יש אנשים שקשה לי להיכנס לראש שלהם. פשוט קשה, ולא משנה כמה מנסים. אופיר טושה גפלה, למשל, הוא אחד כזה. לנסות להיכנס לתוך הראש שלו, ולהבין את העולם שהולך ומתגבש לו בתוך מוחו, זה כמו לנסות להיכנס לתוך מוח של חולה נפש, ולנסות להבין את העולם שלו. וזה לא שאופיר טושה גפלה הוא חולה נפש - לא, לא, ממש לא - אבל קשה לי להבין את הספרים שלו, כאילו (ובדגש על הכאילו) כתב אותם חולה נפש.
הפעם ציפיתי למשהו שונה. גם כי הכריכה הייתה יפה יותר מאי פעם (וגם כי היה בה משהו מאוד מאוד מטריד), גם כי התקציר היה מעניין יותר מאי פעם. אבל גם כי - וזה העיקר - שאחותי, שבניגוד אליי, מאוד מאוד אוהבת את הספרים של גפלה, אמרה לי שאותו היא הכי פחות אהבה. ולא רק זה, אלא שהיא גם אמרה לי שהיא חושבת שאני, בניגוד לספריו הקודמים, יאהב אותו.
אני לא רואה שום שוני בין הספר הזה, לשאר הספרים של גפלה. עולם הזוי ומוזר בתוך בועה ישראלית עם שמות ישראליים של דמויות ומקומות ישראליים, כל מני התרחשויות מוזרות ובלתי הגיוניות בעליל, כתיבה מעיקה ביותר שבהחלט לא עוזרת להיכנס יותר בקלות לתוך ראשו של גפלה.
כן יש שם, איכנשהו, מנצנץ לו רחוק רחוק, איזשהו ניצוץ. משהו אנושי וקורע לב, שיש בו פוטנציאל לספר מצויין שיעשה לי את זה. אני מרגיש את זה. הכתיבה אולי מעיקה מבחינת השפה וחיבור המילים הכושל שעשה גפלה, אך אני מזהה בה גם משהו אנושי ואמיתי ומרגש. הכי רחוק שאפשר מחולה נפש. הבעיה היא, שזה נמצא רחוק רחוק. עמוק עמוק בתוך המוח של גפלה, מכוסה בקרום עבה וקשיח, ולא שקוף. ואני, שבסך הכל רציתי להיכנס לראש שלו, אם ככה, אצטרך לעבור מסע מפרך שבמהלכו אתנגש שוב ושוב בכל מני גופים וחללים, עד שבסופו של דבר אגיע ליעד הנחשק, קרום המוח.
ומשום שזה לא קרה, נטשתי את הספר הזה במהרה, כמו שאר ספריו של גפלה. זה לא אתה, אופיר, זה אני (למרות שגם אתה לא חף מכל אשמה, כי בהחלט יכולת להציע לי איזשהו טרמפ שיזרז את העיניינים).
***
זוכרים את הביקורת שכתובה למעלה?
אז מסתבר שיש לה המשך.
***
וההמשך מתחיל ככה:
האסון קרה לפני קצת יותר משבוע, ביום שבת ה - 9.9.17
נתקעתי, ביום המנוחה הישראלי, הלא הוא יום שבת, בלי אף ספר, ובלי שום דבר אחר להעביר את הזמן. ניגשתי בחוסר אונים לארון הספרים הצנוע בחדר של אחותי (הכולל את ספרי הארי פוטר שאותם כבר קראתי וכמובן שגם אהבתי, את 'הדבר' ואת 'כמה טוב להיות פרח קיר' שגם אותם קראתי ואהבתי, 'עד כאן' של ליונל שרייבר שקראתי ולא אהבתי, עוד כמה ספרים שלמדה בתיכון בסיפרות שאין לי כל עיניין לקרוא, ו... 3 ספרים של אופיר טושה גפלה: 'עולם הסוף' שכבר קראתי ואהבתי, 'עשתונות' שניסיתי לקרוא ונטשתי, ו'האורחים' החדש - כנ"ל כמו 'עשתונות' - לבסוף הוצאתי את 'האורחים' בחוסר ברירה והתחלתי לקרוא.
