות התאמות בין ההגיון שלך להיגיון של הסופרת יעייף אותכם. זה בכל אופן מה שהוא עשה לי.

רוב רובו של הספר עובר על גיבורת העלילה שלנו ברכבת, שם היא מרשה לעצמה לצלול לבתים של אנשים אחרים. לאהבות של זוגות אחרים. שם היא יכולה לדמיין חיים שלמים ומלאים כמו בחלומות שלנו כשאנחנו עפים ,מאוהבים, מתרגשים, בוכים, נופלים...בכל הערים שביקרתי או גרתי בעולם הייתה רכבת כזו. רכבת שפולשת לחלונות ,גדרות גינות וגגות .לפעמים כשהרכבת האטה יכולתי אפילו לראות גם אנשים כמו בסרט יושבים ליד שולחן אוכל ומדברים או זוגות חבוקים. האור ברכבת מתעתע. לעיתים בגלל השמש , ולעיתים הקור והחושך הכפוי שמתחת לאדמה ביחד עם רעידות ורעש עושה לך עור ברווז עד שהרכבת יוצאת שוב כמו נשימה מבטן האדמה. ורייצ'ל, כן ,היא נפלה חזק כשהחליטה לערבב בין מציאות לדמיון. זה קרה בעיקר כששתתה המון. מכירים את ההרגשה כשהתודעה מתלכלכת ומתעמעמת בעקבות אלכוהול. ראיתי כאלה ברכבת כשבקבוק האלכוהול עטוף בשקית חומה והם "פה ולא פה" כשממש רואים את המחשבות שלהם נודדות ,מפוזרות ולא ממוקדות בשום דבר. כן רייצ'יל הייתה אלכוהוליסטית ,והאדם הקרוב לה ביותר אולי רצה לתת לה הרגשה של עמעום וחוסר יציבות. של עיוורון ובלבול מה שחור ומה לבן. ובמי תבטח אם לא באדם הקרוב לך בעולם. כשגירשו את ריצ'יל בבעיטה מחיי הנישואין שלה היא שתתה כל כך הרבה שכבר לא הבדילה בין הסיפור בו היא מספרת לעצמה לבין התמונות שהיא רואה דרך הרכבת. הבעיה הייתה אצל רייצ'ל שהיא לא האמינה בעצמה ונטתה לאבד את הזיכרון לעיתים קרובות. וכשהנפש רוצה לשכוח ולהדחיק אי אפשר פשוט לומר לה לצאת החוצה .ועד שהגיבורה שלנו חיברה אחד ועוד אחד היא נפלה ,ונחבלה ופגשה את האיש אדום השיער ברכבת, וזכרה שמלה כחולה על הספסל ומחבט ,ובכי, וריצה בהולה....אך לקראת סוף הספר הפרטים מתגבשים לתמונה בהירה אחת. היה רצח, היה טירוף, היה בכי ומשולש אהבה ,ובגידות וכמה נפשות מעורערות . בעיקר ספר מתח נחמד מאוד.

כשסיימתי את הספר נאנחתי בהנאה וחשבתי לעצמי שהספר המותח של פולה הוקינס בהחלט סיפק כמה ערבי חורף נחמדים מתחת לשמיכה.

ספר מתח טוב צריך להיות כמו סורבה. מעדן עדין וקריר בין המנות הכבדות בארוחה, כזה שמרענן את החיך ומאפשר לו לנוח בין הטעמים המורכבים והתובעניים יותר. ספר המתח הזה של פולה הוקינס הוא בדיוק כזה. מעדן מרענן בין ספרים איכותיים אך כבדים שקראתי לאחרונה.לקחתי אותו איתי לחופשה באיטליה החמה והמיוזעת והוא התאים לי מאוד למזג האוויר ולא העיק יותר מדי בדרישות למחשבה ו/או מעורבות רגשית' בדיוק כמו סרט אקשן טוב, משהו בסגנון עדות "משימה בלתי אפשרית מס' 85/2א".

