• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ימים לראות

ימים לראות

מאת שגית אמת

הביקורת של Reut.Zaro

תמונה של Reut.Zaro
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
ימים לראות

ימים לראות

מאת שגית אמת

הביקורת של Reut.Zaro

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של Reut.Zaro
הוצאה לאור:ידיעות ספרים - ספרי חמד
שנת הוצאה:2016
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
תושיק
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 9 שנים

“ספר יפהפה, מרגש ונוגע ללב. הכתיבה עשירה וקולחת, ממליצה בחום! הגיבורה היא סופי, בחורה בת שלושים, עיו”

5/8
ביקורות על ימים לראות
הבאה
אוהבת לקרוא
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 9 שנים•2 דקות קריאה

סיפור מקסים ומאוד ישראלי אבל מעינייה של בחורה עיוורת שמספרת איך זה להתמודד עם העולם ועם ישראל מילדותה ועד בגרותה. יש משהו מרתק בללמוד על העולם שלנו דרך עיניים של אחרים, ועל אחד כמה וכמה דרך עיניים שאינן רואות. הקשיים של סופי בהגעה לעבודה (בשני אוטובוסים!) ובהתמודדות עם דעות קדומות של אנשים רואים עליה ועל שכמותה ריתקו אותי וה"קסמים" שביצעה כשהוכיחה לסביבתה שהיא בעצם רואה בדרכה שלה הקסימו אותי.
בניגוד לרוב הספרים שיוצא לי לקרוא, בהם אני כמעט מיד מדמיינת איך הדמויות נראות ומדברות, בספר הזה לקח לי זמן מאוד גדול לדמיין את דמותה של סופי ושל הדמויות הסובבות אותה כפי שהיא מתארת, אולי עולם החשכה שלה השפיע על דרך הקריאה שלי אבל כשכבר הצלחתי לדמיין את הדמויות, היה בזה משהו הרבה יותר מיוחד מבדרך כלל.
יש בספר גם סיפורי אהבה בין סופי לכתיבה, בין סבתה של סופי לסריגה, בין סופי לחבריה הלא רואים והרואים, ועוד סוגים שונים של אהבה, לאו דווקא כזו שאנחנו מכירים או קוראים ביום יום.
יש בספר המון פרטים לגבי חייהם של אנשים עיוורים, בין אם זה איך הם מכינים קפה פשוט לבין שימוש במחשב כשאר בני האדם. אמנם יש לי היכרות מוקדמת עם אנשים עיוורים שמשתמשים במחשבים ובמכונות כתיבה של ברייל, אבל עדיין אהבתי לקרוא את תיאורי הכתיבה של סופי על מכונה מיושנת יותר ועל מכונה חדשנית לאחר מכן.

ספר לקריאה בנשימה עצורה, מאוד ישראלי אבל מאוד שונה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רץ
רץ
תמונה של אור קרן
אור קרן
תמונה של מוגי :)
מוגי :)
תמונה של אילסוס
אילסוס
תמונה של דני בר
דני בר
תמונה של שרית
שרית
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
13קוראים|גיל ממוצע65|38%נשים

על המבקרת

תמונה של Reut.Zaro

Reut.Zaro

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
112 ביקורות•2 נבחרות•592 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של Reut.Zaro
Reut.Zaro
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות112
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה592
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית40ספרות מתורגמת26מתח ריגול והרפתקאות16

דיון על הביקורת

3 תגובות
דני בר
דני בר•לפני 9 שנים
סקירה נהדרת ומסקרנת!
שרית
שרית•לפני 9 שנים
"מעיניה של בחורה עיוורת". נשמע מעניין.
לי יניני
לי יניני•לפני 9 שנים

תודה אני מתוכננת עליו.

3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של Reut.Zaro

ראיון ר-ציני – שיחות עם קומיקאים

ראיון ר-ציני – שיחות עם קומיקאים

דרור ניר קסטל

אסופת ראיונות רבע רציניים ושלושת רבעי ציניים ומשעשעים עם המון קומיקאים, מוכרים יותר ופחות, רובם צמחו ברשת בשנים האחרונות וחלק מהראיונות בוצעו לפני הפריצה הגדולה שלהם. היה מעניין לקרוא לאן כל מרואיין לקח את "5 דקות התהילה" שקיבל באתר ילדי הקומדיה, ודווקא התשובות היותר רציניות (כמו של אושרית סרוסי ונועה כ"ץ) היו מפתיעות ומרתקות. את הקומיקאים שאני פחות מכירה קראתי וחלקם באמת היו מצחיקים, חלקם מתאמצים, אולי זה קשור בסוג ההומור. אכן לקט ראיונות משעשע, מעניין ושטותי. יתרון נוסף בספר הדגיטלי הזה הוא שהראיונות מלאים בלינקים לעוד מידע שמוזכר בראיון או לסרטונים של המרואיין וזה נהדר אם לא מכירים ורוצים לקרוא עוד. מומלץ לקרוא בין לבין כשבא לכם קצת לצחקק ולשכוח מהצרות של עצמך.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Reut.Zaro
צופן עדן

צופן עדן

דנה מויסון

ספר מתח שלישי (ובתקווה שממש לא אחרון) במסע וסיפורה של הבלשית הניו יורקרית שרון דיוויס. היה שווה לחכות כמה שנים כדי שדנה מויסון תוציא את הספר השלישי והוא סוחף ונהדר כמו השניים שקדמו לו (מומלץ אבל לא חובה לקרוא את ״תעתוע אפל״ ו״ראי כוזב״ לפני הספר הזה).

גם הפעם שרון דיוויס מוצאת עצמה בפרשת רצח מסתורית שנראה שאין לה קצה חוט אבל הפעם הפרשה זולגת גם אלפי קילומטרים אל המזרח התיכון (אותו מויסון מתארת באופן שעשה גם לי חשק לבקר שוב בישראל כשיתאפשר) ושרון מוצאת את עצמה מנסה להגיע לפתרון של תעלומה בינלאומית שאם ארחיב עליה זה יפגום למי שמתכוון לקרוא בהנאה :) היא גם נאלצת להתמודד הפעם עם מערכת היחסים שלה והאיזון שבין החיים הפרטיים לעבודה שלה.