מרוב שהייתי מיואש ורעב למילה הכתובה, לא טרחתי לעבור לחדר שלי, ונשארתי לקרוא את הספר על מיטתה של אחותי.
וכמו שכשאדם רעב וצמא במשך הרבה זמן, ופתאום הוא רואה משהו לאכול ולשתות, הוא בולע הכל במהירות - כך, גם אני בלעתי במהירות 60 עמודים מהספר, בפרק זמן של שעה (אני יודע את זה, כי רק לאחר שגמעתי את כל העמודים האלה, אמא שלי קמה ושאלה אותי מה ארצה לאכול לארוחת הבוקר. עניתי לה שאכלתי כבר מהספר.)
ואולי בגלל זה שרדתי את הפתיחה, שבספרים של גפלה היא הקשה ביותר, בניגוד ליום רגיל שבו אני מתפנק לי בים של ספרים ויש לי אפשרות לעבור לספר הבא אם אני לא מתחבר. הפעם, בניגוד לפעם הקודמת, הבנתי שיש לי מה להפסיד. שאם אני אנטוש, האסון הכבד שהיכה בי יחזור להכות בי שוב ושוב.
וראו זה פלא - זה הצליח. צלחתי את הספר ההוא של גפלה.
ואיך אומר מחשבות? "סיפור קטן המסופר בכישרון גדול"? אז הספר הזה הוא "סיפור גדול המסופר בכישרון גדול".
ואם מחשבות עכשיו מצקצק בלשונו, אז אני מוכן להתפשר ולומר: "סיפור גדול המסופר בכישרון גדול עוד יותר".
ובאמת, לאופיר טושה גפלה יש את הכישרון הענקי הזה - והכישרון הוא לכתוב ספרים שיגרמו לאנשים שקוראים אותם, להגיד: "יש אנשים שקשה לי להיכנס לראש שלהם. פשוט קשה, ולא משנה כמה מנסים. אופיר טושה גפלה, למשל, הוא אחד כזה."
ואחר כך, גם לומר את זה: "ואולי בגלל זה שרדתי את הפתיחה, שבספרים של גפלה היא הקשה ביותר, בניגוד ליום רגיל שבו אני מתפנק לי בים של ספרים ויש לי אפשרות לעבור לספר הבא אם אני לא מתחבר. הפעם, בניגוד לפעם הקודמת, הבנתי שיש לי מה להפסיד. שאם אני אנטוש, האסון הכבד שהיכה בי יחזור להכות בי שוב ושוב. וראו זה פלא - זה הצליח. צלחתי את הספר ההוא של גפלה."
יש לו, לגפלה, את הכישרון ההוא לברוא עולם שונה ומיוחד עם חוקים משלו והכל משלו, בתוך העולם הרגיל שאנחנו מכירים, ולהשקיע בכל פרט קטן בסיפור ובאותו עולם שהוא ברא. הוא בוחן את העולם הזה שהוא יצר, מכל הזוויות ומכל הצדדים והתחומים האפשריים, מנצל עד הסוף את נפלאות העולם שיצר, ואחר כך עובר לספר סיפור אחר, על עולם אחר.
זהו ספרו השישי, ובעיניי הכי טוב שלו (יחד עם 'ביום שהמוסיקה מתה', שהוא ו'עולם הסוף' הם הספרים היחידים שלו שבקריאה ראשונה התחברתי אליהם).
דמיינו שאתם יום אחד קמים בבוקר, פותחים את דלת ביתכם, ומבחינים בזוג נעליים מושלמות שתמיד חלמתם עליהם, מונחים על המיפתן. לא תיקחו?