אז אחרי ההקדמה הארוכה והמפורטת משהו הזאת הגיע הזמן להגיע לעיקר. והעיקר הוא רייצ'ל, בחורה אלכוהוליסטית ומובטלת שמקדישה את השנתיים האחרונות בחייה לאבל על נישואיה הכושלים ובניסיונות נואשים ואף פתטיים ליצור קשר עם האקס שלה שכבר מזמן הקים משפחה חדשה. רייצ'ל האומללה חיה בביתה של חברה טובת לב ומעמידה פנים שהיא נוסעת מדי יום לעבודה בלונדון, ממנה כבר פוטרה מזמן. כמו שקורה לא פעם לאנשים שנוסעים בקו קבוע באותה שעה, היא מתחילה לצפות בבתים שלאורך המסילה ולהמציא סיפורים על יושביהם. עד שיום אחד, המציאות והדימיון נפגשים ורייצ'ל מוצאת את עצמה מעורבת בחיי האנשים בהם צפתה.

הספר די סוחף ומעניין, למרות שקל למדי לגלות מי הוא הפושע, אפילו לבורים חסרי ניסיון כמוני. אהבתי בעיקר את טכניקת הסיפור המשלבת בין שלוש זוויות ראייה של שלוש הנשים גיבורות הסיפור, שלושתן דמויות פגומות ומלאות חסרונות, אך יחד עם זאת מרתקות ומעוררות הזדהות. שלושתן גם מספרות בלתי מהימנות,כמו כולנו, אך במיוחד רייצ'ל שסובלת מבלק אאוטס וחורים בזיכרון עקב שיכרות (אין ספק שנושא הזיכרון וחוסר מהימנותו הוא מאוד פופולרי לאחרונה בתרבות העכשווית, מעניין למה). בסך הכול הספר עושה את העבודה ואין כמוהו מתאים לטיסה או חופשה, ספר קיצי לעילא ולא סתם קוראים לקיץ "עונת המלפפונים" או באנגלית "The Silly Season".

ספר טוב,בתחילת הקריאה נראה היה שזה מתאר חיים של עוד עשרות אלפי בחורות החיות בשגרה משעממת של עבודה בית,בית עבודה וחולמות למצוא אהבה וריגושים שישאבו אותן למחוזות שלא הכירו. לאט לאט נשאבים לתוך תעלומה הנשזרת לתוך הסיפור עד לסוף המפתיע,מומלץ.

אחד התחביבים שהיה לי בעת נסיעות ארוכות באוטובוסים בין עירוניים היה כרוך בהתבוננות בערים שהאוטובוס חלף על פניהן. נהניתי להסתכל על הבתים בצידי הדרך, אל הגינות, אל החלונות, אל הרחובות הלא מוכרים, ולדמיין את החיים של האנשים שגרים במקומות האלה. מה הם עושים באופן כללי, מה הם עושים בדיוק ברגע הזה, איך עוברים עליהם החיים שלהם, מה יש להם בבית, מה השימוש שלהם במרפסת, ואיזה ממרח הם שמים בסנדוויץ' כשהם יוצאים לעבודה. ברור שהניחושים שלי הם די עלובים, מונחים יותר מאיזורי ההיכרות שלי ומגבולות הדימיון שלי מאשר מכל דבר אחר, אבל זה לא משנה. זה גם עזר להעביר הרבה זמני נסיעות משמימות ומשעממות בצורה טובה ומעניינת. ולמה אני כותבת בלשון עבר? זה בגלל שהיום התנועה שונה לחלוטין. אני נוהגת ברכבי הפרטי ועסוקה יותר ויותר בניסיונות לחמוק מיצורי הפרא המקומיים הממלאים את הכביש ושכנראה עסוקים בעצמם יותר בטלפון מבכביש עצמו. בנוסף גם הכבישים שינו את פניהם והדרכים הציבוריות עוברות היום הרחק מבתי המגורים או מאחורי חומות מסתירות או משתיקות רעשים. כך או כך, נסיעות זה לא מה שהיה פעם.

רייצ'ל נוסעת ברכבת, ומסתכלת על הבתים. בתחילה חשבתי שהיא כמוני, אבל מסתבר שלא ממש. היא מסתכלת על בתים מסוימים, ועל משפחה מסוימת, ולא מעיפה מבטים כלליים ומשועממים. היא עוקבת אחרי זוג שנראה לה חלומי ומאוהב. ואז הוא כבר לא נראה מאוהב כל כך, ואחר כך מתברר שגם לא חלומי. האישה, שרייצ'ל קראה לה ג'ס אבל בעצם קוראים לה מייגן, נעלמה. ורייצ'ל הופכת להיות בלש מטעם עצמה, ומנסה לעזור ולמצוא אותה. אף אחד לא ממש מקשיב לה, אבל זה לא מפתיע. כי רייצ'ל היא לא ממש בלשית, היא בעלת מוניטין אלכוהוליסטי, ויש לה נטייה לאבד זיכרון. עוד יותר מסובך, משום שמייגן גרה בסמוך למקום שבו גר הגרוש של רייצ'ל, ורייצ'ל נוטה להטריד אותו ואת אשתו החדשה אנה.

