ביקורת זו עלולה להכיל ספוילרים, יזהר הקורא.

לואיס גיבור הספר הוא סוג של כבשה שחורה, שונה ומוזר, הפרחח המקסים, שאימא שלכם אמרה שלא תעזו להביא הביתה, הבחור שאבא שלכם אסר עליכן לצאת אתו , כי לא יצא ממנו כלום, כי הוא רק צרות.
זה שבועט במוסכמות, עושה מה שהוא רוצה בלי לחשוב על מחר, מראה אצבע משולשת לממסד, ושולח את הכללים לעזאזל.
רק בספרים לואיס הוא גיבור, רק כאן מעלים אותו על נס. כי את מי זה מעניין לקרוא על אנשים שקמים בבוקר , מצחצחים שיניים, הולכים לעבודה, אוספים את הילד מהחוג, משלמים משכנתא, ונרדמים מול הטלוויזיה.
לכל אחד יש את ה לואיס שלו , בן הדוד, השכן, החבר. זה שלא הסתדר, שעושה בלגן, שמסתבך שוב ושוב. זה שכשמדברים עליו בארוחה המשפחתית, אימא מצקצקת בלשונה, אבא מהנהן בהסכמה, ושניהם כל כלך מרוצים מעצמם עכשיו , על זה שאתם לא כאלה, וטופחים לעצמם על השכם. הם הצליחו אתכם ועכשיו יש להם נחת.
אתם יושבים שם מול השולחן, מסכימים עם ההורים, כן הוא באמת לא בסדר. הגיע הזמן שיתבגר, שיסתדר כמו כולם.
ביום ראשון, כשאתם בדרך לעבודה, תקועים בפקק, באוטו מליסינג או בזה שאכל לכם את החסכונות, ליד השולחן במשרד, או באמצע ישיבה משעממת אתם שוב חושבים על לואיס שלכם.
אתם יושבים שם, חנוטים בחליפה , או בג'ינס עם התווית הנכונה, שומעים את הבוס והקולגות מסביב, חנוקים התוך המשרה שלכם מ 9 עד 5 או עד 7 או עד 10 (או עד מתי שלא יהיה), חנוקים עם המשכנתא, 2.4 ילדים, דירה במקום טוב, הלוואות, מכונית בתשלומים, הוצאות התחייבויות, בוס מעצבן, חותנת מרגיזה, שכן נודניק,
ואז אתם מתפוצצים מקנאה.
או אז אתם מקנאים בלואיס שלכם, שעושה מה שהוא רוצה, שלא דופק חשבון לאף אחד חוץ מ לעצמו (וגם זה לא בטוח), שאצלו זה לעזאזל עם התוצאות.
אז קחו לכם קצת אוזו, מזגו לכוס מעוצבת היטב, על קובית קרח (כי חם כאן ודביק). קחו את הפוקצ'ה שקניתם במאפיה הנכונה, קלו אותה בתנור ( שעדיין לא סיימתם לשלם עליו), הוסיפו לה אנשובי וזיתים מהקופסא.
התרווחו מול המזגן וקראו על מעלליו של לואיס
כי יותר רחוק מזה לא תעזו ללכת .

שיער צבוע אדום הוא לא ספר חינוכי, אבל הוא ספר אמיתי וזורק לנו את החיים בפרצוף בלי כחל ושרק. הוא מזכיר לנו שהחיים שלנו בדרך כלל לא מתנהלים כמו שהיינו רוצים לחיות אותם ושרוב החיים שלנו בעצם אנחנו חיים בשביל אחרים ועל פי עקרונות של אחרים. מה שיותר נורא והספר מזכיר לנו הוא שאנחנו חיים ככה לא בגלל שאנחנו מאמינים בערכים האלה או שממש אכפת לנו מהאחרים שאנחנו חיים עבורם אלא כי בעצם אנחנו פחדנים ואין לנו את האומץ לעשות מה שהלב מבקש ולחיות איך שאנחנו רוצים. בשביל להדגיש לנו את זה לאורך החיים ולאכול לנו את הלב תמיד יש את לואיס שהוא ספק מציאות ספק אגדה אבל הוא הכי אמיתי שאפשר כי הוא פשוט חי וכמה שכולם מכפישים אותו מאחורי הגב כולם בעצם מעריצים אותו והיו רוצים להיות במקומו עם אומץ כמו שלו.