הספר מספק המון עניין ומידע שלא הכרתי קודם ובפרקים קצרים ומותחים נסחפתי עם שרון אל תוך התעלומה עד פתירתה ממש בסוף הספר. קשה להניח את הספר, בדיוק כמו את קודמיו, וגם הפעם הייתי מבולבלת לגבי פתרון החידה ושיניתי את דעתי על מה בדיוק הפתרון כל כמה פרקים. מומלץ בחום

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Reut.Zaro
פתאום 30

פתאום 30

שירה אמונה אמסלם

הספר הזה הוא לא מה שציפיתי שיהיה, אולי בגלל שציפיתי לספר ולא לאסופת פוסטים מהפייסבוק ואוגדו בספר וחבל שהתיאור שלו בדף הספר באינדיבוק לא יותר מדוייק (כפי שמבקשת בעצמה שירה-אמונה במהלך הספר, מאיתנו הקוראים להיות, יותר מדוייקים).

בתוך הספר תוכלו למצוא 30 פוסטים שלא מצאתי שום אינדקציה לגבי תקופת הזמן בהם נכתבו (האם היוו טור שבועי? כשהמוזה הפציעה?) ולצערי הפוסטים גם לא מתוארכים, אז הרבה מהם היו לי תלושים מהקונטקס שאני מאמינה שהכותבת רצתה לתת להם, למשל פוסט על אנשים שאינם עוד ולא ברור אם מתקשר ליום הזיכרון או ליום מיוחד אחר לכותבת.

שירה-אמונה מציגה בפוסטים דוגמאות כדי להעביר נקודה אבל גם מניחה משום מה שכולם יבינו מה היה האירוע באלנבי 40 יותר משלוש שנים אחרי או שכולם מכירים את הסיפור עם הילד והמסמרים. לי אישית לא היה ברור למה התכוונה הכותבת וזה לגמרי תקע לי את זרימת הקריאה כי כל מה שחשבתי עליו היה אם פיספסתי משהו, בחיפוש גוגל אחרי זה מצאתי "סיפור חוכמה" שנקרא מתאים אבל התייחסות לסיפור הזה כ"ידוע לכל" היה מאוד מתסכל עבורי בקריאה.

הפוסטים כתובים כפוסטים לפייסבוק וחבל שלא עברו עריכה מסויימת כדי להתאים לספר, יש כמות גדולה של קריצות בסוגריים, שלוש הנקודות בסיומי משפט והתייחסות לדברים בחייה האישיים של הכותבת או דברים אחרים שכתבה ולא הופיעו בספר, שלא ברורים לקוראת כמוני שלא מכירה אותה.

בעיקר היה חסר לי סיפור הרקע של הכותבת, שאמנם נחשף בהצצות קטנות בחלק מהפוסטים, אבל בסופה של הקריאה נותרתי עם המון חורים ושאלות ובעיקר בלי התחלה וסוף, רק אמצע.

דבר נוסף שלא צפיתי לו הוא שמרבית הספר מאוד רוחני ודתי, הרבה מהרשמים הרגישו לי כמו שיעור ביהדות וכשזה לא היה העיקר אז הרשמים היו מאוד מחנכים בדמות של עשה ואל תעשה, ולעיתים גם נקראו לי כנוזפים בנו כאנושות. אני לא בטוחה שהייתי בוחרת לקרוא את הספר אם הייתי יותר על מה שמחכה לי בתוכו לפני שהתחלתי.

הכתיבה עצמה מאוד יפה, רהוטה וזורמת בשביל פוסט בבלוג או בפייסבוק אבל אחרי כמה רשמים זה מאוד חוזר על עצמו ולא זורם כמכלול לקורא שלא מכיר אישית את הכותבת ואת עולמה, שכפי שניכר מהספר, עשיר ומגוון.

מומלץ למי שרוצה לקרוא קצת רשמים על החיים עם קורטוב רוחני-דתי. בעיקר מומלץ לא לקרוא בנשימה אחת אלא כל תקופה של ימים או שבועות פרק שונה לפי הכותרת.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Reut.Zaro
ז'ול

ז'ול

דידייה ואן קואלארט

את הספר ז'ול התחלתי לקרוא בחשש קל בגלל התיאור שלו בכריכה האחורית אבל כל ספר שאחד הגיבורים הראשיים שלו הוא כלב הוא ספר מבורך ששווה קריאה לדעתי.

במרכז הספר עומדות שלוש דמויות מרכזיות, אליס, זיבל וז'ול. אליס היא עיוורת הנעזרת בכלב נחייה בשם ז'ול שמשמש לה כעיניים ושומר ראש, הם פוגשים לראשונה בזיבל בדוכן המאקרון בו הוא עובד בשדה התעופה כשהם בדרכם לניתוח חדשני שאמור להשיב לאליס את היכולת לראות אחרי שנים כעיוורת. ממש לפני שהם עולים למטוס ואחרי שזיבל מרגיש שפספס את ההזדמנות עם אליס הוא נלחץ לעזרתם ומרגשים גם את אליס אבל בעיקר את ז'ול.

הספר מספר לנו את סיפורם של שלושת הגיבורים מנקודת ראותם של זיבל ואליס מהרגע שנפגשו בשדה התעופה בצורה מיוחדת ונהדרת של מסע מרתק אותו מכתיב בעיקר ז'ול שמתגלה ככלב מאוד נבון ועם לא מעט רצונות ומשאלות.

היה מעניין לקרוא בספר הקצר הזה על העבר של זיבל ואיך הגיע לאן שהגיע, בין התקוות של אמא שלו ממנו ועד שהפך למוכר בדוכן מאקרון בשדה התעופה וגר במגורים זמניים קבועים בחדרון צפוף, ועל עברה של אליס שהפכה מנערה רואה ושמחה לאישה עיוורת הנעזרת בכלב נחייה. אבל הכי התחברתי לז'ול, כלב הנחייה הנהדר שגורם לרוב מי שהוא פוגש להתאהב בו ולהתפעל ממנו.

