"אם אתה יכול להביט, ראה. אם אתה יכול לראות, התבונן." הציטוט היפהפה הזה, מתוך "על העיוורון" של סאראמגו, משקף יפה את רוח הספר. כי הסופרת, שגיא גלית, אישה רואה, מצליחה לא רק לראות אלא גם להביט ולהתבונן אל נבכי נפשה של סופי, גיבורת הספר, עיוורת מלידה, ולבטא במילים נוגעות את הרצון של סופי, שהוא רצונו של כל אדם שסובל מנכות: שיראו אותה כאדם רגיל, לא כחריגה, מוגבלת או עיוורת. שלא יחשבו עליה מה שחשב למשל השכן החדש "לא חייך לעצמו בהנאה למראה העכוזים התפוחים, רק חשב לעצמו בצער – איזה מסכנה זאתי, איזה מסכנה".

סופי מנהלת שגרת חיים אפרורית ומשעממת הכוללת עבודה כמרכזנית בחברת ביטוח והאזנה לרדיו בזמנה החופשי. אבל אז קורה הבלתי צפוי, כשסופי מפתחת קשר רומנטי עם אדם שהוא ההפך הגמור ממנה: שלומי המחוספס, בנם של השכנים, כן – זה מהציטוט הקודם, גבר נשוי ואב לשניים, שהחיים שלו עצמם לא פשוטים כלל וכלל, והוא סוחב על גבו גיבנת נפשית בדמות הלם קרב משירותו הצבאי.

קל מאוד להתאהב בגיבורה המקסימה הזו, אבל לא רק בה. כל הדמויות בספר מאוד אנושיות ומאוד נוגעות ומרגשות. אהבתי מאוד, למשל, את דמותה של גניה, סבתה המסורה והאהובה של סופי, ודמויות משנה כמו הזוג הנשוי שמורכב מניצן העיוורת ושאולי הרואה.

הספר ישראלי מאוד, ובצורה הכי אותנטית והכי אמינה שיכולה להיות, עם משפטים ישראליים כמו "זה לא יפה מצדי ולא בטיח", והוא לא נופל למלכודת סיפור האהבה המתקתק והסכריני בין הרואה לעיוורת. כי לפעמים האהבה היא סכנה, לפעמים היא שדה מוקשים, ולא הכול ורוד ומתוק ונפלא.

לכתוב "מכמיר לב" על ספר מרגש זה כבר ממש קלישאה, אבל נראה לי שהספר הזה הרוויח את הקלישאה הזו ביושר.

יש ספרים שהעלילה שלהם עושה את הסיפור, בעוד הדמויות קצת נדחקות, מצטנעות, ויש את הספרים שהדמויות הן העושות את הסיפור. הספר הזה שייך לזן האחרון.
גיבורת הסיפור סופי, כל כך מלאה, מוחשית, ונוכחת, שהיא מצטרפת לעוד הרבה דמויות שאני "סוחבת" אתי כבר שנים. (הקשיש מ"החיוך האטרוסקי," ניק מ"דפוק על כל דלת ניק רומנו", האמא מ"למה לא באת לפני המלחמה", האמא מ"פתק לאמא", פישר מ"בית ספר לקסם אישי", ועוד עוד...).

סופי היא בחורה עיוורת מלידה, המתגוררת עם סבתה גניה בדירת שיכון צנועה בחולון. הסופרת מכניסה את הקורא אל תוך עולמה של סופי, אל תוך ראשה, ובצורה כזו שהרגשתי כאילו שמאז ומתמיד הכרתי את סופי, והרבה מחשבות עברו בראשי תוך כדי קריאה.

סופי לא רואה, אז היא מדמיינת את הצבעים. אבל איך אפשר בעצם לדמיין משהו שלא ראית אף פעם? הרי כשאנחנו - כאנשים רואים- עוצמים עיניים אנחנו רואים רק שחור, שזה הצבע שסופי חיה בו, אבל היא לא יודעת מה זה שחור. ככה שמבחינתה השחור יכול להיות טורקיז ים או צהוב שמש. נכון? אז זהו שלא! כי סופי לא ראתה את אלו אף פעם, כך שנשאר לה לדמיין את המראות במילים. מבלבל משהו שלא לומר מפחיד.

סופי מתנהלת בשגרה של עבודה לצד חיי חברה דלים, עם כמיהה גדולה לזוגיות וחבר, וזה אכן מגיע מהכיוון הכי פחות צפוי, שלומי שמו,ולא זה שסופי פיללה אליו, שכן שלומי, בן השכנים, נשוי ואב לילדים, המצוי אף הוא בחשיכה פרטית משלו, סובל מהלם קרב שסוחב אתו מאז שירותו הצבאי, והדבר האירוני הוא שסופי, מעניקה לו את מה שלה עצמה אין. קרן אור. כזו שהאירה את ימיו האפלים של שלומי גם אם לתקופה קצרה, אבל שפכה בנוכחותה הרבה אור, והאירה את חייו הלא מאושרים ואיכשהו עשתה סדר בחייו.