זו לא פעם ראשונה שאני קוראת את "שיער צבוע אדום", זה אחד הספרים הבודדים שאני עדיין חוזרת וקוראת מידי פעם. לפעמים אני ממש מתגעגעת לספר הזה:) הספר מספר את קורותיהם של דמויות רבות ביוון של שנות ה-50 60, הכתיבה מהירה וקולחת, הדיבור יום-יומי, יש בדיחות, יש סקס.. ספר פשוט כיפי לקריאה.
אבל יש עוד מסר חשוב, שהסופר מציג אותו בדמות האגדית - לואיס, המסר הוא - פשוט תחיה. תהנה מהחיים כפי שהם. אל תתחייב (ועדיף לברוח מהחתונה ברגע האחרון), אל תתמסר (כדאי שילדיך יגדלו עם האמהות שלהם אצל גבר אחר), אל תשפיל את עצמך מול אף אחד (ובמיוחד לא למי שמציע לך עבודה טובה), אל תשפוט אף אחד (גם זונה היא בת אדם) וכולי וכולי כללים בסגנון הזה.
כשקיבלתי את הספר הזה במתנה בשלהי העשרים שלי, מאוד מאוד אהבתי את המסר הזה, מאוד אהבתי את האמונה שהכי חשוב זה להישאר אותנטית בכל מצב, לא למכור את עצמי ואת הרעיונות שלי, לא להתכופף מול החיים, לא להתברגן ולא להסתאב. וככה גם קיבלתי חיזוקים מהספר כשקראתי אותו בעשור הרביעי לחיי. אבל מה? בקריאה האחרונה, שנסתיימה לפני כמה ימים, גיליתי שהמסר הזה פשוט מעצבן אותי! שאני ממש לא מסכימה איתו ושהייתי די מטומטמת (תמיד עצוב לגלות את זה בדיעבד:() האמת היא שממש כעסתי על הסופר שהוא מציג את הדמויות שלו ככאלה בורגנים משועממים עם כרס, אנשים קטנים שמכרו את עצמם ובשביל מה? בשביל כסף ורכוש. WTF?? מה כל כך נורא שבנאדם לומד מקצוע מבוקש, עובד בו, מצליח מאוד וקונה למשפחתו בית גדול ונוח? למה עושר הוא תמיד שלילי בעיני ה"אותנטיים". בקיצור, ייתכן מאוד שהסתאבתי וכולי, אבל היום המסר הזה לא מדבר אליי, אני מעדיפה שיהיה לי כסף בבנק, אני שמחה לגדל את הילדות שלי בבית, אני רגועה שהם נוסעות באוטו חזק ובטיחותי, אין לי שום בעיה לצאת לנופש מפנק, וכן ירבו. מעניין אם יש עוד קהל שנתפס למסר ההוא "לא לוותר על עצמך בעד שום הון" כי, לדעתי, היום ידוע וברור שאין שום ישות כזאת "עצמי" ולכן אין על מי לשמור, זאת רוח רפאים.

עלילת הספר מורכבת מידי ומעט מסובכת. היו פעמים בהם הייתי צריכה לחזור על עמוד או שניים כדי להתחבר מחדש לעלילה. הספר מדבר על תקופה ביוון עליה למדתי באוניברסיטה ולכן הארועים היו מובנים לי, אך אני חושבת שמי שלא מכיר את התקופה, יתקשה להבין במה המדובר. אך זאת להרגשתי בלבד וייתכן ואני טועה.
אם כך, תהנו,,,, ספר שונה מאוד, מורכב ומעניין.

אפשר לראות בספר תקופה היסטורית ביוון: שילטון הקולונלים שלאחר מלחמת העולם השניה, המחתרת הקומוניסטית והמאואיסטית. שחיתות שילטונית של הטבות למקורבים ולאלו ש"מקושרים" עם השילטון.
הספר גם יכול להיות סיפורה של שכבת הביניים הנמוכה שביון, של אותה תקופה. מין אוירה של אנרכיה וחטוף ככל יכולתך.
התקופה היא גם שבירת נורמות שעיקרם נורמות של חיי מין וערכים של חברות, משפחה ואחרים.
אפשר לראות זאת כסיפור של לואיס, אדם חסר עכבות ומחוייבות לחברה או לאנשים שמסביבו, ציני המנצל חולשות של חברים, מימסד ונשים.
ואולי מתווספת לזה דמות המספר, שמרני בהשקפותיו, עצור בנפשו ובהעזתו, או,איך אומר לואיס " גם אם יביאו לך מגש מלא כו..ת אתא תלחם עם אימא לך".
היחסים בין המספר ללואיס מורכבים: לואיס חופשי, מנצל את המספר ו"גוזל " ממנו כל בחורה שהוא שם עליה עין. המספר נאמן ובוחן את לואיס בסולם הערכים שלו. גם "חריגותיו" של לואיס מתקבלות בהבנה.
לכאורה ספר עם חומרים טובים.
הבעיה העיקרית של הספר היא החזרתיות והמיחזור של הארועים פעם אחר פעם. איך אומר הפרסי : " טעמת גרעין אחד , טעמת הכל" .
בפרק השלישי כבר הבנתי את העיקרון. לא הבנתי למה עלי להמשיך לקרוא אותו דבר אבל קצת אחרת.
עד שמגיעים לסוף המוסרי שלו.
מדוע לקרוא את הספר , אפילו חלקית ( עד שנמאס)?
כי הסופר מצליח בכישרון להעביר את התזזיות של לואיס הכאוטיות של התקופה ביוון, והדקדנס שהוא תוצאה של לחץ השלטון.
יש בזה עוד כמה מסקנות:
א. איני בטוח כי הדקדנס הזה מתפתח רק בימים קשים כפי שמתוארים בספר. ראו סיפור הזמר המפורסם ואביו.
קיראו עיתונים של היום המפארים כל חזה של דוגמנית או ידוען / ידוענית.
ב.קריאה בעיתונות של התקופה האחרונה , מראה כי כשמדברים של שחיתות ביוון או ספרד הם במישטרים דמוקרטיים.
ואיני בטוח כי גם ב" דמוקרטיה כמו שלנו אין תופעות כאלו. השאלה באיזו מידה.
ב.אנשים שאין להם אלוהים קיימים גם היום ( לא אציין שמות), הם רק משתמשים בטכניקות אחרות החל מ" איני עוסק בזה" וכלה מריחה של הסביבה באמירות או מעשים "הרואיים"/ " הלכתיים"/ או סתם " מעשי חסד " מזוייפים.