הספר כתוב בצורה מעניינת ועם הרבה רמיזות במהלכו לאירועים שיתרחשו בהמשך וקרה מידי פעם שחזרתי אחורה בעמודי הספר כדי לבדוק שוב פרט שנראה לי בקריאה ראשונה שולי ולאחר מכן התברר שלא כך.

ספר קליל, זורם ומעניין לקריאה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Reut.Zaro
רשימות מארץ הכביש

רשימות מארץ הכביש

אופיר טושה גפלה

במרכזו של הספר עומדת דמותו של תמיר גושן, צלם מצליח, בעל ואב אוהב, מעריץ מושבע של קייט בוש וכפי שגיליתי די מהר, פילוסוף לא קטן.

הספר מספר את סיפורו של תמיר בכמה מישורים שונים, העבר, ההווה ומה שהוא ספק הווה ספק עתיד. כל הספר נע ונד בין מציאות לדמיון, בין מה תמיר חושב ומאמין שקורה לו לבין מה שאולי באמת קורה לו, תוך כדי שהוא מספר לנו, הקוראים, על עברו כילד, כנער מתבגר וכמבוגר דרך העיניים שלו והמחשבה המאוד לא שטוחה והלא פשוטה שלו.

במשפחה של תמיר יש קצת מהמשפחה של כולנו אבל הפרשנות שלו, כילד וכמתבגר, שופכת על סיפורי המשפחה אור שונה ומרתק. הסיפורים שהוא מספר לנו, בזמן שהוא בארץ הכביש, גרמו לי לנוע בין צחוק, לרחמים, לעצב, לתמיהה והכל תוך ציפייה לראות מה יהיה הסיפור הבא.

לכל אורך הספר אנו מלווים במוזיקה, וזה היה נהדר בעיניי, ספרים שגורמים לי לשמוע מוזיקה, בין אם זו המפורשת שכתובה בין השורות לבין אם זו מוזיקת אווירה, הם ספרים מופלאים.

הסיפור דן לא מעט במציאויות אלטרנטיביות שאנשים מוצאים לעצמם, ה"שם" שיש לכל אדם:

"אימי סיפקה לי תשובה קצת יותר מפורטת ואמרה שאבי מאמין שכל אדם זקוק ל'שם', מקום אחר שמהווה אלטרנטיביה חלומית למקומו הקובע. "אסור לשם להפוך לכאן," הסבירה, "כי אז הוא כבר לא יהיה שם...""
(מתוך הספר)

מה קורה שאנחנו נשאבים ל'שם' והזכרונות שלנו מתחילים להיעלם? מה קורה כשאנחנו יוצרים לעצמנו מציאות אלטרנטיבית ושוכחים את זו שאנחנו נמצאים בה כרגע? כמה העבר שלנו משפיע על ההחלטות שלנו בהווה?
אלה המון שאלות פילוסופיות שעלו לי תוך כדי הקריאה בספר וחלקן גם מוצאות ביטוי בספר עצמו אבל זה לגמרי לא ספר פילוסופי, אלא סיפור על אדם מן השורה, שיום אחד פשוט מוצא עצמו בסיטואציה מוזרה ולומד להתמודד ולחיות איתה, דרך העבר, ההווה והעתיד שלו.

הדמויות שהוא פוגש במהלך הספר מדהימות גם הן, כל אחת היא עולם ומלואו וכל מפגש איתן הוא חגיגת קריאה בפני עצמה.

מאוד נהנתי מהסיפור, מהכתיבה ומהתהליך שהסיפור והדמויות עוברים.
זה לא ספר קצר וזו אחת המעלות שבו, משכתי את הקריאה בו כי פשוט נהנתי להיות חלק מהעולם שיצר אופיר טושה גפלה.

מומלץ בחום.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Reut.Zaro
סיפורים ושירים עם חוש הומור

סיפורים ושירים עם חוש הומור

מחברים שונים

תוכן הספר הוא בדיוק מה שהכותרת שלו מבטיחה, מקבץ של סיפורים ושירים עם חוש הומור. חלק מהסיפורים והשירים היו יותר מוצלחים וחלקם היו כתובים נהדר אבל בלי הרבה פואנטה (יש לי בעיה עם כאלה עוד מימי במה חדשה הזוהרים).

הסיפור הראשון במקבץ, Soft מאת תומר קאופמן, לדעתי הוא גם הטוב ביותר בו והסיפור על האדם הקטן החולם שמאבד את עבודתו ככותב מוכשר על מרככי כביסה בגלל סטיב ג'ובס(!) היה פשוט גאוני ומשעשע.

סיפורים נוספים שתפסו אותי היה הסיפור על "אראלה ממפעל הפיס", של אורלי ארמוני פלד, סיפור על זו שכולנו רוצים לקבל ממנה שיחה ממבט קצת שונה (למרות שאני חייבת לציין שהוא התחיל מעולה והמשיך קצת הזוי), "מסע לשירותים", של דרור ניר קסטל, שהיה הירואי ומהפנט. אני פחות מתחברת לשירים אבל יש כמה שירים בספר, כמו "כשאמות" של אלה נובק, שהעלו לי חיוך אחרי קריאתם.

זה מקבץ של יצירות שבסוף של חלקן יש הפנייה מהיכן נלקחו והוא אחלה ספר אם רוצים לקרוא משהו בין לבין, או בפקק עם האוטובוס בדרכים כשלא רוצים להיות ממש מרוכזים בסיפור אחד ארוך.

מומלץ בחום למי שצריך קצת חיוך באמצע היום

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Reut.Zaro
ימים מתחלפים

ימים מתחלפים

תמר פרמן אבניסן

גילוי נאות: קיבלתי את הספר מאינדיבוק לטובת סקירה.

התקציר של הספר מבטיח פוטנציאל לספר נהדר ומאוד שמחתי לקבל אותו לקריאה וסקירה.