ובכן, זהו סיפורה של משימה חסרת תוחלת לחלוטין. היא מסופרת מפי שלוש הנשים - רייצ'ל, מייגן ואנה. אבל הקולות שלהן כל כך דומים, שמזל שהכותבת טרחה לכתוב בגדול בראש כל פרק מי הדוברת, כדי שלא נתבלבל. כתבתי בעבר ואכתוב שוב - קשה לכתוב בגוף ראשון. עוד יותר קשה לכתוב במקביל בגוף ראשון של כמה אנשים. רוב האנשים לא עושים את זה טוב, ופולה הוקינס לא יוצאת מן הכלל הזה. המשותף לדמויות הוא שהן לא מהימנות בעליל. נורא קשה לקרוא סיפור כשכל הזמן צריך לעמוד על המשמר ולשאול את עצמך מה נכון ומה שגוי. אולי זו בחירה ספרותית נכונה בהינתן נושא הספר, אבל זה הופך אותו למתיש ומורכב לקריאה, הרבה יותר מכפי יכולת הז'אנר.

אני אוהב רכבות. בלי כל הקונוטציות. בתקופה שחייתי בחו"ל הייתי נוסע לעבודה ברכבת במשך קרוב לשעה. זה היה זמן מצויין לנמנום אבל בעיקר לקרוא ספרים. רכבות לעומת אוטובוסים או מוניות ( ולמעט רכבות תחתיות בשעות העומס ) אינן מטלטלות הרבה וברוב המקומות נוחות יותר ולכן גם היום במקומות בהם ניתנת לי הבחירה בין נסיעה ברכבת למונית אני בדרך כלל אבחר ברכבת. ברכבת אפשר לקרוא.
את רייצל הגיבורה של הספר הזה פוגשים לראשונה על רכבת הבוקר בדרך ללונדון. היא הבחורה על הרכבת נאמנה לשם של הספר ולעטיפה. העטיפה עם המשפט המעצבן שגרם לי לגלות מי הפושע בהפוך על הפוך אבל לא נחזור לזה בהמשך.
ריצל שותה. בהתחלה אנחנו פוגשים אותה רק ברכבת נוסעת וחוזרת ממה שאנחנו משערים הוא מקום עבודתה. היא אומללה והיא חופרת בפצעים הפיזיים והנפשיים שלה לאט וביסודיות. כנראה שלא הייתי יושב לידה לקרוא.
היא מתחילה לצפות אחרי זוג שאת ביתם היא רואה מהרכבת . היא ממציאה להם שמות וחיים. חיים שהיא משערת שהם יותר טובים משלה.
זוהי אנגליה במלוא אפרוריותה ועליבותה. החלום על בית בפרוורים והשקר שעומד מאחוריו. אהבתי שהסיפור נפתח לאט וכל פעם נוסף מידע ועוד פינה מוארת. אהבתי שלמרות שזה ספר מתח הפשע נחשד בו רק אחרי שליש ספר והוא שומר על קצת ומתח גם ללא גופות מדממות בכל צעד.
אהבתי שהדמות הראשית היא הכי אנטי גיבור שמעוררת בחילה שלאט לאט הופכת לחמלה ולפעמים אהדה. הסיפור מסופר מנקודת מבטן של שלוש נשים . שלושתן מדברות בגוף ראשון. לטעמי הוא היה יותר טוב עם הסופרת היתה שומרת על הקול של רייצל ודרכה מגלה את הדברים שניסתה להשלים דרך הדמויות האחרות.
זה ספר מתח וככזה יש בו את המופרכויות הרגילות שקיימות בסוגה הזו בעיקום דרכי הפסיכולוגיה והרפואה ואני קיבלתי את זה באהבה ובהבנה.
הסיום שלו הוא קלאסיקה של סיום של ספרי\ סרטי מתח ובמובן הזה מעט מושך את המתח מדי אבל עדיין טוב.
ספר מתח טוב קצבי ונהדר לקריאה ברכבת. מומלץ מאוד.

