מה פתאום הגעתי לספר הזה עכשיו? אכן קראתי אל כל ספרי הארי פוטר בזמנו. אבל בימים אלו נכדתי בת ה-9 מסיימת לקרוא את הספר האחרון בסדרת הארי פוטר וקיבלה מתנה את הספר הזה. היא נתנה לי לקרוא אותו לפני שהיא תתחיל. מעבר לעובדה שזהו ספר מחזה - זה לקרוא טקסט של הצגה עם כל הוראות הבימוי ולא דרך של סיפור רגיל מה שקצת מפריע (אבל מצד שני גורם לכך שכמות המילים קצרה יותר) - בסה"כ אחרי שמתגברים על "המכשול" הזה - יש כאן עלילה שלי כחובב הארי פוטר הזכירה את המקור והצלחתי להתחבר, אם כי לא תמיד הצלחתי לעקוב אחר אירועי "מחולל הזמן". זה כן החזיר אותי לכיף של סיפורי הקוסמים והקסמים. בקיצור בהחלט נהניתי.

קלקלנים.

אבל, כאילו, אתם כבר כנראה יודעים...

הארי פוטר והילד המקולל. הספר (?) השמיני בסדרת הארי פוטר שממשיך את הסיפור שהסתיים בספר השביעי "אוצרות המוות".

יש לי הרבה מאוד בעיות עם הספר הזה.

כלומר, אני יודע שרולינג עצמה מחשיבה את הספר הזה כחלק רשמי מהיקום של הארי פוטר, אבל... יש פה כל כך הרבה דברים שלא מסתדרים.... אל תבינו אותי לא נכון, יש כמה דברים שאני אוהב בספר הזה, למשל... אממ... הבן של הארי הולך לסלית'רין.

זה... זה היה... אמממ... מגניב... לא יודע, חבר'ה, אני ממש מנסה.

יש בזה כל כך הרבה דברים שסותרים את המקור ואת מה שג'יי קיי רולינג בעצמה כבר כתבה בעבר, והייתי רוצה לחשוב שזה פשוט עוד הרפתקה בעולם של הארי פוטר, שלא קשורה באופן רשמי לספרים עצמם, סתם הצגה. אני מאמין שאם הייתי רואה את ההצגה הייתי נהנה יותר. סך הכל זה נשמע כמו סיפור מאוד מבדר ומהנה לצפייה. אבל... עדיין יש את הציוץ של רולינג בטוויטר שמודיע שהספר הזה הוא קאנון.

אני מצטער, גברתי, אבל לא. ממש לא.

כלומר- סדריק דיגורי אוכל מוות?! לא. לא. לא לא לא לא לא. אין סיכוי. כלומר, אם נניח לרגע אחד קטנטן שאולי יש מצב שסדריק דיגורי, עם כל האצילות והנאמנות שלו יכול להפוך איכשהו לאוכל מוות, זה לוקח כל כך הרבה מהמוות שלו והופך אותו להרבה פחות מרשים ונוגע ללב.

רון והרמיוני לא ביחד אם הרמיוני לא תצא עם קרום לנשף? באמת? זה... זה מה שאתם הולכים איתו? אתם בטוחים? כן, אני לא חושב שרון והרמיוני אף פעם לא היו מגלים שהם אוהבים אחד את השני אם לא המקרה האחד הקטנטן הפצפון הזה בזמן.

יום וולדמורט? יום וולדמורט?!אוכלי המוות לא אומרים את השם שלו! אסור להם להגיד אותו! הם הטילו טאבו על השם שלו!

אבל... אני מניח שכל אלה הם- אה- סוג של- אולי... הגיוניים, איכשהו... ויכולים להיחשב כקאנון....

אז אני לא מדבר על הדברים האלה. אני מדבר, כמובן על הבעיה הגדולה מכולם- מסע בזמן. הבעיה הגדולה עם מסע בזמן בדרך כלל היא שכשאתה מביא את האפשרות הזאת לעולם בדיוני, הרבה מאוד מהבעיות יכולות להיפטר אם פשוט חוזרים אחורה בזמן ומתקנים אותם. כלומר, אחרי שקוראים את האסיר מהאזקבן קל מאוד לחשוב שאולי ישתמשו במחולל הזמן כדי להרוג את וולדמורט כשהוא עוד תינוק או משהו כזה.