הספר הוא סוג של יומן אישי, המספר לנו על אסף, בתחילה ילד, בהמשך נער ולבסוף גבר מבולבל הנאבק עם הזהות האישית שלו מול עצמו ומול הסביבה הקרובה שלו, ובעיקר משפחתו המאוד מאוחדת. כשהוא "מחליט", או יותר נכון נאלץ, לצאת מהארון אביו מוחק אותו מחייו והספר מביא למעשה את עולמם הפנימי של אסף, בני משפחתו ועוד כמה דמויות בהן נתקל במהלך חייו.

היומן האישי הזה, שהוא לא בדיוק יומן אישי, הוא של אסף ושל עוד מספר מתחלף. לפעמים המספר מדבר אל יומן אישי ולפעמים הפנייה היא ישירה לדמות שאנחנו לא יודעים מי היא והיא אינה ברורה.
הרעיון מאחורי הסיפור והפוטנציאל של הספר נהדרים אבל היו יותר מדי בעיות טכניות מתחילת הספר שהפריעו לי יותר מדי ולגמרי פגמו לי בחווית הקריאה.

לא הבנתי כל כך למה לציין בנוסף לשם הפרק גם את שם המספר, המיקום והשנה אם אלה לא השתנו במשך יותר מחמישה פרקים (לגמרי הגיוני אם זה משתנה כל פרק או שניים, אם לא, אולי היה עדיף לציין רק כשמתחלף המיקום/השנה/המספר).

השנים לא מסתדרות בשום צורה מהפרק הראשון. בהתחלה אנחנו קוראים את הגיגיו של אסף הילד בכיתה ב', בבת ים של שנת 1973, בפרק הבא אנחנו קופצים עשר שנים לאסף הנער בערב יום העצמאות בבת ים 1983, בפרק השלישי אנחנו כבר נודדים לקיץ של שנת 2011, הפעם בתל אביב, יום הולדתו ה-30 של אסף. לא משנה כמה ניסיתי לחפש מה פיספסתי, לא מצאתי איך יתכן שאסף היה ב1973 בכיתה ב' ואז ב2011 חגג יום הולדת 30. זה הציק לי מאוד אבל המשכתי לקרוא. הספר ממשיך ועובר למשך מספר פרקים למספר הנוסף, שסיפורו נגלה לפנינו בשנת 2018 (לכאורה שבע שנים אחרי יום הולדתו של אסף), ואז אנחנו חוזרים לקרוא את הסיפור מנקודת הראות של אסף, שממשיך את סיפורו ביום שאחרי יום הולדת 30, אבל הפעם השנה היא 2018 ואיכשהו היום שעבר העביר איתו גם עוד 7 שנים ואסף לא התבגר בכלל. זו בעיה טכנית שהציקה לי בקריאה, נתנה לי תחושה שלא היה הידוק של סיפור הרקע או בדיקה עצמית של העובדות שהסופרת עצמה מציגה לנו הקוראים לגבי הדמויות ולאורך כל הספר קיוויתי שמתישהו לקראת הסוף אבין את החידה הזאת. זה לא קרה לצערי.

דמויות רבות שצצו לרגע במהלך הספר נעלמו בלי באמת לתת הסבר לסיבה בגינה הן צצו ויחד עם סגנון כתיבה לא אחיד שנע בין כתיבה יום יומית זורמת, לכתיבה מאוד בוסרית (משפטים כמו "בחדר אני חיברתי את הנייד למטען וראיתי הודעה מאשתי") לכתיבה בשפה מאוד גבוהה וכבדה ללא קשר למה שמסופר בפועל או לבנייה של הדמות עצמה כאחת ואז הצגתה כאחרת לגמרי (למשל במשפטים כמו "...עמיחי, הצג לנו את הדו"ח") לא ממש הצלחתי להתרכז בכל סיפורי המשנה או בהזדהות עם הדמויות הראשיות.

הספר בעיקר הרגיש לי כמו סיפור קצר עם המון פוטנציאל ורצון להפוך לספר, דבר שלא באמת קורה לבסוף וחבל.

הרעיון נהדר, הסיפור המרכזי מאוד חביב ומעניין אבל הביצוע לצערי לגמרי פגם בחווית הקריאה שלי ונשארתי בעיקר מבולבלת ומתוסכלת.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Reut.Zaro
הקבוע היחידי

הקבוע היחידי

יואב בלום

איזה ספר נהדר!!! אני מאוד אוהבת את הספרים של יואב בלום, הוא נמצא אצלי תחת קטגוריה של מעט מאוד סופרים ישראלים (למשל דלית אורבך) שכותבים שונה ומצליחים להפתיע אותי עם כל ספר שלהם מחדש ובצורה שונה מהספרים הקודמים שכתבו.

הספר מתחיל בסיפור שנראה תלוש מכל מציאות וקצת לא ברור למה הסופר החליט להתחיל ככה את הסיפור (אבל זה מה שכל כך מיוחד בכתיבה של יואב בלום). לאט לאט אנחנו מתוודעים לדמותו של דן ארבל, שהוא גם המספר של הסיפור, ועל איך החיים הלא כל כך סוערים שלו בהווה משתנים בערב אחד שבו דמות מעברו יוצרת איתו קשר במפתיע.

העולם בו ארבל חי הוא עולם עם טכנולוגיה חדשה ומגניבה שבאמצעותה אנשים יכולים להחליף גוף לזמן מסוים (שניות, דקות, ימים, שבועות, שנים, כל החיים) באמצעות צמיד החלפות וככה לטייל בעולם (בלי הצורך בטיסות), להגיע לעבודה בלחיצת כפתור, לחוות חוויות שלעולם לא היו חווים אחרת (כי מה זה קצת סמים מבלי לפגוע בגוף שלך ובלי השלכות), לבגוד בבן/בת הזוג, לבצע פשעים מבלי להיתפס ואפילו לברוח מהכלא בלי שמישהו מהסוהרים ישים לב.