הסרט יוצא עוד מעט. אזהרה הטריילר חושף יותר מדי פרטים
https://www.youtube.com/watch?v=KkoEE1i0CX8

נתתי כוכב אחד בלבד - בגלל גודל האכזבה. "רב מכר עולמי" ועוד תארים וכתרים שקשרו לספר, אך מסתבר - ללא הצדקה.

התסכול מתחיל מיד בפתיחה, כשמתברר לך שהסופרת החליטה לשגע את הקורא ולגרום לו ממש סחרחורת - עד כדי איבוד חווית הקריאה לגמרי. לא רק שהסופרת הולכת קדימה ואחורה בזמנים, אלא גם משלבת, לסירוגין, כמה דמויות, הגיבורות, שכל אחת מספרת את סיפורה מנקודת מבטה, וכך, גם כשאתה סוף סוף מתחיל להבין או להזדהות עם הדמות - הסופרת קופצת לגיבורה אחרת. אתה יוצא מבולבל ומתוסכל לגמרי. אי לכך, החלטתי להתחכם למרשעת - לקחתי דף נייר ורשמתי לי את כל פרקי הספר עם שמות המספרות ותאריכיהם (הנחמה היחידה היא שלכל פרק מצורף תאריך התרחשותו). ואז, התחלתי לקרוא לפי סדר הזמנים. וככה, גם אם כל פעם גיבורה אחרת מספרת את סיפורה, לפחות יש רצף זמנים ואירועים הגיוני.

נקודה חלשה נוספת - חוסר אמינות בפרטים די משמעותיים: ראשית, אני מוחה בשמן של כל הנשים בעולם, על כך שהסופרת מציגה את כל גיבורות הספר כטיפשות, פתיות וחסרות אונים (למעט הסיום). אז כמובן שיש נשים כאלה במציאות, וגם גברים, אך רוב הנשים בכל זאת מפעילות את הראש. סופרת שוביניסטית.
חוסר אמינות יש גם, למשל, כשאחת מהגיבורות, שנמצאת תחת השפעת אלכוהול תמידית, "שוכחת" חוויה מאוד משמעותית ורק "במקרה" (ללא כל סיבה אמיתית) - היא נזכרת בכך. כמה חבל שאין יורשים לאלפרד היצ'קוק. היה ונשאר במאי ואמן סרטי המתח המוכשר ביותר. ההשוואה של ספר זה ל"חלון אחורי" היא ממש בגדר חילול הקודש.

לא אגלה כמובן את הסוף, אבל אל תצפו לסוף גאוני...

אז למה הספר כל כך מצליח? רק אלוהים יודע. אולי הטריק העלוב הזה, של ערבוב דמויות וזמנים עושה את זה למישהו - אבל אני מעדיף תענוגות אחרים.

מכירים את זה כשאתם תוך כדי נהיגה נכנסים לרחוב צר כשלפניכם משתרך טור ארוך של מכוניות? כזה כמו נגיד כמו ביום איסוף הגיזום מהרחוב. שזה לא ממש נסיעה , זו נסיעה מקרטעת כזאת. מתקדמים קצת , ברקס. עוד טיפה , ושוב ברקס. וכל זה תוך כדי מלמול " למה לעזאזל לא נסעתי מהדרך השניה"? (על משקל למה בכלל לקחתי את הספר הזה).

אה! אבל אז כל הגזם נאסף , המשאית נותנת גז , ונעלמת אי שם במורד הרחוב , וכל הנהגים בטור המכוניות נושמים לרווחה , וכולם נכנסים לנסיעה רצופה וחלקה.

אז ככה זה גם הספר הזה. ההתחלה שלו מקרטעת ומנדנדת , שלא לומר משעממת. פתאום הספר תופס תאוצה , ונקרא עד תומו ברצף.

אז אם אני ממליצה? השיעמום של ההתחלה לא שווה את ההמשך שאומנם הוא כבר יותר זורם, כי העלילה לא כזאת וואו. אלא אם אתם נוסעים ברכבת ישראל , ונתקעתם עליה ביום רע של שיבושי עבודה, וזה הספר היחיד שיש ברשותכם.