אבל בעולם של הארי פוטר המסע בזמן לא עובד ככה. מי שקרא את האסיר מהאזקבן יודע שבכל פעם שאתה חוזר אחורה בזמן ו"משנה" משהו לכאורה, אתה בעצם כבר עשית את זה. ככה הדברים תמיד היו. לא משנה מה תעשה- זאת השתלשלות האירועים האפשרית היחידה. הארי והרמיוני לא יוצרים בספר ציר זמן חדש שבו סיריוס ובקביק נמלטים, הם כבר עשו את זה בעבר.

עכשיו, בילד המקולל המסע בזמן עובד קצת אחרת. אני מבין את הטיעון שאומר שאולי בגלל שהם חוזרים הרבה יותר אחורה בזמן ויכולים להיות שם רק לחמש דקות לפני שהם נשאבים בחזרה להווה, אז אולי הם בעצם כן יוצרים ציר זמן חדש.

אבל לא. הטיעון הזה לא עובד, בגלל שהוא שובר את החוקים של היקום הזה.המסע בזמן הראשון שלהם הוא אל המשימה השניה בטורניר הקוסמים המשולש, ושם הם מנפחים את הראש של סדריק דיגורי מה שגורם לכך שבשלב מסיום הוא יהפוך לאוכל מוות.

נניח לזה לרגע.

אם קראתם את גביע האש, אתם בטח זוכרים שהראש שלו לא ממש התנפח. אבל אם הם באמת חוזרים בזמן, על פי חוקי היקום הזה, הם תמיד היו שם.זה לא שאתה לא יכול לשנות משהו, אתה משנה, פשוט ביחס לזמן שממנו אתה מגיע, זה לא דבר חדש.

ואז יש את הבעיה של סוורוס סנייפ. סנייפ אמור להיות מת.

תנו לי להסביר- ביקום החלופי שסקורפיוס ואלבוס יצרו בטעות, רק סקורפיוס יכול לחיות ורק הוא נמצא שם משום שמה שהם עשו גרם לכך שאלבוס מעולם לא נולד. סקורפיוס חוזר להוגוורטס ושם לומד אצל סוורוס סנייפ שעדיין חי. סדריק, בציר הזמן הזה, הורג את נוויל לונגבוטום ובכך מונע את הריגתה של הנחשית נגיני, מה שגורם לוולדמורט לנצח בדו-קרב האחרון בינו לבין הארי. והארי מת.

בזה, גבירותיי ורבותיי, אין ולו שמץ קלוש של היגיון.

הנה העניין- אם זה היה כל ההבדל- כלומר, נגיני- אז נחשו מה? הארי עדיין ישבור את השרביט של וולדמורט בתיחלת הספר "אוצרות המוות", מה שיגרום לוולדמורט לחפש את שרביט הבכור. הוא עדיין יבין שהשרביט שייך לסנייפ, ועדיין יהרוג אותו.

כמו כן, העובדה שנגיני לא נהרגה, לא אומרת שהארי ימות, אלא רק שוולדמורט לא ימות. בכל מקרה הארי הוא עדיין הבעלים של שרביט הבכור, והשרביט יחזיר את הקללה ההורגת אל וולדמורט. הוא לא ימות, אבל ישרוד קצת כמו ששרד אחרי שהארי הביס אותו כתינוק.

אבל נחשו מה? גם אם זה לא היה נכון, גם אם הארי לא היה הבעלים של שרביט הבכור, הוא עדיין לא אמור למות. דמבלדור מסביר להארי, כשוולדמורט ניסה להרוג אותו ביער האסור, שהסיבה לכך שהוא חי היא שוולדמורט השתמש בדמו של הארי כדי לחזור לחיים. וכתוצאה מכך ההגנה מהקרבתה של לילי פוטר חיה בדמו של וולדמורט. שרביט בכור או לא- וולדמוט לא יכול להרוג את הארי.

אבל הוא עדיין היה הורג את סנייפ.

אתם מבינים למה זה פשוט לא יכול להיחשב כקאנון? אתם מבינים למה זה פשוט לא עובד?

-אבל ג'יי קיי רולינג אמרה...