עם הטכנולוגיה האדירה הזאת כמובן שעולות המון בעיות אתיות, פליליות, אישיות ומה לא? אבל בסופו של יום הסיפור של דן ארבל הוא סיפור של אדם נורמטיבי (עד כמה שאפשר להיות) שפשוט לא יכול להתחלף עם אף אחד, ונראה שהוא האדם היחיד בעולם שתקוע בגוף שלו עצמו מבלי יכולת "לברוח" או "לצאת לחופש" מהגוף שלו עצמו.

הספר הצליח להפתיע אותי כל כמה פרקים מחדש וכל מה שחשבתי שאני יודעת על העולם החדש של ההחלפות היה כלום לעומת מה שבאמת גליתי. אהבתי את הצורה שיואב בלום שילב סיפורים לא כל כך קשורים לסיפור המרכזי מבלי להסביר לקורא למה הם שם, הוא פשוט מצפה שהקורה יהיה מספיק אינטליגנט לקרוא, להפנים ולהמשיך הלאה (כפי שעשה גם בספרים קודמים שלו). יואב בלום יצר עולם מופלא ובעייתי עם טכנולוגיה עתידנית שמעלה המון תהיות לגבי זהות אדם, מידת האחריות שלו למעשיו ועל איך בעצם מתמודדים עם כל הרע שמגיע עם טכנולוגיה טובה (לדעתי יש פה גם המון הקבלה לעולם של ימינו עם סמארטפונים, שעונים חכמים וטכנלוגיה אדירה שלא תמיד באה לטובתינו).

מאוד אהבתי את הספר הראשון של יואב בלום, "מצרפי המקרים", וגם ספרו השני, "המדריך לימים הקרובים", היה טוב (אבל לדעתי לא השתווה לספר הראשון), ולכן כשיצא הספר השלישי, "הקבוע היחיד", התרגשתי מאוד אבל החלטתי לחכות למצב רוח המתאים כדי לקרוא אותו (וטוב שכך).

"הקבוע היחיד" נהדר והשפיע עליי בדיוק כמו הספר הראשון של בלום, הוא רדף אותי במחשבות כשלא קראתי והיפנט אותי בלי יכולת לעצור את הקריאה כשכן קראתי. מצאתי את עצמי נאבקת בעייפות כדי לקרוא עוד פרק ומתחילתו ועד סופו הוא היה מרתק ומפתיע.

מומלץ בחום!

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Reut.Zaro
תשע שעות

תשע שעות

ניר אזולאי

כשהייתי בת טיפשעשרה וקראתי בממוצע חמישה ספרים בשבוע תמיד חיפשתי לקרוא לפחות ספר אחד ישראלי יומיומי, אתם יודעים, מהספרים האלה שיש להם קו עלילה ראשי וקווי עלילה משניים וכל התפאורה מסביב מאוד בנאלית, פשוטה ויומיומית. הספרים היומיומיים האלה גרמו לי להרגיש שאני מטיילת בישראל מבלי לצאת מהעיר הקטנה בה נולדתי, גדלתי והתבגרתי, והכי טובים היו הספרים היומיומיים שכללו בתוכם גם את הטיול הגדול למזרח/דרום אמריקה.

"תשע שעות" של ניר אזולאי הוא בדיוק ספר שכזה, ספר שמספר לנו על כמה גיבורים במשרד לא-בדיוק-הייטקי בלב תל אביב ועל מה קורה להם ביום יום בזמן שהעלילה המרכזית של הספר, וגם אלה הפחות מרכזיות, קורות. בהתחלה חשבתי שהסיפור הוא על גידי, בחור צעיר שעובר לעבוד בחברה חדשה בתל אביב ומתגורר בכלל בנס ציונה, על איך הוא משתלב בחברה החדשה עם אנשים חדשים וישנים בחייו, אבל אז המשכתי לקרוא וחשבתי שאולי בכלל הסיפור הוא על יובל, נשוי פלוס תינוקת ממש חדשה, שעובד בחברה כבר חמש שנים ומעביר את ימיו בבהייה מהחלון ומחשבות בינוניות שרוצות להיות משהו אחר. ואז הצטרפו עוד דמויות שגם הסיפור שלהם היה מרתק ברקע, יורו, מיכאלה, פנדחו ואפילו רעם.
הספר זרק אותי חזרה לגילאי העשרים בתל אביב אבל הוא לא באמת התעסק בסצנה התל אביבית, רק נגע במעט באיך נראים חיים של מי ששוכר דירה או עובד בלב תל אביב.

הספר הזה הוא לגמרי ספר מקטגוריית העוד-פרק-אחד-ולישון, קראתי אותו ביומיים ונשארתי עם טעם של עוד. זה הספר הראשון של ניר אזולאי שיצא לי לקרוא (הספר הקודם שלו מחכה לי על המדף הוירטואלי) ואני שמחה שיצא לי להיתקל בו ממש במקרה דרך פרויקט המימון שלו לספר בהדסטארט, הוא כותב נפלא וזורם. הדבר היחיד שהציק לי לאורך הקריאה היה הקפיצות בין הפרקים ובפרקים עצמם לגבי מי עכשיו מדבר בגוף ראשון, לעיתים לקח לי פסקה או שתיים להבין מי כרגע היא הדמות המספרת.

מומלץ בחום!

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Reut.Zaro

ביקורות נוספות על "ימים לראות"

ימים לראות

ימים לראות

שגית אמת

"אם אתה יכול להביט, ראה. אם אתה יכול לראות, התבונן." הציטוט היפהפה הזה, מתוך "על העיוורון" של סאראמגו, משקף יפה את רוח הספר. כי הסופרת, שגיא גלית, אישה רואה, מצליחה לא רק לראות אלא גם להביט ולהתבונן אל נבכי נפשה של סופי, גיבורת הספר, עיוורת מלידה, ולבטא במילים נוגעות את הרצון של סופי, שהוא רצונו של כל אדם שסובל מנכות: שיראו אותה כאדם רגיל, לא כחריגה, מוגבלת או עיוורת. שלא יחשבו עליה מה שחשב למשל השכן החדש "לא חייך לעצמו בהנאה למראה העכוזים התפוחים, רק חשב לעצמו בצער – איזה מסכנה זאתי, איזה מסכנה".