הספר מאוד ישראלי, החל בדירת השיכון, ביחסים בין השכנים, עולה מהכתיבה געגוע לתקופה אחרת, אומנם הסיפור מתרחש בקיץ 2001, אבל אותי הוא לקח אפילו לעוד כמה שנים אחורה.

כתיבה יפה, סיפור יפה, מהחיים, מאוד שלנו, ואחת סופי נהדרת.

הרומן "ימים לראות" של שגית אמת, כלת הפרסים "זאב" ו"לאה גולדברג", הינו ספר הבכורה שלה לקהל המבוגר.

העלילה מגוללת על ידי דמות מיוחדת ורגישה-סופי. לדמותה המיוחדת של סופי צורפה דמות נוספת – שלומי השכן הנשוי לענת + 2 ילדים ועם פוסט טראומה.

-מה מיוחד בסופי?

סופי נולדה עיוורת! היא לא רואה את מה שאנחנו רואים. היא לא יודעת איך ניראים השמיים, השמש והירח. היא לא יודעת...

הפרק הראשון של הספר מתחיל בסופי וסוגר את המעגל בפרק האחרון.

בסוף הפרק הראשון: סופי שאלה - "את מבינה עכשיו, סבתא נכון? ותבאר-ככה זה. יותר ממאור עיניו נחוץ לו לאדם שיראו אותו שיהיה שם מישהו בחוץ שיראה." (עמוד 8)

סופי חיה יחד עם סבתה , ניצולת שואה, בשכונה בחולון, בבניין של שלוש קומות, וכשהקומה האחרונה התפנתה מהזוג כץ, שהלך לעולם שכולו טוב, היא אוכלסה על ידי דיירים חדשים.

אביה של סופי, "ברח" מהארץ לארצות-הברית, לאחר שהסתבך בחובות. את הדירה בחיפה האב השאיר לסופי, עד שגם את הדירה נאלצה לפנות, כדי שאביה ימכור אותה, ובכספי המכירה יוכל לשלם את חובותיו לנושיו.

מהדירה בחיפה סופי עברה להתגורר בפנימייה מיוחדת לעיוורים ולאוכלוסיה קשת-יום. במסגרת הפנימייה היא התוודעה לניצן ושאולי, שהפכו גם לשותפיה בדירה משותפת במרכז הארץ, עד שהשריפה הפרידה ביניהם.

הפרידה מניצן ושאולי הפנתה את סופי לדירתה הקטנה של הסבתא בחולון.

לפרנסתה, סופי עבדה כמרכזנית בחברת ביטוח, ואת שעות הפנאי בילתה עם סבתה מחוברת לתומס, בהאזנה לרדיו, או בהקלדת שירים וסיפורים במכונת הברייל.

למרות שסופי לא ידעה מעולם איך נראה צבע, היא הצליחה לצבוע את עולמה בצבעים, והגוון תכלת עבורה היה כמו קצף חלבונים. (מעניין, איך עיוורים מלידה מדמים לעצמם את העצמים שאנחנו רואים ולנו - זה מובן מאליו).

שגרת חייה של סופי הופרו על ידי שלומי, שהכניס מעט צבעים להתנהלותה ביום יום.

שגית אמת בוחרת בסבתא גניה לדמות צבעונית, שובבה ומלאת חיים. למרות שגניה איבדה את משפחתה בשואה, היא "ראתה", נהנתה מהשמש הזורחת, צעדה, קיפצה בחוגים, והעסיקה את עצמה בקריאה וסריגה.

לעומתה, סופי שצעירה מהסבתא בעשרות שנים, הצטנפה לה ב"בועת העיוורון" מעת לעת.

סופי היא מטאפורה ל"עיוורון שלנו" ומאידך, אל תטעו, לסופי עדיין היה את העולם שלה. סופי הצליחה לראות את מה שאנחנו "הרואים" לא מצליחים לראות. . .

איך הסופרת מצליחה להעביר לנו את התחושה הזו?
בעזרתו של שלומי, השכן המחוספס, "הגבר גבר", שעובד בהובלת חבילות במשאית, יחד עם אביו, מצאת החמה עד צאת הנשמה.

כשהרומן בין סופי ושלומי קורם עור וגידים, ומקבל תאוצה, גם שלומי "הרואה", שוכח ש"סופי עיוורת" שמתנהלת עם מקל עיוורים, ו/או מקלידה במכונת ברייל.

מלבד הדמויות הראשיות והמיוחדות: סופי, גניה ושלומי, מצטרפות דמויות נוספות כמו: ניצן העיוורת ושאולי "הרואה". שניהם נישאו ואף הביאו יורש לאוויר העולם.