אני יודע מה היא אמרה! זה לא קשור. היא אומרת עוד המון דברים. למשל, בילד המקולל אנחנו רואים שאלבוס וסקורפיוס שונאים קווידיץ, בעוד שבפוטרמור (שהוא האתר הרשמי של הארי פוטר שבו ג'יי קיי רולינג כותבת הרחבות על היקום של הארי פוטר) היא מציינת בפירוש בראיון של ריטה סקיטר עם ג'יני פוטר שאלבוס מעריץ קבוצה מסויימת של קווידיץ'. בראיון בשנת 2007 היא אמרה שהארי לא מוריש את מפת הקונדסאים לאף אחד (היא מציינת גם שבנו ג'יימס גנב לו אותה פעם) למרות שבספר אנחנו רואים שהוא נותן את המפה למקגונגל כדי שתעקוב אחרי הבן שלו.

שזאת פשוט הורות מצויינת, אם תשאלו אותי.

האם ציינתי גם שהארי אומר במפורש, הארי פוטר שנחשב כחלק מהיקום של הארי פוטר, האמיתי, אומר לבן שלו "הלוואי שלא היית הבן שלי"? זה קורה שם. זה משהו שאשכרה כתוב בספר הזה. לא. לצערי לא. לא ההארי שאנחנו מכירים.

בכל מקרה, בהמון ראיונות ומאמרים שלה, רולינג ממשיכה לסתור את עצמה שוב ושוב. כך שאני לא חושב שציוץ בטוויטר צריך להילקח כל כך ברצינות.

אני חושב שזה לא ספר הארי פוטר. זה רק סיפור שהוא לא קאנון. אני חושב שאם קוראים את הספר הזה בצורה כזאת, הוא אולי לא עד כדי כך איום ונורא ומתועב כמו שעושים אותו.

לפני כחודש מצאתי שקית ענקית של ספרים בחדר אשפה של הבניין. כמובן שלקחתי את הכל לתרומה וגם ידעתי מאיזה בית השקית הגיעה. כשמרגישים שרוצים להיפטר ממשהו בבית אז פתאום יש נחיצות לזרוק כמה שיותר מהר ואיפה שיותר קרוב בלי לחשוב על ההשלכות. זה מובן בהחלט. לכן כשאותה שכנה סימסה לי שיש לה כמה ספרים לתת, מיד באתי לקחתם כדי שגורלם לא ייזרק לחדר אשפה ושם גם מצאתי את המחזה הנוכחי ועיניי נצצו ממש כמו לפני שנים כשהתחלתי את הסדרה של פוטר. אז הלכתי ובידי שקית ענקית של "ממתקים" וכמובן שלא חסכתי משכני ביקורת מאופקת ומסר שתמיד אני מוכנה לקחת את הספרים שהם אינם רוצים. Win win בשפה עדינה.

כל מה שנדרש הוא כמה שעות, 400 דפים שמשולים ל 200 בגלל חלוקת המילים המועטה בדף, ושבת אחת נפלאה. ואז החיים לרגע עוצרים והילד שבך לא רוצה לעשות כלום חוץ מההנאה הפרטית שלו עם כמה קוסמים וגיבורי על. החיים יכולים לרגע להישאר מחוץ לספר בזמן שאני דוהרת על מטאטא בהרפתקה משלי. קראתי בשקיקה על מחולל הזמן ונדמה שאני נמצאת באחד כזה בזמן הקריאה כי לא הפסקתי לקרוא עד קו הסיום.

העלילה ממשיכה כמובן את אותו קו ששבה ושבר כל גבול הגיוני של קוראים חוצה גילאים ותרבויות מכל העולם. וכמו שהדור הבא שלי ממשיך את הקריאה בהארי פוטר בספר הנפלא הזה הדור הצעיר של הקוסמים ממשיך גם הוא את הדור של הוריהם באותו בית ספר לקסמים עם אותה מצנפת והרפתקאות מרובות ושיקויי פלא שבאבחה של רגע יכולות להרוג כל אחד עם אברה קדברה או להעלם בתוך גלימת העלמות וכל הדברים הטובים שזוכרים מהחבורה הישנה והטובה. מאוד ברור איך יוצרת מוכשרת כמו רולינג רוכבת על גל תנופה שלא מפסיק ומייצרת עוד ועוד הרפתקאות שמשתלטות על מוחנו. היא ממשיכה את הקו באמירות נדושות שכולם אוהבים לשמוע על כך שאהבה תמיד מנצחת והיא מה שמבדיל אותנו מאויבנו ושומרת עלינו בחיים. (פה אני חולקת כמובן על רולינג כי אהבה יש אצל כולם, כל בני האנוש גם אצל מחרחרי ריב ומדון וגם אצל האויבים שלנו). לפעמים היא מספקת חלום שונה מהמציאות שלנו שבו הטוב תמיד תמיד מנצח. ומי מאתנו ילדים, מבוגרים לא היה רוצה לנכס לעצמו ולו לשנייה אוטופיה שכזאת במיוחד אחרי קורונה ומלחמה.