סופי מנהלת שגרת חיים אפרורית ומשעממת הכוללת עבודה כמרכזנית בחברת ביטוח והאזנה לרדיו בזמנה החופשי. אבל אז קורה הבלתי צפוי, כשסופי מפתחת קשר רומנטי עם אדם שהוא ההפך הגמור ממנה: שלומי המחוספס, בנם של השכנים, כן – זה מהציטוט הקודם, גבר נשוי ואב לשניים, שהחיים שלו עצמם לא פשוטים כלל וכלל, והוא סוחב על גבו גיבנת נפשית בדמות הלם קרב משירותו הצבאי.

קל מאוד להתאהב בגיבורה המקסימה הזו, אבל לא רק בה. כל הדמויות בספר מאוד אנושיות ומאוד נוגעות ומרגשות. אהבתי מאוד, למשל, את דמותה של גניה, סבתה המסורה והאהובה של סופי, ודמויות משנה כמו הזוג הנשוי שמורכב מניצן העיוורת ושאולי הרואה.

הספר ישראלי מאוד, ובצורה הכי אותנטית והכי אמינה שיכולה להיות, עם משפטים ישראליים כמו "זה לא יפה מצדי ולא בטיח", והוא לא נופל למלכודת סיפור האהבה המתקתק והסכריני בין הרואה לעיוורת. כי לפעמים האהבה היא סכנה, לפעמים היא שדה מוקשים, ולא הכול ורוד ומתוק ונפלא.

לכתוב "מכמיר לב" על ספר מרגש זה כבר ממש קלישאה, אבל נראה לי שהספר הזה הרוויח את הקלישאה הזו ביושר.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•שמוליק כ.
ימים לראות

ימים לראות

שגית אמת

יש ספרים שהעלילה שלהם עושה את הסיפור, בעוד הדמויות קצת נדחקות, מצטנעות, ויש את הספרים שהדמויות הן העושות את הסיפור. הספר הזה שייך לזן האחרון.
גיבורת הסיפור סופי, כל כך מלאה, מוחשית, ונוכחת, שהיא מצטרפת לעוד הרבה דמויות שאני "סוחבת" אתי כבר שנים. (הקשיש מ"החיוך האטרוסקי," ניק מ"דפוק על כל דלת ניק רומנו", האמא מ"למה לא באת לפני המלחמה", האמא מ"פתק לאמא", פישר מ"בית ספר לקסם אישי", ועוד עוד...).

סופי היא בחורה עיוורת מלידה, המתגוררת עם סבתה גניה בדירת שיכון צנועה בחולון. הסופרת מכניסה את הקורא אל תוך עולמה של סופי, אל תוך ראשה, ובצורה כזו שהרגשתי כאילו שמאז ומתמיד הכרתי את סופי, והרבה מחשבות עברו בראשי תוך כדי קריאה.

סופי לא רואה, אז היא מדמיינת את הצבעים. אבל איך אפשר בעצם לדמיין משהו שלא ראית אף פעם? הרי כשאנחנו - כאנשים רואים- עוצמים עיניים אנחנו רואים רק שחור, שזה הצבע שסופי חיה בו, אבל היא לא יודעת מה זה שחור. ככה שמבחינתה השחור יכול להיות טורקיז ים או צהוב שמש. נכון? אז זהו שלא! כי סופי לא ראתה את אלו אף פעם, כך שנשאר לה לדמיין את המראות במילים. מבלבל משהו שלא לומר מפחיד.

סופי מתנהלת בשגרה של עבודה לצד חיי חברה דלים, עם כמיהה גדולה לזוגיות וחבר, וזה אכן מגיע מהכיוון הכי פחות צפוי, שלומי שמו,ולא זה שסופי פיללה אליו, שכן שלומי, בן השכנים, נשוי ואב לילדים, המצוי אף הוא בחשיכה פרטית משלו, סובל מהלם קרב שסוחב אתו מאז שירותו הצבאי, והדבר האירוני הוא שסופי, מעניקה לו את מה שלה עצמה אין. קרן אור. כזו שהאירה את ימיו האפלים של שלומי גם אם לתקופה קצרה, אבל שפכה בנוכחותה הרבה אור, והאירה את חייו הלא מאושרים ואיכשהו עשתה סדר בחייו.

הספר מאוד ישראלי, החל בדירת השיכון, ביחסים בין השכנים, עולה מהכתיבה געגוע לתקופה אחרת, אומנם הסיפור מתרחש בקיץ 2001, אבל אותי הוא לקח אפילו לעוד כמה שנים אחורה.

כתיבה יפה, סיפור יפה, מהחיים, מאוד שלנו, ואחת סופי נהדרת.

לפני 9 שנים•dina
ימים לראות

ימים לראות

שגית אמת

הרומן "ימים לראות" של שגית אמת, כלת הפרסים "זאב" ו"לאה גולדברג", הינו ספר הבכורה שלה לקהל המבוגר.

העלילה מגוללת על ידי דמות מיוחדת ורגישה-סופי. לדמותה המיוחדת של סופי צורפה דמות נוספת – שלומי השכן הנשוי לענת + 2 ילדים ועם פוסט טראומה.

-מה מיוחד בסופי?

סופי נולדה עיוורת! היא לא רואה את מה שאנחנו רואים. היא לא יודעת איך ניראים השמיים, השמש והירח. היא לא יודעת...

הפרק הראשון של הספר מתחיל בסופי וסוגר את המעגל בפרק האחרון.

בסוף הפרק הראשון: סופי שאלה - "את מבינה עכשיו, סבתא נכון? ותבאר-ככה זה. יותר ממאור עיניו נחוץ לו לאדם שיראו אותו שיהיה שם מישהו בחוץ שיראה." (עמוד 8)

סופי חיה יחד עם סבתה , ניצולת שואה, בשכונה בחולון, בבניין של שלוש קומות, וכשהקומה האחרונה התפנתה מהזוג כץ, שהלך לעולם שכולו טוב, היא אוכלסה על ידי דיירים חדשים.

