“את הספר הזה מצאתי בספריה ממש באותו המדף שבו היה הספר "הפרחים האבודים של אליס הארט", והשם שלו עונה לאותה תבנית לשונית הלא היא "המשהו של מישהו" ולמנשה סביר שזה יהיה תמיד "המשהו של מישהי". הכריכה - תמונת אישה מאחור עם מזוודה ביד - היא תבנית שגורה גם כן. לקחתי בלי הרבה ציפיות ובלי הרבה אשליות.

גיבורת הספר (בז'אנר זו תמיד גיבורה) איימי סנואו היא אסופית. תינוקת בת יום או יומיים שננטשה ערומה בחוץ ביום קר. דקה לפני שמתה מצאה אותה אורליה בת השמונה והביאה אותה, כחולה מקור וצורחת, הביתה. זו המאה ה-19 וזו בריטניה, והמשפחה של אורליה היא משפחת אצולה מסוג כלשהו, שלא רור מה הוא. לכן בבית רוצים לעשות את הדבר ההגיוני ולהעביר את התינוקת לבית יתומים, אבל אורליה בוכה ומתעקשת, והאסופית נשארת בבית וגדלה שם כנספח חסר תועלת, ספק חית מחמד וספק משרתת. שמונה עשרה שנים מאוחר יותר אורליה מתה ממחלת לב, איימי מקבלת בצווה עשרה פאונד ושרשרת סמלית ומסולקת לאלתר מהאחוזה. הכל יכול להיות נורא רע אלא ששרשרת מכתבים מגיעה בצורה מפתיעה ומובילה את איימי במין משחק "סימני דרך" או חפש את המטמון מסתורי על פני כל אנגליה הויקטוריאנית, עד לגילוי הסוד שהוא "הסוד האחרון של אורליה", זה ששמרה לפני מותה, ולא של איימי סנואו. אז איימי עוברת בין בתי המכרים של אורליה, נעטפת חודשיים אצל משפחה חמה ואוהבת, ואחר כך נמצא בבאת' התוססת אצל זקנה מבוגרת ועוקצנית ומגיעה לבסוף לירוקשייר. היא כמובן מקבלת המון שמלות יפות שמממקמות אותה "נכון", ועם זאת פוגשת כל הזמן אנשים שמבינים מה המעמד האמיתי שלה.

כמו שאפשר להבין מצאתי את העלילה לא אמינה. זה לא חוסר אמינות מהסוג המתבקש בז'אנר, זה שבסופו תמיד הגיבורה הצעירה שהתחילה ממצב לא אידאלי מוצאת גם אושר וגם עושר וגם בן זוג חתיך ומסוקס שהוא גם רך ומתחשב. לא. זה חוסר אמינות ברמת המניעים של הדמויות, ברמת המודעות של הגיבורה שערה לעוולות של תקופתה ומגלה מודעות מעמדית ופמניסיטית לא שגורות בכלל. אנשים מפנימים את אמות המידה של החברה, האיזור והתקופה שבה הם חיים, ומעטים מגלים מודעות כמו של המאה ה-21 מאתיים שנה קודם לכן. אז לא השתכנעתיי מהסיפור בכללותו, למרות שלפרקים הוא היה נעים וקליל לקריאה.”

“ספר מקסים! סיפור מרגש מאד על חברות יוצאת דופן, נהניתי מכל רגע ואני ממליצה בחום!
איימי התינוקת ננטשה עירומה בשלג. אורליה בת השמונה מצאה אותה במקרה והביאה אותה לאחוזה היוקרתית בה היא מתגוררת. בתחילה הוריה האמידים סרבו לגדל את התינוקת הנטושה מכיוון שהיא ממעמד נמוך אבל אורליה התעקשה ובסוף הם נאלצו להסכים.
שתי הבנות גדלו יחד כמו אחיות. הן היו החברות הכי טובות בלב ובנפש. החיים של איימי סנואו, כפי שאורליה קראה לה, היו לא קלים. הוריה של אורליה התנכלו לה ולא הסתירו את שנאתם כלפיה.
כעבור מספר שנים אורליה חלתה במחלת לב סופנית ומתה בגיל עשרים. (זה איננו ספויילר, כתוב בגב הספר). איימי נותרה לבדה בעולם, שבורה ואבלה.
אורליה חששה שאיימי תתפרק לאחר מותה ולכן היא תכננה היטב את החיים שהיא רוצה שיהיו לאיימי כשסופה יגיע. היא השאירה לה בצוואה מתנה מיוחדת שתגרום לאיימי לרצות להישאר בחיים: להכיר אנשים, להכיר את עצמה ולגלות סוד מרגש. היא השאירה לה מכתבים מוצפנים שרק היא תוכל לגלותם בזכות היכרותה המעמיקה עם אורליה. את המכתבים איימי תקבל כל פעם במקום אחר אצל אנשים אחרים.
בעקבות המכתבים איימי נוסעת ברחבי אנגליה, בכל מקום מחכה לה מכתב אחר בדרך לגילוי הסוד הגדול והמפתיע.
המסע של איימי לא קל, לעיתים גם פענוח המכתבים לא פשוט והיא נעה בין ייאוש לשמחה. למרות שקשה לה היא מאד נחושה ומוקירה תודה לאורליה שהצילה את חייה ולכן היא ממשיכה ולא מוותרת. איימי נעזרת בחברים שאותם היא פוגשת במהלך המסע המרתק והמרגש הזה עד לגילוי הסוד המרגש.
מהו הסוד שאורליה הסתירה? תקראו ותגלו.
במהלך המסע איימי עוברת תהליך התבגרות במהלכו היא לומדת להכיר את עצמה ומתחילה לפתח לה חיים עצמאיים משלה. היא תחווה אהבות, תלמד כמה חשוב לדעת לשחרר ולסלוח ותגלה סוד מרגש שישפיע על המשך חייה.
סיפור על חברות חזקה, על נאמנות ומסירות, על אובדן ועל אהבה.”

“איימי סנואו היתה תינוקת בת יומה כשנאספה על ידי אורליה מהשלג. אורליה היא בת המעמד הגבוה, היא בת יחידה להוריה האריסטוקרטים, ומאוד בודדה, והיא מתייחסת לאיימי כאל בת טיפוחיה, למרות התנגדותה הנחרצת של אימה.
הסיפור מתחיל עם מותה של אורליה, בשנות העשרים לחייה, ומאחר וצפתה מראש שאיימי תגורש מהאחוזה, היא מעבירה לה מכתב שמוליך אותה בעזרת רמזים לאנשים שונים שפגשו את אורליה בעבר, והם אמורים להיות אבני דרך בפיענוח סוד מוצאה של איימי.
זהו מסע ההתבגרות של איימי בו היא נחשבת לנופי אנגליה, למעמדות השונים, ולאמת אודות אורליה ואודותיה.
הסיפור מתרחש בתקופת המאה ה 19 ונותן לנו הצצה למורכבות של החיים במעמדות חברתיים נוקשים.
רומן תקופתי נחמד.”

“הפעם איני מתאפק וכותב ביקורת על ספר בציון זה.
והפעם דברים בשם אומרם, ציטוט של הפסקה האחרונה בספר.
""אך למען האמת, זהו סיפור שגרתי כל כך. כסוד, הוא אינו מקורי ואינו מעניין..."
ואני מסכים עם הסופרת. או הנחתום המעיד על עיסתו.
בזבוז זמן.”