בסוף הספר פתאום נהיה שקט, הכלים באופן קסום נכנסו למדיח, המקרונים שהיו בתנור כבר יצאו והונחו ליד הקפה. השבת ממשיכה ואיזה כיף שיש שבת.

לקרוא את הארי פוטר 8 פעם שנייה, והפעם בעיברית, הייתה כמו לקרוא אותו בפעם הראשונה.

יש לכך כמה אפשרויות:
1. אני לא טוב באנגלית כמו שאני חושב
2. גילי בר הלל היא מתרגמת פנומנלית
3. אני מעריץ כל כך שרוף של הסידרה, עד שכבר אי אפשר להציל אותי, כי הגופה שלי הפכה לאפר והשתלבה עם האוויר
4. בגלל הזמן שעבר, שזה משהו כמו חצי שנה

אז כנראה שארבעת התשובות נכונות, וכנראה שבנוסף לכך יש עוד תשובות אפשרויות שלא חשבתי עליהן.

בכל מקרה, כמו שאמרתי, לקרוא את הספר הזה בפעם השנייה הייתה כמו לקרוא אותו בפעם הראשונה. זתומרת, כן ידעתי את הסוף וכל מני דברים שקרו במהלך העלילה, אבל הרגשתי שישנם צירופי משפטים וקטעים שהתעצלתי לתרגם, שחשבתי שהם לא כאלה חשובים להבנה הכללית של הסיפור, התבררו כדברים שגרמו לי עונג רב בקריאה חוזרת בעיברית, ושגרמו לי להעלות חיוך על הפנים (מה גם שהייתה לי הרגשה, לא יודע למה, שגילי בר הלל פשוט השחילה מדי פעם קטעים משלה לסיפור שבכלל לא היו בסיפור המקורי! ומשהו שיכול להוכיח טענה זאת, זה שבגירסה האנגלית של הספר יש 343 עמודים, ואילו בגירסה העיברית יש 411 עמודים! שזה 68 עמודים יותר! ועוד בדרך כלל בעיברית יש פחות עמודים מבאנגלית! בקיצור, נורא מחשיד העיניין, נראה לי שצריך לבדוק אותו - אולי גילי בר הלל בכלל רוצה להיות סופרת? אם כך, לכי על זה גילי! בעצם, את מתרגמת פנומנלית אז אולי עדיף שתישארי בתירגום. ואולי אפשר גם וגם). בנוסף, גם הדמויות נשמעו לי איכשהו שונה בעיברית, מרגישות יותר קרובות לעולם שלי.



בשורה התחתונה: ספר מעולה. ספר נהדר. 5 כוכבים דהויים באנגלית, 5 כוכבים זוהרים בעיברית. ממש במרחק נגיעה מהגאונות של שאר הספרים, ואני לא צוחק. גאוני, מותח, מרתק, מהפנט, ולא הפריע לי בכלל שיש בו כמה חורים בעלילה. אני דורש גם גירסה קולנועית לספר! ממליץ בחום גם למי שקרא באנגלית, ובמיוחד למי שחשב שהוא ככה ככה.

(או שאני פשוט מיקרה מיוחד - הי, זו עוד תשובה אפשרית!)