אביה של סופי, "ברח" מהארץ לארצות-הברית, לאחר שהסתבך בחובות. את הדירה בחיפה האב השאיר לסופי, עד שגם את הדירה נאלצה לפנות, כדי שאביה ימכור אותה, ובכספי המכירה יוכל לשלם את חובותיו לנושיו.

מהדירה בחיפה סופי עברה להתגורר בפנימייה מיוחדת לעיוורים ולאוכלוסיה קשת-יום. במסגרת הפנימייה היא התוודעה לניצן ושאולי, שהפכו גם לשותפיה בדירה משותפת במרכז הארץ, עד שהשריפה הפרידה ביניהם.

הפרידה מניצן ושאולי הפנתה את סופי לדירתה הקטנה של הסבתא בחולון.

לפרנסתה, סופי עבדה כמרכזנית בחברת ביטוח, ואת שעות הפנאי בילתה עם סבתה מחוברת לתומס, בהאזנה לרדיו, או בהקלדת שירים וסיפורים במכונת הברייל.

למרות שסופי לא ידעה מעולם איך נראה צבע, היא הצליחה לצבוע את עולמה בצבעים, והגוון תכלת עבורה היה כמו קצף חלבונים. (מעניין, איך עיוורים מלידה מדמים לעצמם את העצמים שאנחנו רואים ולנו - זה מובן מאליו).

שגרת חייה של סופי הופרו על ידי שלומי, שהכניס מעט צבעים להתנהלותה ביום יום.

שגית אמת בוחרת בסבתא גניה לדמות צבעונית, שובבה ומלאת חיים. למרות שגניה איבדה את משפחתה בשואה, היא "ראתה", נהנתה מהשמש הזורחת, צעדה, קיפצה בחוגים, והעסיקה את עצמה בקריאה וסריגה.

לעומתה, סופי שצעירה מהסבתא בעשרות שנים, הצטנפה לה ב"בועת העיוורון" מעת לעת.

סופי היא מטאפורה ל"עיוורון שלנו" ומאידך, אל תטעו, לסופי עדיין היה את העולם שלה. סופי הצליחה לראות את מה שאנחנו "הרואים" לא מצליחים לראות. . .

איך הסופרת מצליחה להעביר לנו את התחושה הזו?
בעזרתו של שלומי, השכן המחוספס, "הגבר גבר", שעובד בהובלת חבילות במשאית, יחד עם אביו, מצאת החמה עד צאת הנשמה.

כשהרומן בין סופי ושלומי קורם עור וגידים, ומקבל תאוצה, גם שלומי "הרואה", שוכח ש"סופי עיוורת" שמתנהלת עם מקל עיוורים, ו/או מקלידה במכונת ברייל.

מלבד הדמויות הראשיות והמיוחדות: סופי, גניה ושלומי, מצטרפות דמויות נוספות כמו: ניצן העיוורת ושאולי "הרואה". שניהם נישאו ואף הביאו יורש לאוויר העולם.

לדעתי, בכתיבה עשירה וציורית, נחשף הקורא לעולמו של "העיוור מלידה"... כן... כן... את אותו עיוור שמעולם לא ראה את השמש זורחת, או את הצבעים שהיא מציירת בשמיים, כשהיא מפנה את שעות היום לירח.

אהבתי את גניה "הפולנייה" שהתייחסה לסופי כ"אדם רואה". גניה פונה לנכדתה, "תראי סופי", היא מתייעצת איתה על בחירת גוונים לחוטי הסריגה, ומדרבנת אותה לחבור לחוגים ולאנשים.

מה בסך הכול סופי ביקשה?

סופי ביקשה שיראו אותה כאדם לא חריג או מוגבל.

בכתיבה נהדרת הסופרת נוגעת בקשת רחבה של רגשות כמו: אהבה, חמלה, עצב, יחסי גומלין, אנשים חריגים, טראומות, הפחד מהבלתי נודע ועוד.

גם בחירת השמות לדמויות נעשתה (אולי) מתוך שימת לב מיוחדת:

סופי-מצב סופי-עיוורון.

שלומי-שלמה, שם תנ"כי, שהדוגמא הידועה והמוכרת לחוכמתו היא "משפט שלמה".

בעלילה "ימים לראות" דמותו הפשוטה של שלומי מעניקה לסופי כמה ימים של אור, צבע, שמחת חיים וחום אנושי.

ניצן, חברתה של סופי, גם היא לא נכנעה למגבלותיה. היא נישאה לשאולי "הרואה".

גניה (גן), הסבתא המקסימה היוותה לסופי גן של פרחים מכל צבעי הקשת והאדרנלין לחייה החשוכים של סופי.

אהבתי את הכריכה. הצבעים העצובים מרמזים על העלילה, ויחד עם זאת דמותה של האישה מתחת למים השקופים, מהווים אמירה מוספת.

ביני לבין עצמי הירהרתי: האם המים השקופים הללו מייצגים את אותה אוכלוסיה קשת יום? עיוורים, חרשים, אילמים או נכים בכל נכות שהיא? או שהמים זה אנחנו שעוטפים את החריג, אבל לא מחלחלים לתוכו?

סופי שלנו נולדה ללא חוש ראיה, אך ידעה לנצל בתבונה רבה את יתרת החושים.

בשורה התחתונה:
התקווה רואה בהתחלה את הבלתי-נראה, חשה את הלא-מוחשי, ומגשימה את הבלתי אפשרי
(הלן קלר*)
*הייתה סופרת ופעילה חברתית אמריקאית, שנודעה בזכות התמודדותה עם מגבלותיה בהיותה חירשת-עיוורת, מגיל צעיר מאוד.

ממליצה בחום על הספר המרגש והמיוחד הזה.

