הספר הזה עשה לי סלטה לאחור בקריאתו. חלקו הראשון - הכתוב בגוף שלישי - היה משמים וקראתי אותו בלי חשק: מונרו מנסה להתחקות על סיפורם של אבות אבותיה מהמאה ה - 18 בסקוטלנד, שהיגרו לקנדה בה נולדה. למה שמישהו ינסה לעשות זאת, נשגב מבינתי: אבות אבותיה היו "עמך" בורים, שטופי אמונה דתית פרסביטריאנית נוקשה (זיקני העדה היו נכנסים בימי ראשון לבתי חברי הקהילה, כדי לבדוק שלא מבשלים שם ביום הקדוש...) נבערים כמו כל סביבתם באותה תקופה, מנהגיהם מבטאים אפליית נשים נוקשות וקמצנות. את כל אלה כולל רתיעה עזה מזרים וגינוי לכל מי שלא נשאר לחיות עם משפחתו, צררו והביאו לקנדה - פשוט לא היה להם משהו נוסף לקחת...
החצי השני של הסיפור כתוב בגוף ראשון ומתאר את חיי מונרו, חיי הוריה, סביה ודודיה - אנשים שהכירה. הסיפור הזה יותר קולח ומעניין, למרות שגם מהחלק הזה יצאתי בהרגשה של חמיצות ואי נחת.

מונרו נחשבת אחת הסופרות הנערצות בקנדה, שזכתה ב"בוקר הבינלאומי". היא כותבת בדרך כלל סיפורים קצרים, מיטיבה ללכוד את הרגע ולתאר ארועים בהווה, ללא פרשנות. הספר הזה - למרות שהוא מורכב מסיפורים המסודרים כרונולוגית הוא יותר רומן מאסופת סיפורים. הכתיבה בספר הזה טובה בהחלט, את הנושא אני בדרך כלל אוהבת אז למה נשארתי עם טעם לא ממש טוב? כנראה בגלל הגישה. מונרו - שזה הספר הראשון שלה שאני קוראת - עשתה עלי רושם של טיפוס לא נעים. היא אינה מחבבת את דמויותיה, אינה מבינה אותם, ברבים מהמקרים היא שופטת אותן לחומרה והרגשות שהכי בלטו לי היו בושה (בהם), שיפוטיות, ושום הבנה למניע אותם. למרות התייחסותה השוללת למנהגים הנוקשים, כשהיא בעמדת השיפוט היא מפגינה את אותה צדקנות עליה היא מתלוננת.

לשם השוואה ספרו של הרינגטון "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו". הוא מתאר סאגה דומה - פחות או יותר מאותה תקופה - כפריים בורים החיים בקהילה כפרית מבודדת יחסית, אבל ההבדל בגישה! הרינגטון אוהב את דמויותיו, מוחל להם על מעשי האיוולת, מבין את המניעים האנושיים מאחורי התנהגויות מוזרות ו...הוא משתמש בהומור. המון הומור. מה שחסר אנושות בספרה של מונרו הנוקשה, הנראית אשה "בלי שטויות" שספרה נראה צייקני כמו דמותה העולה ממנו.

כמו שהבנתם לא ממש אהבתי. כתיבה טובה הכרחית להנאה מספר, אך לגמרי לא מספיקה: סיפור מעניין ותחושה שהצלחתי להתקשר אל הדמויות באמצעות הסופר, נקודות שחשבתי עליהן, משהו שהוא חידש לי - כל זה לא חוויתי פה. אני מניחה שאקרא עוד משהו שכתבה כדי לראות אולי טעיתי או סתם הייתי במצב רוח לא ידידותי, אבל אדחה את זה עד שייתפוגג הטעם החמוץ.

בהקדמה לספר הזה כותבת בין השאר מונרו:"...בסיפורים אלה ...עשיתי משהו מעט שונה .משהו שדומה יותר לכתיבה אוטוביוגרפית -חקרתי חיים ,את חיי שלי,אך לא בדרך קפדנית או מדויקת עובדתית ,העמדתי את עצמי במרכז וכתבתי על העצמי הזה,אך הדמויות סביב עצמי קיבלו חיים וצבע משל עצמן ועשו דברים שלא היו ולא נבראו".

ואכן זהו ספר אוטוביוגרפי שאותו מתחילה מונרו מגילוי ההיסטוריה המשפחתית של אבות אבותיה בסקוטלנד מסוף המאה השבע עשרה ועד לפריסת חייה וחיי משפחתה הגרעינית . אני מניחה כי העובדות ההיסטוריות נוטות יותר לאמת העובדתית וככל שמתקרבים לימינו אנו, הדמויות בסיפוריה מקבלות חיים וצבע משלהן .ולכן זה כל כך מתבקש לעשות את ההשוואה מול הספר "חיי נערות ונשים "שהיא כתבה בשנת 68 .