קראתי המון ספרים בחיי. וראיתי יותר מידי סרטים.
אבל אף פעם לא קראתי סרט.
עד היום.
***
זהו אכן סיפור המשך לספרי הארי פוטר, עוד עלילה חדשה ומעניינת, שוב אותם המקומות הישנים והטובים כמו הוגוורטס ועוד פעם השלישייה מצילה את המצב.
אבל שלא תתבלבלו, הספר אפילו לא מתקרב לשבעה האחרים.
זה אינו ספר, אלה תסריט, ארוך במיוחד, אך זה בפירוש תסריט.
הם גם לא מתאמצים להסתיר זאת, מאחר שהם מתארים בפירוש את השחקנים יורדים מ"הבמה", מדברים מחוצה לה, ועולים אליה כשנדרש. כמו תסריט למחזה ממש.
בהתחלה רציתי לטרוק את הספר לעצמו בפרצוף ולהתחיל לקרוא מהתחלה את הספר הראשון כמו ילדה קטנה שעושה דווקא. אבל העלילה עניינה אותי ורציתי לראות לאן זה מתפתח. אז הסתגלתי לכתיבה המשונה והמאוד מרגיזה, שבקושי מתארת לנו את רגשותיהם של הדמויות. ולא מתארת בכלל מקומות ותהליכים מפורטים. כל הספר הוא בעצם שיחה אחת גדולה שנערכת שנים.
עם כל זאת, כשהמשכתי לקרוא והכתיבה המרגיזה הייתה כל כך מייאשת שזה כבר לא היה מורגש. נהנתי מאוד.
נהנתי לחזור לעולמו של הארי, נהנתי לשמוע על עיסוקיהם של השלישיה עכשיו כשהם כבר הורים ובוגרים, נהנתי מהשטויות של רון, נהנתי מדראקו החדש. נהנתי לחזור להוגוורטס, נהנתי מהרפתקאותיו של אלבוס, נהנתי מסקורפיוס, נהנתי ומאוד.
***
אבל עצוב לי נורא. הרי הם בנו כבר עלילה, אז למה בחרו להוציא את הספר כתסריט למחזה ולא כספר כמין המניין כמו השאר.
נדמה כאלו לשבעת הספרים הצטרף אח חורג, אחרי המון שנים. וניכר מאוד שלא דומה להם.
התאכזבתי אבל התרגשתי באותו הזמן.
***
רציתי להביא לספר חמישה כוכבים, אבל זה פשוט לא הגיע לו. כי היה משהו חסר, הניצוץ הזה, ההרגשה המיוחדת הזאת שיש כשקוראים את האחרים. כי זה לא ספר המשך, לא. זהו תסריט שמסופר כסיפור המשך.
האם הוא שווה קריאה? כן, בהחלט.
אבל אין להשוות אותו לאחיו המוצלחים בהרבה.

קבלתי את הספר לקריאה "מהירה" מבן משפחה.

היתה לי אכזבה לא קטנה.
כגודל הציפיות כך גודל האכזבות.

העלילה די בסיסית והסוף ידוע פחות או יותר.

הטובים נשארו המנצחים,ויצאו מחוזקים יותר.

מי שלא קרא את הספרים הקודמים לא יאהב את המחזה
המתבסס רבות על הדמיון של הקוראים.
הספר "מנגן" על הנוסטלגיה והמשיכה להארי וחבריו.מי שלא קרא
את קודמיו לא ירגיש טוב עם האיזכורים בספר הקשורים בהם.

את הספרים הקודמים קראתי שוב ושוב וכל פעם מצאתי רמזים ורעיונות חדשים.
את הספר הזה-אין לי חשק לקרוא פעם נוספת.
זה סוג של גימיק שנכתב לקהל אוהדי ספרי הארי פוטר וזה אחד מחסרונותיו.
יתכן שהתאכזבתי גם בגלל שפוטר הוא לא ממש הגבור הראשי בו...
יתכן שהתאכזבתי בגלל דרך הכתיבה השונה מהספרים הקודמים.
דווקא בגלל שאהבתי את קודמיו אני לא מרגיש שהוא שייך אליהם.
מצטער אבל הוא לא באותה ליגה של קודמיו.מעין "ספר זכרונות" עם ראייה רחוקה מדי
מרצף הכתיבה של קודמיו.
יתכן שהתאכזבתי כי לא הייתי בהצגה עצמה שהספר מתאר.
בקיצור קשה לי לשים את האצבע על השוני שלו אבל הוא שונה מקודמיו.
לא מומלץ.

2001, אני בן 6, יושב באולם קולנוע ענק, לצדי כל המשפחה. בדיוק נגמרה ההקרנה של "הארי פוטר ואבן החכמים". אני מודה שאני לא זוכר הרבה מהתחושות, אני רק זוכר שבנסיעה חזרה אח שלי הגדול הסביר לי שקווירל הוא לא וולדמורט, אלא רק "נשא" שלו.

