אני חושבת שרק בפארק השלום בהירושימה התחלתי להבין. לפני כן היו לא מעט דברים, קטנים, אבל לכל אחד מהם התייחסתי בנפרד. אבל שם, מול אישה אחת, בערך בת גילי, שתיארה בפני תוך שאנחנו הולכות בשבילים של הפארק את המימדים האיומים של הזוועה באמצעות הרבה מאד פרטים טכניים, שלא תיארה לא קורבנות וגם לא נוגשים, אלא דיברה על טמפרטורות, על תהליכים כימיים וביולוגיים, על איך בוחרים מטרה, על מה הושג ומה לא הושג, התחלתי להבין שזו באמת תרבות אחרת וכל מה שהספקתי לקרוא מאז שעליתי על המטוס בתל אביב ובשעות הארוכות בפרנקפורט ואחר כך בטיסה לאוסקה ומידי פעם בערבים, הכל רלוונטי גם כאן ועכשיו, עם האישה הזאת והאופן שבו היא מספרת לי על הפצצה בהירושימה.
כששאלתי אותה באיזשהו שלב אם ביפן מציינים את היום הזה, איזה יום אבל לאומי אולי, היא הסתכלה עלי קצת מופתעת. אנחנו עושים פה איזה טקס קטן, בפארק השלום, שום דבר לאומי, היא אמרה. ואני הייתי קצת מופתעת.
אף פעם לא רציתי לנסוע ליפן למרות שהיו לא מעט הזדמנויות. קודם כל החברים שלי נסעו כדי למכור תמונות באוסקה ואז אח שלי עבר לגור בקיוטו למשך שנה. אחר כך גם בן הזוג שלי בילה בהאצ'ייוג'י רבע מהזמן במשך כמה שנים ולא הפסיק להגיד לי בואי, ולא רציתי. גם עכשיו זה לא היה יעד שאני בחרתי. הילדים רצו. זרמתי.
ואני מרגישה כאילו טיילתי פעמיים. טיול אחד במאה העשרים ואחת, זאת עם האסלות המחוממות והשינקנסן ומסכי הענק והתאורה המטורפת והמכונות והאנימות, זמן שבו אפשר לראות המוני אנשים, צעירים מאד ומבוגרים מאד, רצים בבהילות לקראת משהו ולהגיע לשם אחריהם רק כדי לגלות שהם כולם, באמת המונים, מרוכזים במסכי הטלפונים הניידים שלהם, מנסים לתפוס איזה פוקימון, והטיול השני שמבליח כל הזמן, לא רק כשאני קוראת את הספר, אלא גם תוך כדי השיחות וההתבוננות באנשים ובכל מה שמסביב, בנקיון הבלתי מתפשר, בבתים הצפופים, בדרכים הקשות, בטקסים שהם עורכים, טיול שאני מניחה שבלי לקרוא את הספר את חלקו הייתי מחמיצה.
בלקתורן, נווט אנגלי, נטרף עם ספינתו לחופי יפן במאה ה 17. שלא כמו יתר הזרים שנמצאים שם, ההולנדים שהגיעו איתו והפורטוגלים שהיו שם לפניו, בשל הידע שיש לו, על הים, על כלי נשק ועל מלחמות, והעובדה שהוא יכול לשמש כלי במשחק הפוליטי שמתנהל בין השליטים היפניים, הוא לומד את השפה ואת התרבות, ומשום אופי הקשרים שהוא יוצר, קשרים שיש בהם כבוד ואהבה, אין ביחס שלו, אל התרבות ואל האנשים, היהירות הקלגסית שמאפיינת את האירופאים בבואם במגע עם כל מי שלא נברא בדמותם.
1000 עמודים מסעירים שתחת מעטה רומנטי פורשים תרבות וערכים באופן ששום מדריך תיירים לא יוכל אף פעם לעשות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
