את הסוף אנחנו כבר יודעים.
הכרך הראשון התחיל מהסוף, ולכן אנחנו יודעים שלילה, חברת הילדות של המספרת - לנה, תיעלם. תימחק את עצמה.
הכרך הזה לוקח אותנו עוד צעד במסע שיוביל את לילה לסוף הקיצוני הזה.
איך אומרים עליה בשכונה? "היא תמיד מגזימה", שזה אומר: פרפקציוניסטית. ויסודית. אבל בשכונה מדברים בשפה פשוטה, בדיאלקט, אז מסתפקים ב"מגזימה".
גלעין הסיפור של השתיים, לנה ולילה הולך ונחשף לפנינו בספר הזה:
סיפורה של לילה שמוחקת את עצמה, מצד אחד, ומצד שני - אנחנו כבר מבינים, שהמעשה שעושה לנה כשהיא מספרת לנו את סיפורה של לילה אינו רק מצבת זכרון אלא חלק מה"דווקאיות" שמאפיינת את מערכת היחסים שלהן. אם לילה רוצה להעלים את עצמה, לנה דווקא תספר לנו עליה, תרקום אותה מחדש ממילים, תנכיח אותה ותנציח אותה.
הדווקאיות הזאת פותחת את הכרך, כשלילה מפקידה בידיה של לנה את יומניה ומשביעה אותה שלא לפתוח אותם. לנה נשבעת, ונחשו מה היא עושה בשניה שהן נפרדות.
הסיפור של שם המשפחה החדש הוא סיפורה של לילה ההולכת ונמחקת.
שם משפחה חדש מוחק את שם המשפחה הישן.
אם לאורך הספר הקודם לילה מצאה דרכים לפרוץ לעצמה דרך, להתגבר על מחסומים שהועמדו בפניה - הרי שבתחילת הספר הזה היא מבינה עד כמה נישואיה, נערה חסרת השכלה ורכוש, בחברה קתולית ופטריארכלית, מהווים מחסום אימתני. חומה של ממש.
את תחושת המחיקה מאפיינת מחיקה פיזית שהיא עורכת בתמונת החתונה שלה, חיתוך והשחרה של חלקים בתמונה הופכים אותה לספק יצירת אמנות ספק פרסומת לחנות נעליים, וגם לסמל לתחושותיה הפנימיות.
בספר הזה אנחנו פוסעים עוד צעד פנימה, אל עומק נפשה המסוכסכת של לילה. אשה-הר-געש. יש לבה רותחת בתוכה, שמחפשת כל הזמן לאן לפרוץ. מסביב, מנסים לחסום אותה בחומות של בטון, אבל הלבה פורצת לה דרך פעם אחר פעם. אלא שעכשיו, אנחנו מגלים שהיכולת הזו אינה אין סופית. נתיבים שנפרצו בעבר יבשים וחרבים: לילה שוב אינה מסוגלת לעצב נעליים, ועל אף שהיא מדברת על חזרה ללימודים - ברור לנו שזו פנטזיה בלבד. עד מתי תצליח לילה לפרוץ לה נתיבים חדשים? ברור שלא לנצח.
ועדיין, לילה היא אשה מלאת תעוזה ויצירתיות, לכן היא תפרוץ, בסופו של דבר, גם את המחסום שנראה בעיניה של לנה כבלתי עביר.
חלק ניכר של הספר מתרחש בחופשת קיץ אליה יוצאות השתיים יחד. לנה משכנעת את לילה לבחור כיעד לחופשה את העיר בה נופש גם נינו, מושא אהבתה, שהיה דמות שולית בספר הקודם. השלושה מבלים יחד זמן ניכר, אבל לנה, אולי בשל היותה צייתנית יותר, מודעת יותר לגבולות, כושלת לזהות את העניין של נינו בלילה דווקא, במקום בה. בעוד שהיא מסרבת אפילו להכריז בקול על אהבתה לנינו, שיש לו חברה, גם סוג של מחסום, ללילה יש הרבה פחות מעצורים.
הספר הזה ממשיך לארוג מול עינינו את חברותן של לילה ולנה, לרשת צפופה-צפופה שמורכבת מאהבה, קנאה, תחרותיות ובגידה.
היחסים המורכבים ביניהן מומחשים היטב בסצנה בה מוזמנת לנה אל ביתה של מורתה, ולילה מבקשת ממנה לקחת אותה איתה.
לילה מצפה לבלוט, להיות מושא התפעלות והערצה, כפי שהיא רגילה, לנה חוששת בו זמנית פן חברתה תאפיל עליה ופן חברתה תביך אותה בשפתה הדלה, בחוסר השכלתה. כשלילה נשארת עומדת בצלה של חברתה, נראה שהצער שלה אינו רק צער על חוסר הצלחתה להשתלב, להתבלט, אלא גם צער על היפוך התפקידים, על כך שהיא זו שעומדת בצלה של לנה במקום להפך, כפי שהיתה רגילה.