2004, אני בכיתה ג, קורא בפעם הראשונה את הספר הראשון בסדרה, ומתאהב. לא יעבור זמן עד שאקרא גם את השני שהשאלתי מחבר, ומייד אחר כך אקנה את הספר הראשון שממש קניתי מכספי שלי, "הארי פוטר והנסיך מאזקבאן". כשקראתי את הזפר הרביעי לאחר שיצא הסרט, הבנתי שמסתתרים בספרים עולמות ורבדים שאין בסרטים (כמובן). עוד לפני צאת הסרט החמישי כבר קראתי את הספר החמישי, והתאכזבתי עד דיכאון מהסרט. את השביעי והאחרון קראתי בכיתה ז, 2008, למחרת יציאתו. מהסרטים כבר לא ציפיתי לכלום.

אני מודה, אני מאוהב בסדרה הזאת. לא, זה בכלל לא סגנון הספרים שלי, להפך, הם ממש הברווזון המכוער של הספריה שלי. אבל כמו הברווזון, מסתתר בהם ברבור.

כשאני מנסה לנתח מה אני כל כך אוהב בהם אני לא מצליח להתמקד במשהו ספציפי. אולי זאת העלילה שהתבגרה איתנו, הקוראים. ואולי המציאות הדמיונית שכולנו היינו רוצים לחיות בה. אולי אלה עקרונות האהבה והטוב שמנצחים את הרע והשנאה. אך יותר מכל, הדבר שבזכותו הסדרה הזאת היא הצלחה מסחררת- הוא העושר העלילתי. המון המון מקרים קטנים של פיסקאות בודדות, רעיונות מזעריים שמבליחים בין סיפורי העלילה הגדולים, העומק הזה שבכל דמות ודמות.

ככל שהתקדמנו עם העלילה התחוורה לנו האמת, הסיפור לא כזה פשוט- הוא מסובך ומורכב וממצה רגשית אותנו, הקוראים. זאת אהבה אמיתית לדמויות, אני באמת מתגעגע אליהם, והייתי רוצה להמשיך ולשמוע עליהם עוד קצת.

[כל זה לא פותר את הביקורת הרבה שיש לי. את הארי עצמו, לדוגמה, אף פעם לא סבלתי. הוא תמיד היה מתנשא בעיניי והרבה פחות מוצלח מהאחרים, ממש לא דמות ראשית מעניינת. הייתי שמח אם הוא היה מת בהקרבה עצמית בסוף הסדרה.
רבות ההערות שיש לי על הספר, למשל איך יכול להיות שהם חוגגים חגים נוצריים?! חג המולד? באמת? הרי הם קוסמים! כולה ישו הלך על המים..
עוד דוגמה היא הניסיון המגוחך להיות בינלאומיים (בתי ספר מחול, גביע העולם וכו), כשבפועל וולדמורט הוא צרה קטנה של בריטניה. אפילו "משרד הקסמים" המדובר הוא רק עוד משרד בממשלת אנגליה, לא יותר מזה.
את הספר השלישי כולו היתי מבטל, או מכניס אותו כעלילת משנה בספר השני. הוא לא קשור לסיפור המסגרת, הוא לא מכניס שום דבר חשוב לעלילה- רק כמה דמויות, כמו לופין וסיריוס.
איך אפשר לשכוח את פרדוקס התמונות- מצד אחד הן תמונות מדברות ומייעצות, מצד שני- למה הארי לא לקח תמונה של דמבלדור איתו בכיס במהלך השנה השביעית? ולמה שדמבלדור המנוח והמצוייר יטרח לבקר בכרטיסי צפרדעי שוקולד? הזוי.
אוי, וכמובן, משפט הסיום הכל כך מעצבן. "והכל היה טוב". ]

--------
ואז יצא "הארי פוטר והילד המקולל".
תראו, זה מחזה. הוא לא מתיימר להיות ספר ואף פעם לא יהיה. את העושר העלילתי הפסדנו לכתחילה. אבל ג׳יי קיי היא רולינג, ורון הוא ג׳ינג׳י בין אם זה מחזה ובין אם לאו. ואם את "הקמצן" ו"בית הבובות" קראנו, אין סיבה שלא נאהב את "הילד המקולל". רק צריך חזכור שמחזה זה מחזה, על מגרעותיו וחסרונותיו.