דמויות הוריה : ציור דמות אביה נאמן בשני הספרים כחקלאי קשה יום ,שתקן ,אולם בספר הזה נוסף לו נופך של איש שבערוב ימיו גילה את חדוות הכתיבה שלו לעצמו .
אמה - שונה בהשתקפות הסיפורית בין שני הספרים באחד היא אשה אינטלקטואלית המקדשת את רכישת הידע וההשכלה ואינה מחשיבה במיוחד גינונים ומוסכמות חברתיות ,ובספר הנוכחי -היא דמות נשית תכליתית ומחושבת כלכלית מאוד אפילו יותר מהאב , מחשיבה את דעת החברה וגם אוהבת ספרים .
חוט התיעוב הדק של הסופרת כלפי האם מבוטא בשני הספרים .

שתי בנות הדודות האלמנות או הרווקות אשר גרות בעיירה הנן סמל לעקרות הבית המסורות לבית ,למקומה של האישה במטבח , ומייצגות את הלך הרוח החברתי השמרני,הרכילותי שאף איש או אישה מהעיירה לא ברחו מעיניהן ומלשונן. ובספר הזה מי שהנן הדמויות הללו היו סבתה ואחותה.

דמותה של הסופרת כילדה כנערה דיי חופפת בשני הספרים ,אם כי בספר הזה היא אינה כה נועזת ,חצופה וחריגה חברתית כמו דל ג'ורדן .בספר הנוכחי -היא מתפרשת גם למחוזות נישואיה והיותה אישה בוגרת יותר .

אני מניחה ששאר הדמויות בעיירה ,בבית הספר הנערות הנערים,גיל- ההתבגרות ,הנם הדמויות מהמציאות אשר קיבלו חיים וצבע משלהם .

אני חושבת כי סופר יכול לסחוף את קוראיו עם הוא שואב מהחומרים האמיתיים של חייו,{לא נכנסת ל-יכולת הכתיבה המקצועית עצמה }וכי ספרים שנכתבים מחומרים כאלה -נשארים רלוונטיים לשנים רבות כי הם מייצגים את שרטוטי החיים שלא משתנים במהותם גם אם התקופה היא אחרת.

"המראה מקאסל רוק " נכתב ב-2006 ,ו-"חיי נערות ונשים " נכתב ב-1968 . הכתיבה קולחת , מעניינית בשני הספרים ,אם כי בזה האחרון אני מזהה מתינות בראיית הדברים ומתוך כך גם בכתיבתם .בשנות ה-60 הייתה כתיבתה מרדנית ,עוצמתית וזוויתית יותר.אני ממליצה לקרוא את "המראה מקאסל רוק " ראשון ואח"כ -"חיי נערות ונשים".כמו כן ,מי שתיאור קורות אבותיה בסקוטלנד מתיש ומעייף יכול להתחיל את הספר מהסיפור החמישי בספר .

לכריכת הספר יש אזכור לנדידת אבותיה באוניה מסקוטלנד לקנדה,היא רלוונטית וטובה .התרגום נעשה ע"י אורטל אריכה. .

ספר טוב שלוקח זמן להתחבר אליו. אליס מונרו מתחקה אחר תולדות משפחתה ומתחילה בסיפורו של ויל ליידלו שנולד ב-1695 בכפר שכוח אל בסקוטלנד, ועבר, בשנות העשרה לחיו, להתגורר בעמק אטריק בחווה נטושה הממוקמת גבוה בראש עמק אטריק. האיש ניחן בדימיון פרוע וסיפורי מעלליו בין אם אמיתיים ובין אם דימיוניים מפרסמים אותו בעמק. באותה תקופה חי מטיף בשם תומס בוסטון ואליס מונרו מספרת לנו קצת גם עליו. מכאן עוברת אליס לספר על נכדיו של ויל ליידלו: ג"יימס הוג (שנשאר בסקוטלנד) וג"יימס ליידלו (שיעבור לקנדה ויתחיל את הענף הקנדי של המשפחה). ג"יימס ליידלו מתאלמן מאישתו ומגדל את 5 בניו ובתו. שם הספר נגזר מארוע בו לוקח ג"יימס את בנו אנדרו לאדינבורו ומשקיף מטירת אדינבורו בחברת שלושה שיכורים נוספים אל עבר האופק ומספר שהם רואים את "אמריקה, אבל זה רק חלק קטן ממנה, רק קו החוף. שם יושב כל אדם באמצע נחלתו שלו, ואפילו הקבצנים משוטטים ברחוב בכירכרות"
ביוני 1818 ג"יימס ליידלו לוקח שניים מבניו, את בתו מרי, כלתו אגנס ונכדו והם עולים על ספינה בדרך לקנדה.
מכאן מתחיל סיפור מרתק וסוחף ולכן לא אמשיך בתאור העלילה.
אני ממליצה להתגבר על עמודי ההתחלה שרצופים בשמות וקשה קצת לעקוב אחרי "מי הוא מי" ולהגיע לתחילת המסע בספינה ואחר כך לעלילות המרתקות בהמשך. אני פשוט חזרתי לקרוא את תחילת הסיפור , אחרי שסיימתי את הספר ואז דברים התחברו לי בצורה מובנת ונכונה.
הספר כתוב מצוין ומומלץ!!