השתיים משקפות זו לזו את דמותן, את הדמויות שהיו יכולות להיות, חייהן משיקים ונפרדים, מתערבבים, נמזגים זה בזה. לא לחינם, תיאור הקיץ שהשתיים מבלות יחד נמשך על פני שליש ספר, ותיאור שנותיה של לנה בלימודיה הגבוהים אורך עמודים בודדים בלבד. סיפור חייה של לנה ללא לילה, סיפור של הצלחה וכשרון, הוא סיפור חסר. אפור, למרות הברק של ההצלחה. ההשקה בינה לבין לילה, היא שמעניקה לסיפורה עומק וחיים... וגם צדדים אפלים.
לנה היא החרוצה מבין השתיים, בעלת יכולת ההשקעה וההתמדה, שמאפשרות לה להצליח ולהצטיין בלימודיה.
אבל בכל פעם שהיא תזדקק ליותר מזה, לניצוץ, הברקה מיוחדת, היא תמצא בפיה את מלותיה של לילה. כך יקרה במבחן שלה, בסיום לימודיה, כשהיא תאמר משפטים של לנה שימשכו את תשומת לבה של הבוחנת ויגרמו לה להפנות את לנה ללימודים גבוהים במוסד נחשב בפיזה. כך גם בבחינות הקבלה לאותו מוסד לימודים, כאשר לנה תגלה שרמת המבחנים גבוהה בהרבה ממה שהיתה רגילה לה, ורעיונות ישנים של לילה יצוצו על לשונה ויגרמו לה להתקבל ללימודים. וכך, כמובן, גם ברומן שלה, שלאחר פרסומו היא תבין לפתע, שהגרעין שלו מצוי בין דפי סיפור ילדות ישן של לילה.
באשר לדמותה של לילה, אם בספר הקודם היתה לפנינו דמות מבריקה שנסיבות החיים חסמו אותה מלפרוח ולהתבטא, הרי שבספר הזה נוצר הרושם שהמצב מורכב יותר. האם ללילה היה בכלל סיכוי להיות מאושרת? הדמות שלה מעלה מול עיני רצף של דמויות היסטוריות טרגיות, נשות ואנשי רוח, משוררים, סופרים, אמנים, שאיש לא חסם אותם מלהתבטא, אבל הסערה הפנימית שלהם איכלה אותם, אמללה אותם, כלתה אותם.
ועולה המחשבה, שללילה לא היה אף פעם סיכוי לאושר. לולא היו מוצבים בפניה כל החסמים, בשל היותה אשה, ממעמד נמוך בחברה פאטריארכלית, אולי היתה מצליחה לבטא את עצמה ואת כשרונותיה, אבל הלבה הרותחת שבתוכה היתה מאכלת אותה כך או כך. בשבילה, אולי לא היה הבדל. העולם, הוא זה שהפסיד מהדרכים שנחסמו בפניה. לא היא.
ואם בספר הקודם חשבתי שאולי לילה היא המציאות האלטרנטיבית של לנה - מה היה עלול לקרות לה, למה היתה יכולה להפוך לולא ניתנו לה ההזדמנויות שניתנו לה, הרי שכאן אני שוב רואה בה מציאות אלטרנטיבית ללנה: הצד האפל שבאיש הרוח, משהו שאורב בפנים, משהו שהודחק היטב, אבל היה עלול להיות.
כשהתחלתי לקרוא את הספר, ראיתי את רשימת מפתח השמות והמשפחות בפתיחה, תזכורת לספר הקודם וחשבתי שבטח יקח לי המון זמן להיכנס לעניינים, להיזכר מי הוא מי ומי נגד מי (ויש הרבה מי נגד מי בספר הזה), ובטח אקרא את הספר לאט לאט במנות קטנות, אבל לא כך קרה. הספר שאב אותי לתוכו מהרגע הראשון, בכתיבה היפהפיה של פרנטה, בשכונת העוני המצטיירת מול עינינו,על התככים, האלימות, הכיעור והאהבה, בעלילותיהן של שתי החברות, מההתחלה ועד משפט הסיום, שכמו בספר הקודם, יש בו הפתעה קטנה לכאורה, ובכל זאת הוא מטלטל ומעורר תהיות על ההמשך.
מחכה בקוצר רוח לתרגום של החלק השלישי, ומצטערת כבר מעכשיו על היום שאחרי החלק הרביעי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![פסיפס הסרנטיני [1-2]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers96/960124.jpg)