ואכן, הספר (אמשיך להתייחס לזה בתור ספר, רק כי זה נוח יותר. בסופו של דבר אלה דפים כרוכים) שובה אותך מן העמוד הראשון. שוב הארי, שוב הרציף, שוב הרכבת, שוב הדמויות האהובות. נשבתי בזרועותיו כמו ילד קטן. העלילה מתוחכמת (בלי ספוילרים!), ומגיעה לשיאים חדשים. סצינת הכנסייה והצפייה של הארי מבעד לחלון ממש צמררה אותי.
אין מה לעשות, אני אוהב את העולם הזה, אני אוהב את הדמויות, אני אוהב את הקסמים, אני אוהב את הדקויות שרולינג יודעת להכנס אליהן בפשטות.

מבחינת המחזה, את הספר דמיינתי כמו את הספרים, חוץ מהפעמים הבודדות שבהן ממש מוזכרות הוראות-במה, בהן חזרתי לדמיין הכל על במה. משחק של הדמיון ושל הספר במחול מסורבל של עולם שכבר הכרתי עם הצגה שלא ראיתי.

אוהבי הארי פוטר יאהבו, אחרי הכל זאת עוד הצצה (קצרה מאוד אגב, שלוש שעות קריאה) אל תוך העולם שכל כך אהבנו ונגמר פתאום.

כדי להבין את מידת התרשמותי מהספר אני אספר איך הוא הגיע לידיים שלי ואיך בין רגע הוא נעלם.
ביום ההולדת שלי לא ידעתי מה לבקש, אז ביקשתי ספרים. הייתי ספציפית. ״אני רוצה את הארי פוטר ואוצרות המוות ואת הארי פוטר החדש״.
טוב אז קיבלתי אותם לשמחתי, וכיוון שאת השבעה ספרים הרגילים אני כבר מכירה אז מרוב סקרנות ישר פתחתי את החדש והתחלתי לקרוא.
אמא שלי רגע קודם לכן הזהירה אותי שבחנות אמרו לה שזה כתוב בצורת מחזה אבל אני עניתי לה בביטול שאני כבר יודעת את זה.

באמת היה קצת קשה לקרוא ספר בצורה כזאת אבל התגברתי על הקושי והכרחתי את עצמי להתרגל. הייתי סולחת על כך שזה כתוב בצורת מחזה, אם העלילה הייתה טובה. קשה לי לדמיין שאפילו בהצגה על במה זה נחשב לעלילה טובה, כל כך הרבה דברים לא הגיוניים, מריבות וחורים.
יש פאנפיקים שיותר נהניתי לקרוא מהספר הזה, אני חייבת לציין.

אני חושבת שמי שנואש לפעמים לעוד מידע על הארי פוטר וכל המסביב, לא צריך לחפש את התשובה לכך בספר החדש. רולינג הרבה פעמים מרחיבה על נושאים באתר potter more ושם המידע יותר מספק ומחושב.

כמובן שלא השארתי את הספר אצלי, ואחרי יום או יומיים הוא הוחלף במה אם לא הארי פוטר והנסיך חצוי הדם.

קראתי את כל הספר ב3 וחצי שעות בלי הפסקה. מה לעשות שאני מכורה להארי פוטר ורציתי לסיים כמה שיותר מהר. בכל מקרה- בגלל שזה מחזה היה קצת מעצבן לקרוא אבל מתרגלים. לדעתי זה היה נורא חכם לשים את אלבוס בסלית'רין ולא שיהיה צפוי ושכל הילדים שלו יהיו בגריפינדור. החברות של סקורפיוס ואלבוס נגעה ללב במיוחד שההורים שלהם היו אויבים וזה לא מנע מהם להיות חברים הכי טןבים. כמובן שהמחזה הזה בכלל לא משתווה ליצירת המופת ששמה הארי פוטר אבל הוא כן מספק לדעתי מה שהקוראים רצו- לדעת מה קרה בעתיד, איזה ילדים היו להם וכל החיים שאחרי הוגוורטס. לטעמי העלילה התקדמה מהר מדי- רגע אחד הם ברכבת להוגוורטס רגע אחר הם מחליטים לברוח וקופצים ממנה ומשנים את כל ההיסטוריה. חוץ מזה- נהניתי מאוד לקרוא את הספר.