לי יניני

רומן מקור, הוצאה ידיעות אחרונות*ספרי חמד , 302 עמודים, שנה: 2016

לפני 9 שנים•
★★★★★
•לי יניני
ימים לראות

ימים לראות

שגית אמת

ספר יפהפה, מרגש ונוגע ללב. הכתיבה עשירה וקולחת, ממליצה בחום!
הגיבורה היא סופי, בחורה בת שלושים, עיוורת מלידה. אמה נפטרה ואביה בחו"ל. לאחר שעברה ארוע לא נעים כשגרה בדירה עם שותפים, היא עוברת לגור עם סבתה בדירה קטנה בחולון.
סבתה של סופי דואגת לה כמו שסבתא פולניה יודעת לדאוג ויחד עם זאת מעודדת אותה להיות עצמאית. הקשר בין השתיים ועוצמת האהבה ביניהן הזכירו לי את סבתי ז"ל מצד אמי שאהבתי אותה אהבת נפש ועד היום היא שבה אליי בחלומות.
סופי מנהלת חיי שיגרה, מהבית לעבודתה כמרכזנית בחברת ביטוח. היא נוסעת כל יום באוטובוסים ומנהלת חיים עצמאיים. סופי בודדה, חוץ מסבתה אין לה חברים קרובים. בזמנה הפנוי אחר הצהריים, היא כותבת במכונת ברייל את הסיפורים של סבתה ניצולת השואה. זהו הפרוייקט שלה והיא נלחמת על מנת להגשימו.
עולמה משתנה כאשר מגיעים שכנים חדשים לבניין שבו היא גרה. בנם של השכנים, גבר נשוי ואב לשניים, לאט לאט אוזר אומץ וחודר לעולמה הפנימי. סופי, שמחפשת חום ואהבה כל חייה, מתפתה ומפתחת איתו מערכת יחסים הכוללת קשר מיני אבל גם הרבה מעבר. זהו קשר לא פשוט שסופו להיגמר ושיהיו לו השלכות רגשיות לא קלות.
התאהבתי בסופי, הזדהיתי איתה, עם קשייה, עם רצונה שיסתכלו עליה כאל בן אדם "רגיל" ולא "מוגבל", עם כאביה וחיפושה אחר אהבה והצלחה בחיים.
זהו סיפור על אנשים בודדים, שמתמודדים עם קשיים ופחדים ומחפשים אהבה והכרה ולא נכנעים לקשיים. סיפור עם המון תקווה. אל תוותרו על חלומותיכם! ממליצה בחום!

לפני 9 שנים•
★★★★★
•תושיק
ימים לראות

ימים לראות

שגית אמת

ספר מאוד נעים לקריאה! זה באמת אחד הספרים שבו הדמות והכתיבה עושים את הספר ולא העלילה עצמה.
צורת הכתיבה מאוד מרגשת וגם מאורגנת יפה. כל פרק מתואר מנקודת מבט של מישהו אחר (אבל עדיין כתוב בגוף שלישי) ויחד כל הפרקים יוצרים פסיפס יפה של פרק בחייה של סופי - בחורה עיוורת הגרה בחולון עם סבתה.
הפרק בחייה עוסק בקשר העמוק שפיתחה עם שלומי - שכן נשוי הסובל מפוסט טראומה לאחר פציעה קשה בצבא.
המפגש בין בחורה עיוורת מלידה שלא רואה כלום לבין בחור שכל משאלתו היא רק לבטל את מה שכן ראה יוצר את הקונפליקט העיקרי בספר ומביא אותו לסוף הבלתי נמנע.
לטעמי מדובר בסיפור נוגע ללב, מציאותי ישראלי המשקף את כל הרבדים פה בחברה הישראלית על קבלת השונה, עזרה לזולת, שילוב משפחה קריירה וזוגיות והטראומה הישראלית הנצחית: החיים על חרבנו והמאבק לקיומנו.
נעים ומומלץ לקריאה!

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אוהבת לקרוא
ימים לראות

ימים לראות

שגית אמת

סיפור עדין על סופי, שהיא עיוורת מלידה, ומערכת היחסים בינה לבין סבתה גניה, אצלה היא גרה. לסיפור מתווסף גם שחקן שלישי שגר בשכנות שחווה הלם קרב בשירותו הצבאי.
סופי מודעת למגבלה שלה ומצליחה לתפקד בעולם בעצמאות גבוהה, ועם זאת מרשה לעצמה להיסחף לסיפור אהבה קצת בלתי אפשרי עם בנם של השכנים החדשים, שעובד עם אביו על המשאית וסוחב הלם קרב מעברו.
הסיפור כתוב ברגישות ומתאר את חייהן של סופי וגניה כך שיכלתי לדמיין כי הן השכנות שלי. פחות התחברתי לסוף הסיפור שנדמה שנפתר בקלות רבה מידי, אבל אולי זה עניין של טעם אישי.
ישראלי, חביב ונעים. תהנו!

לפני 9 שנים•
★★★★★
•תמר-מילים
ימים לראות

ימים לראות

שגית אמת

ב"ה
אני איך שאני גמרתי לקרוא את הספר אז הדמעות יצאו לי בלי שהרשתי להם. למה שהיה מרגש וגם אני עם לב חלש ורגיש.
היה לי מאוד מעניין ןכואב אז לקרוא על עיוורת ואיך היא בחיים שלה. אני לא אהבתי מהרומן שלה. אז הסופרת יכלה לעשות רומן אחר אולי יותר טוב.
אבל גם היה לי מאוד חם בלב לקרוא בשפה שלנו של הארץ ושל הישראלים עם החום והמחוספס. אבל למה הישראלים האלה חייבים שיהיה גם גס? אפילו שהרוב דוקא היה עדין.
ואני רוצה להגיד לשגית היקרה תכתבי לנו עוד למה שאנחנו אוהבים. למה שבסוף כל הישראלים הם בסוף משפחה אחת גדולה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•משה
דירוג
4.0
לפני 7 שנים

“ספר מאוד נעים לקריאה! זה באמת אחד הספרים שבו הדמות והכתיבה עושים את הספר ולא העלילה עצמה. צורת הכתי”