יש הטוענים כי הרכילות היא אחד האמצעים החשובים ביותר לשמירה וחיזוק הנורמות החברתיות המקובלות - מעין סנקציה חברתית או אות אזהרה עבור אלה הנוהגים בניגוד לקוד ההתנהגות המקובלת.
יש המאמינים שהרכילות היא דבר חיובי בעיקרו. האמנם?
"אין איש מאמין באמת בכוחה הרע של הרכילות, חוץ ממי שסבל ממנה".
מארי הייתה נערה עירונית שמחה וחברותית, נאה וחביבה, מוקפת בחברות וידידים, עצמאית ובעלת דימוי עצמי גבוה. החיים שלה התנהלו במסלול קבוע, הסבו לה נחת ושלווה, ויש להניח שהם היו ממשיכים לזרום להם בנעימים אילולא שיחת הרכילות שמארי שומעת באקראי, וכך קורה שהיא מתחתנת עם איכר אנגלי ועוברת לגור בבקתה זעירה, מחניקה וחשוכה, במחוז חקלאי הרחק מחוץ לעיר.
היא משפצת, תופרת, צובעת, מחליקה, משייפת, מגהצת, מייפה – כל עוד היא עסוקה, אין לה פנאי לשקוע במחשבות על העתיד אבל העיסוקים נגמרים להם, ומארי מפנה את כוחותיה לטיפוח התקווה. היא מקווה שהמזל יאיר להם פנים והם יזכו ליבולים טובים יותר ויצליחו להשתחרר מהעוני המביש הזה, לפחות שיהיה להם מספיק כסף כדי להחליף את גג הפח הלוהט מעל ראשה...
אבל התקווה היא דבר הפכפך וחמקמק, וכך חולפים להם חודשים. עונות. שנים.
התקווה מרימה ידיים אחרונה, אך בסוף גם היא מתפוגגת ומתחלפת בייאוש.
הטרגדיה של מארי טרנר, אשת חוואי עני לבן הנאבק באדמה עיקשת וגחמנית של רודזיה הדרומית (כיום זימבבואה) בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה ה- 20, יכולה להיות רחוקה מרחק שנות אור מהקורא המודרני הדעתן. אחרי הכל, המוות שלה נראה מיותר בדיוק כמו חייה. איזו אישה שפויה הייתה מעבירה ימים כלילות בתוך קופסת פח לוהטת בהמתנה לישועה? האם אישה גאה ועצמאית הייתה גוזרת על עצמה חיים של אומללות ודלות מחפירות שכאלה?
"כך יראו אותה, כשכל זה יעבור, כפי שהיא רואה את עצמה עכשיו: אישה זוויתית, מכוערת, מעוררת רחמים, שדבר לא נותר לה מן החיים שניתנו לה, חוץ ממחשבה אחת: שבינה לבין השמש הזועמת קיים פס דק של ברזל מבעבע; שבינה לבין העלטה הגורלית ישנה רצועה קצרה של אור-יום."
"ומי הכריח אותה להתחתן עם הלא יוצלח הזה?", יגידו הספקנים.
"ולמה לא יזמה שום דבר וישבה בחיבוק ידיים או הסתפקה בעצות מעצבנות?", יגידו המעשיים.
"ומדוע דחתה מעליה כל ניסיון לחיי חברה עם השווים לה?", יגידו הסתגלנים.
"איזו מין אישה היתה מארי טרנר קודם שהגיעה לחווה הזאת, קודם שאיבדה את שיווי משקלה הנפשי, לאט לאט, בחום הנורא, בבדידות ובעוני?", יחשבו המהרהרים, ודוריס לסינג ביניהם.
זהו סיפור עצוב וכואב על התפוררות נפשית וגופנית, על תקווה כוזבת שמתרסקת מול המציאות הדורסנית, על שני אנשים שלא היו אמורים להיות יחד כי אין להם דבר במשותף אבל פיסת רכילות תמימה למראה גרמה להם להתחבר ולנוע יחד לקראת אסון בלתי נמנע.
הכתיבה של לסינג ספוגה בחמלה ואנושיות אך גם מעבירה ביקורת חברתית אמיצה (במיוחד לאור העובדה שהספר התפרסם ב- 1950) ביחס לציפיות הקבוצה כלפי היחיד ותחושות העליונות התרבותית של הלבנים כלפי הילידים.
לכאורה, אין כאן שום חידוש אז למחפשי חידושים: ראו הוזהרתם. לכל היתר – לא לוותר על הספר הנפלא הזה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