תיקחו. ועכשיו, דמיינו שאתם נועלים אותם ומסתובבים בהם במהלך היום. ודמיינו, שכעבור כמה ימים, אתם מתבוננים במראה ורואים ש... אתם כבר לא אתם, אלא בתוך גוף של האדם שאתם הכי שונאים בעולם. קשה, לא? ועכשיו, אם זה לא מספיק, דמיינו שיכול להיות שמי שהכי שונא אתכם, לובש את דמותכם היכנשהו בעולם הזה.
דמיינו שגם לכל האנשים מסביבכם קרה הדבר הנורא הזה. דמיינו, שכעבור כמה ימים, זה ניגמר, ואתם חוזרים להיות אתם. דמיינו, שיום אחד אנשים שאתם אוהבים, נעלמים להם פתאום, כי מסתבר שאף אחד לא שנא אותם מספיק ואף אחד לא לבש את דמותם בשבוע המטמורפזה הזה. ודמיינו, שגם אחרי 5 שנים, המטמורפזה ממשיכה לתת את אותותיה, ושגם אם הצלחת להשלים עם מותם של יקיריך, נשאר בתוכך איזה משהו ממושא שנאתך וממי ששנא אותך.
עזבו, אתם אפילו לא צריכים לדמיין את זה - כי זה מה שבדיוק קורה לאדם קור, הדמות הראשית בספר 'האורחים'.
הספר קופץ בין 2 זמנים עיקריים: ההווה, כאשר אדם עובד בתור אחד שעוזר לאנשים בכל מני דברים שקשורים לשבוע המטמורפזה, תוך שהוא מקבל מיספר משימות חשובות ומאתגרות ותוך כדי חשש גדול שהמטמורפזה תחזור על עצמה פעם נוספת, והעבר, ימי המטמורפזה וכל מה שהוא זוכר שקרה שם, אותם הוא מתאר ביומן.
הספר עוסק באסונות גדולים, בהשפעה שלהם על האוכלוסייה ועל הפרט, ועל השינויים, החיוביים והשליליים כאחד, שהם מעבירים בהם. הוא עוסק ברגשות ובתחושות, כאשר השינאה עולה על כולן, והתקווה והייאוש לוקחים בהם חלק מרכזי ורבים בינם לבין עצמם על שליטתם בגוף שבו הם נמצאים. הוא לוקח את כל הדברים האלה, מוסיף אותם בתוך עולם בדיוני אחר ומשונה ומרתק, מערבב את הכל ביחד ומגיש לקוראים.
את הספר קראתי בתיאבון רב ובשקיקה. כתיבתו של גפלה פיוטית כרגיל, עמוקה ופילוסופית. דמויות לא מרובעות שרואים שהושקעה מחשבה בפרטי חייהם, ולו הקטנים והשיטחיים ביותר, ובסיפורם האישי. טושה גפלה הוא בין הסופרים הישראליים הפוריים ביותר, וגם השונים והמיוחדים ביותר. מסיבה זאת, ללא ספק, אתן לו עוד צ'אנס לספרים שפחות התחברתי אליהם בקריאה ראשונה, ואיחשף לעוד עולמות מעניינים שמחביאים בתוכם מסרים ורעיונות חשובים.
מומלץ לאנשים שיש להם זמן,כוח וסבלנות להיכנס לתוך ראשו של גפלה, מבלי שהוא יעזור לכם בכך ויגיש לכם טרמפ. אם צלחתם את השלב הזה, צלחתם את כל השלבים, עם חיוך גדול.
היום, בעיקבות האסון הנורא שנחת עליי, הבנתי שלאותו אסון הייתה גם השפעה חיובית עליי, והיא: שהבנתי שלפעמים צריכים לדעת להיות סבלניים וסובלניים - והסבלנות והסובלנות משתלמים בסופו של דבר.
גם אדם קור הבין משהו בעיקבות האסון הנורא שנחת עליו. מה הוא הבין? ובכן - בשביל זה תצטרכו לקרוא את הספר, כי נראה לי שגיליתי לכם עליו כבר יותר מדי...