חודשיים עברו מאז הביקורת האחרונה שכתבתי, שזה די הרבה יחסית לקצב שהתרגלתי אליו. זה לא שלא קראתי ספרים מעניינים, אבל לא היה שום דבר שנראה שווה ביקורת עד לחג הזה, המלא בשעות ארוכות וחמות של בטלה, שבו קראתי שניים. לגבי "אבירי הדרך" הנהדר של מייקל שייבון, אני שולחת אתכם לקרוא את הביקורת המדויקת של אלון. לגבי הספר הזה - הנה אני מפסיקה את ההקדמה הזאת וכותבת.

אליס מונרו נחשבת ל"אמנית הסיפור הקצר" ואפילו קבעה תקדים מסוים כשזכתה בפרס נובל. ובכל זאת, לא השתגעתי על "חיי נערות ונשים" שלה ומצאתי אותו קצת סתמי ודי רחוק מכל אותן מילים משבחות ששפכו עליו המבקרים כאן ובכלל. הספר הזה הוא דווקא רומן, לפחות בהצהרה, מה שהפיח תקווה מחודשת שאני אצליח להתחבר לכתיבה שלה. מונרו יוצאת למעין מסע שורשים ספרותי, שבו הנקודות ההיסטוריות ושמות הדמויות אמיתיים, אבל הקווים שנמתחים מנקודה אחת לשנייה הם יצירה בדיונית לכל דבר.

בקצרה, הסיפור מתחיל בשום-מקום בסקוטלנד בו חיו אבות אבותיה האדוקים והבורים של מונרו, עד שהיגרו משם אל קנדה, נאבקו בעולם החדש ובקשיי החוואות ומזג האוויר אט אט אל תוך כפריות מיושנת ומקובעת, אליה נולדה היא. חלק מהתקופות מעניינות יותר וחלק פחות; אני בעיקר אהבתי את השלב ראשון של ההתאקלמות בקנדה שהיה משהו כמו "האסופית" פינת "בית קטן בערבה", אבל עם הרבה יותר נוקשות וחספוס של חיים אמיתיים על חשבון הקסם הילדותי. החלק של ילדותה ונעוריה של מונרו עצמה מעניין גם הוא, למרות הקפיצות בזמן והתחושה שהיא לא מספרת לנו את כל האמת על עצמה וחייה. מה שמעניין יותר זה שלמרות שמדובר כביכול בסיפור אחד, כל פרק מזכיר במבנה שלו סיפור קצר, עם דמויות חדשות מענף כזה או אחר במשפחה, עם עלילת הסתבכות קטנה והתרה, כמו שצריך.
אני חייבת להודות שלא חשתי באיזה פלא גדול של כתיבה או תובנות חיים, אבל יש בספר דמויות מעניינות, כתיבה נעימה וקולחת ותיאורים מצוינים של סביבה ואווירה. יכול להיות שזאת דווקא גדולתה של מונרו, שהצליחה בלא הרבה מלילים להכיר לנו לעומק שושלת ארוכה, משונה ומרתקת ולהרהר בקשר שבין הדורות של אז ועכשיו.

אליס, אליס, כמו תמיד
קולעת ישר לקרביים - גם כשההתרחשות כאילו בנאלית, יומיומית, מה כבר קרה כאן - -
התיאורים, האבחנות, התובנות - חודרים את הלב.

פרידות, לידות, אהבה, מסעות, התבגרות, זקנה, פחד המוות והתשוקה לחיים - כל אלה מתוארים ברגישות ובחמלה, בוירטואוזיות ובחדות.

גם מי שקרא כבר את כל שאר הספרים שלה שתורגמו לעברית לא ירצה להחמיץ עוד אחד.

נהניתי מכישרון בלתי רגיל של אליס מונרו להציג כתיבה אוטוביוגרפית כאסופה של סיפורים. היא כותבת בהקדמה לספרה: חקרתי חיים, את חיי שלי, אך לא בדרך קפדנית או מדויקת עובדתית... הדמויות סביב העצמי קיבלו חיים וצבע משל עצמן ועשו דברים שלא היו ולא נבראו.... אבל אלה סיפורים המקדישים יותר תשומת לב לאמת בחייה של דמות ממה שסיפרות עושה בדרך כלל. אך לא די כדי להישבע עליה.
כלומר, היסטוריה משפחתית התרחבה בספר זה לסיפורת, אך תמיד בגבולות הנרטיב האמיתי.
אליס מונרו, שנולדה ב-10 ביולי 1931, היא סופרת קנדית כלת "פרס הסיפור הקצר הקנדי" וזוכת פרס בוקר הבינלאומי. השנה - 2013 - הוכרזה ככלת פרס נובל לספרות בזכות הצטיינותה בכתיבת סיפורים קצרים.
מרגש. מעניין. מיוחד.