הספר מהווה הכנה מעולה למטיילים ביוון בתקופת המשבר. תאור רקע על החברה, על תקופת שלטון הקולונלים, על חולשות בן אנוש וריקבון חברתי. מספרי הקריאה הבודדים שחזרתי אליהם שוב ושוב.

ספר יפה קודם כל. מסופר על חברה גברים איך הם הכירו על החוויות שהם עברו על הפעם הראשונה על השירות בצבא על החברה הראשונה על נשים על ההתלבטויות בחיים ועל לואיס שהוא מה זה לא יוצלח אבל מרגיש שהוא מלך ולכל מקום שהוא מגיע הוא נכנס עם ביטחון כזה ואף אחד לא מאיים עליו באיזה מובן, הוא חי את היום בלי לחשוב על המחר ואין מישהי שהוא לא מצליח להשיג ואיך הוא מסתובב בכלל עם המספר שהוא ההפך מלואיס כזה חנון ומבאס וכל הספר בא לי להיות כמו לואיס שלא רואה בעיניים ומת על עצמו. ואז אני מתה לראות מה קורה עם לואיס בסוף הספר האם שווה להיות אחד כמוהו או שעדיף להיות חנון מחושב כמו המחבר?

רצינאס, המכונה לואיס, הוא טיפוס פרוע, חסר עכבות, מחפש הרפתקאות תמידי ובלתי מתפשר. מין גיבור ספרי קומיקס, חי בטירוף בחיפוש ואיסוף חוויות. והוא ממש מצליח בזה. נשים, חברים גברים, היכרויות מרתקות, תחומי עיסוק. אם הרוויח כמה דרכמות, יבזבז אותן מיד על חבריו.
הוא יודע לשבות את בני שיחו בקסמו, ותוך דקות מספרים לו כל מה שידעו ומה שאפילו לא היה להם מושג שיש בהם.
אם מסלול חייו של אדם היה מסומן במעין גיר וירטואלי, כמאמר מפקדו וחברו מהצבא, לואיס, חי 60% מהזמן מחוץ לקווים.

רק שמסלול חייו הפרוע לא פעם פוגע בסביבתו. כמו נהג פרוע, שדופק את מכוניתו שלו אך משאיר סימני הרס גם על כל סביבותיו.

את סיפורו של לואיס החל מהשירות הצבאי, מספר לנו חברו מנולופולוס. טיפוס הרבה יותר שמרן, הססן וחששן, כזה שמפספס כל הזמן הזדמנויות. שלמרות חוסר רצונו מתיישר לפי רצונותיה הבורגניים של אמאל'ה.

הסיפור עוקב אחר יחסיהם של השניים ושל יתר החברה שלהם מימי תום מלה"ע-2, ביוון המצולקת, דרך התקופות השחורות של רדיפת הקומוניסטים, החרמתם ובמקרים רבים גם חיסולם הפיסי של רבים. החבורה הצעירה והחתרנית במקצת, הולכת ומיישרת קו עם השלטונות, מתברגנת, ומסתאבת. החברה מחפשים לשמור על התחת שלהם, ולואיס הבלתי מתפשר הופך למנודה, ללא רצוי. מין מראה שמדגישה בפניהם את הסיאובם.

הספר כתוב בצבעים עזים. עם הרבה הומור בתיאור חייהם רווי הדם, יזע, זרע ודמעות. כאלה של צחוק וכאלה של עצב. כמו אוכל יווני טוב, בטעמים בסיסיים, עזים, פיקנטיים ומענגים.
ספר נפלא. מומלץ בחום.

זהו ספרו הראשון של מורסלאס, איש תיאטרון. מקווה שיהיו עוד.

ועוד מחמאה קטנה. בספר מככבים כ-60 דמויות בעלות שמות יווניים מסובכים ודומים. אז כדי להקל על קוראים כמוני, יש בתחילת הספר מקרא שמות הכולל תיאור בכמה מילים של כל דמות. בלעדיו לא הייתי שורד. חבל שעוד ספרים לא מאמצים את הפטנט.