לדעתי, בכתיבה עשירה וציורית, נחשף הקורא לעולמו של "העיוור מלידה"... כן... כן... את אותו עיוור שמעולם לא ראה את השמש זורחת, או את הצבעים שהיא מציירת בשמיים, כשהיא מפנה את שעות היום לירח.

אהבתי את גניה "הפולנייה" שהתייחסה לסופי כ"אדם רואה". גניה פונה לנכדתה, "תראי סופי", היא מתייעצת איתה על בחירת גוונים לחוטי הסריגה, ומדרבנת אותה לחבור לחוגים ולאנשים.

מה בסך הכול סופי ביקשה?

סופי ביקשה שיראו אותה כאדם לא חריג או מוגבל.

בכתיבה נהדרת הסופרת נוגעת בקשת רחבה של רגשות כמו: אהבה, חמלה, עצב, יחסי גומלין, אנשים חריגים, טראומות, הפחד מהבלתי נודע ועוד.

גם בחירת השמות לדמויות נעשתה (אולי) מתוך שימת לב מיוחדת:

סופי-מצב סופי-עיוורון.

שלומי-שלמה, שם תנ"כי, שהדוגמא הידועה והמוכרת לחוכמתו היא "משפט שלמה".

בעלילה "ימים לראות" דמותו הפשוטה של שלומי מעניקה לסופי כמה ימים של אור, צבע, שמחת חיים וחום אנושי.

ניצן, חברתה של סופי, גם היא לא נכנעה למגבלותיה. היא נישאה לשאולי "הרואה".

גניה (גן), הסבתא המקסימה היוותה לסופי גן של פרחים מכל צבעי הקשת והאדרנלין לחייה החשוכים של סופי.

אהבתי את הכריכה. הצבעים העצובים מרמזים על העלילה, ויחד עם זאת דמותה של האישה מתחת למים השקופים, מהווים אמירה מוספת.

ביני לבין עצמי הירהרתי: האם המים השקופים הללו מייצגים את אותה אוכלוסיה קשת יום? עיוורים, חרשים, אילמים או נכים בכל נכות שהיא? או שהמים זה אנחנו שעוטפים את החריג, אבל לא מחלחלים לתוכו?

סופי שלנו נולדה ללא חוש ראיה, אך ידעה לנצל בתבונה רבה את יתרת החושים.

בשורה התחתונה:
התקווה רואה בהתחלה את הבלתי-נראה, חשה את הלא-מוחשי, ומגשימה את הבלתי אפשרי
(הלן קלר*)
*הייתה סופרת ופעילה חברתית אמריקאית, שנודעה בזכות התמודדותה עם מגבלותיה בהיותה חירשת-עיוורת, מגיל צעיר מאוד.

ממליצה בחום על הספר המרגש והמיוחד הזה.

לי יניני

רומן מקור, הוצאה ידיעות אחרונות*ספרי חמד , 302 עמודים, שנה: 2016

ספר יפהפה, מרגש ונוגע ללב. הכתיבה עשירה וקולחת, ממליצה בחום!
הגיבורה היא סופי, בחורה בת שלושים, עיוורת מלידה. אמה נפטרה ואביה בחו"ל. לאחר שעברה ארוע לא נעים כשגרה בדירה עם שותפים, היא עוברת לגור עם סבתה בדירה קטנה בחולון.
סבתה של סופי דואגת לה כמו שסבתא פולניה יודעת לדאוג ויחד עם זאת מעודדת אותה להיות עצמאית. הקשר בין השתיים ועוצמת האהבה ביניהן הזכירו לי את סבתי ז"ל מצד אמי שאהבתי אותה אהבת נפש ועד היום היא שבה אליי בחלומות.
סופי מנהלת חיי שיגרה, מהבית לעבודתה כמרכזנית בחברת ביטוח. היא נוסעת כל יום באוטובוסים ומנהלת חיים עצמאיים. סופי בודדה, חוץ מסבתה אין לה חברים קרובים. בזמנה הפנוי אחר הצהריים, היא כותבת במכונת ברייל את הסיפורים של סבתה ניצולת השואה. זהו הפרוייקט שלה והיא נלחמת על מנת להגשימו.
עולמה משתנה כאשר מגיעים שכנים חדשים לבניין שבו היא גרה. בנם של השכנים, גבר נשוי ואב לשניים, לאט לאט אוזר אומץ וחודר לעולמה הפנימי. סופי, שמחפשת חום ואהבה כל חייה, מתפתה ומפתחת איתו מערכת יחסים הכוללת קשר מיני אבל גם הרבה מעבר. זהו קשר לא פשוט שסופו להיגמר ושיהיו לו השלכות רגשיות לא קלות.
התאהבתי בסופי, הזדהיתי איתה, עם קשייה, עם רצונה שיסתכלו עליה כאל בן אדם "רגיל" ולא "מוגבל", עם כאביה וחיפושה אחר אהבה והצלחה בחיים.
זהו סיפור על אנשים בודדים, שמתמודדים עם קשיים ופחדים ומחפשים אהבה והכרה ולא נכנעים לקשיים. סיפור עם המון תקווה. אל תוותרו על חלומותיכם! ממליצה בחום!

סיפור מקסים ומאוד ישראלי אבל מעינייה של בחורה עיוורת שמספרת איך זה להתמודד עם העולם ועם ישראל מילדותה ועד בגרותה. יש משהו מרתק בללמוד על העולם שלנו דרך עיניים של אחרים, ועל אחד כמה וכמה דרך עיניים שאינן רואות. הקשיים של סופי בהגעה לעבודה (בשני אוטובוסים!) ובהתמודדות עם דעות קדומות של אנשים רואים עליה ועל שכמותה ריתקו אותי וה"קסמים" שביצעה כשהוכיחה לסביבתה שהיא בעצם רואה בדרכה שלה הקסימו אותי.
בניגוד לרוב הספרים שיוצא לי לקרוא, בהם אני כמעט מיד מדמיינת איך הדמויות נראות ומדברות, בספר הזה לקח לי זמן מאוד גדול לדמיין את דמותה של סופי ושל הדמויות הסובבות אותה כפי שהיא מתארת, אולי עולם החשכה שלה השפיע על דרך הקריאה שלי אבל כשכבר הצלחתי לדמיין את הדמויות, היה בזה משהו הרבה יותר מיוחד מבדרך כלל.
יש בספר גם סיפורי אהבה בין סופי לכתיבה, בין סבתה של סופי לסריגה, בין סופי לחבריה הלא רואים והרואים, ועוד סוגים שונים של אהבה, לאו דווקא כזו שאנחנו מכירים או קוראים ביום יום.
יש בספר המון פרטים לגבי חייהם של אנשים עיוורים, בין אם זה איך הם מכינים קפה פשוט לבין שימוש במחשב כשאר בני האדם. אמנם יש לי היכרות מוקדמת עם אנשים עיוורים שמשתמשים במחשבים ובמכונות כתיבה של ברייל, אבל עדיין אהבתי לקרוא את תיאורי הכתיבה של סופי על מכונה מיושנת יותר ועל מכונה חדשנית לאחר מכן.

ספר לקריאה בנשימה עצורה, מאוד ישראלי אבל מאוד שונה.

ספר מאוד נעים לקריאה! זה באמת אחד הספרים שבו הדמות והכתיבה עושים את הספר ולא העלילה עצמה.
צורת הכתיבה מאוד מרגשת וגם מאורגנת יפה. כל פרק מתואר מנקודת מבט של מישהו אחר (אבל עדיין כתוב בגוף שלישי) ויחד כל הפרקים יוצרים פסיפס יפה של פרק בחייה של סופי - בחורה עיוורת הגרה בחולון עם סבתה.
הפרק בחייה עוסק בקשר העמוק שפיתחה עם שלומי - שכן נשוי הסובל מפוסט טראומה לאחר פציעה קשה בצבא.
המפגש בין בחורה עיוורת מלידה שלא רואה כלום לבין בחור שכל משאלתו היא רק לבטל את מה שכן ראה יוצר את הקונפליקט העיקרי בספר ומביא אותו לסוף הבלתי נמנע.
לטעמי מדובר בסיפור נוגע ללב, מציאותי ישראלי המשקף את כל הרבדים פה בחברה הישראלית על קבלת השונה, עזרה לזולת, שילוב משפחה קריירה וזוגיות והטראומה הישראלית הנצחית: החיים על חרבנו והמאבק לקיומנו.
נעים ומומלץ לקריאה!

ב"ה
אני איך שאני גמרתי לקרוא את הספר אז הדמעות יצאו לי בלי שהרשתי להם. למה שהיה מרגש וגם אני עם לב חלש ורגיש.
היה לי מאוד מעניין ןכואב אז לקרוא על עיוורת ואיך היא בחיים שלה. אני לא אהבתי מהרומן שלה. אז הסופרת יכלה לעשות רומן אחר אולי יותר טוב.
אבל גם היה לי מאוד חם בלב לקרוא בשפה שלנו של הארץ ושל הישראלים עם החום והמחוספס. אבל למה הישראלים האלה חייבים שיהיה גם גס? אפילו שהרוב דוקא היה עדין.
ואני רוצה להגיד לשגית היקרה תכתבי לנו עוד למה שאנחנו אוהבים. למה שבסוף כל הישראלים הם בסוף משפחה אחת גדולה.